מסתננים מאפריקה מבקשים מהתושבים: אל תפחדו מאיתנו
מקרי האלימות הרבים שהתרחשו לאחרונה בערי הדרום, שבהם מעורבים מסתננים אפריקאים, מטרידים מאוד את התושבים. אבל טועה מי שחושב שהתלונות והיחס המנוכר יגרמו להם לרצות לעזוב. בשיחה גלויה עם כתב "זמן הדרום" הם אומרים: "היום זה הבית שלנו"
בעיית המסתננים האפריקאים שמצאו את מקומם בערי הדרום, מטרידה מאוד את התושבים בתקופה האחרונה. בתחילה הפגינו האפריקאים נוכחות מוגברת במיוחד באשדוד והטרידו בעלי עסקים בעיקר באזור התעשייה של העיר. אבל בשבועות האחרונים עיקר הפעילות השלילית של המסתננים היא באשקלון.
בכלל, נדמה שמקרי האלימות הרבים בהם היו מעורבים בשבועות האחרונים המסתננים, המאיסו אותם על ציבור התושבים המקומי. הרשויות הבינו את המסר, ובשבוע שעבר ניסו לשכנע אותם להתפנות בעצמם מישראל:
במבצע מיוחד שהתקיים באשקלון, לכל מסתנן הוצע סכום של 1,000 יורו וכרטיס טיסה למולדתו, על חשבון המדינה. באופן שעשוי להפתיע את מי שלא בקיא בנושא: אף אחד מהם לא הסכים לעסקה.
השבוע הם נצפו בדיוק במקום הקבוע שלהם, המדרחוב העירוני באשקלון, ממתינים לעבודות מזדמנות. הגענו אליהם השבוע, כדי לשוחח איתם ולנסות להבין מה מניע אותם. "אני, באופן אישי, לא הרגשתי יותר מדי מוזר בבדיקה ההיא שעשו לנו", אומר מוחמד בן ה-30 מסודן.
"שאלו אותנו מאיפה אנחנו, וענינו להם. אחר כך שאלו כל אחד בן כמה הוא. לא הרגשתי שיש בזה משהו מוזר. ואז הם הציעו לנו לעזוב, ואני באמת לא מבין מה הם חשבו לעצמם בקטע הזה. אני שילמתי 3,000 דולר רק לבדואים של סיני, כדי שהם יעבירו אותי את הגבול לישראל. אני ממש לא מתכוון להסכים ללכת בשביל כאלה סכומים".
מספרם של האפריקאים המתגוררים באשקלון נאמד בכ-1,500-2,000. באשדוד המספר, ככל הנראה, גבוה פי שניים. בכל אופן, המספרים האלה רק הולכים וגדלים מדי חודש, בקצב מהיר.
באשדוד המסתננים מתרכזים בעיקר ברובע ב'.
התושבים באזור טוענים כי המסתננים צובאים את מרכז הקניות השכונתי ומפחידים אותם. עוד מספרים תושבי הרובע כי המסתננים נוהגים לשבת ברחוב, לרכוש משקאות אלכוהוליים ולעשן נרגילות. חלקם אף מנסים להתחיל עם הבנות הצעירות בשכונה. הימצאותם של המסתננים באזור, כך הם מספרים, מקשה על כאלה שמעוניינים למכור את דירתם ומורידה את ערך הנכסים.
עם החרפת הבעיה, הגיעו התושבים לדיון בכנסת, על מנת לדרוש מהממשלה פיתרון לנושא. "אנחנו סובלים מכמות אדירה של מסתננים מאפריקה", אמרה באותו דיון יו"ר הרובע, רוית יונה. "אומנם רוב אירועי האלימות מתרחשים בינם ובין עצמם, אבל מספיקה תחושת חוסר הביטחון של התושבים. המסתננים מתקבצים בקבוצות בשעות הערב.
"הם באים במאות, יושבים בבתי קפה. הרובע מקבל צביון אחר בשעות הערב, וזה לא מוצא חן בעינינו שבשעות החשיכה אנחנו לא יכולים להסתובב ברובע שלנו. אנחנו חוזרים
אלא שבשבועות האחרונים, דווקא באשקלון, כך נדמה, סובלים יותר מהמסתננים האפריקאים, שמרוכזים ברובם בשכונת שמשון. התושבים בשכונה – לפעמים בצדק, לפעמים שלא בצדק – חוששים מאוד מהמסתננים. הם מספרים כי הם לא יוצאים מהבית בלילות, כדי שלא להיתקל בהם.
לפי אירועי השבועות האחרונים, לתושבים אכן יש סיבות לדאגה.
רק לפני כחודש פורסם כי העיתונאי רמי טל, שהגיע כדי לסקר את תופעת האפריקאים, הותקף על ידם. לפני שלושה שבועות תלמידת אולפנת צבייה נפלה קורבן למעשה מגונה של סודני שחדר לתוך המוסד החינוכי. ובנוסף, תופעה מטרידה נוספת היא חדרי הלידה בבית החולים ברזילי שמתמלאים ביולדות אפריקאיות, שאינן מסוגלות אפילו לשלם עבור הטיפול בהן.
בשבוע שעבר, שילבו ידיים עיריית אשקלון, המשטרה ואנשי משרד הפנים, בניסיון להרחיק את הסודנים מהעיר. במסגרת מבצע פשיטה מיוחד, הם ביצעו רישום של כל אחד מהמסתננים, ובדקו את חוקיות השהייה שלו לארץ. כיוון שרובם המוחלט נמצאים כאן באופן חוקי, כפליטים, כל שנותר לאנשי הרשויות הוא לנסות לשכנע אותם לעזוב מרצון, גם תמורת תשלום. איש מביניהם לא הסכים.
בסיום המבצע הכושל, אנשי המשטרה הודיעו למסתננים כי עליהם להמתין לעבודות מעתה ואילך רק באזור התעשייה הצפוני של העיר, בסמוך לבית הכלא שקמה. אבל הם – מצפצפים. השבו כולם נפגשו, כרגיל, בפינת המדרחוב. מעסיק פוטנציאלי שרוצה להשתמש בהם, יצטרך לשלם תעריף של 30 שקלים לשעה.
ג'פרי, נוצרי מאריתראה, בשכונת ה-20 לחייו, מסביר: "אנחנו ממש לא מתכוונים ללכת לעמוד שם, כי אין שם עבודה. אנחנו בסך הכל רוצים לעבוד". השאלה הגדולה, מבחינת הישראלים, היא מדוע הם בכלל הגיעו לכאן. סמי, גם הוא מאריתראה, מודה שבמקרה שלו – הוא לא ברח מגורל אכזר במולדתו, אלא בא לישראל כדי לשפר את איכות החיים שלו.
"לא הייתה שום מלחמה איפה שגרתי", הוא מגלה, "אולי אצל אחרים כן הייתה מלחמה. פשוט שמעתי שיש כאן בישראל חיים יותר טובים, אז אמרתי ששווה לי לשלם את המחיר הגבוה כדי לעבור לגור בישראל. ישראל היא מדינה הרבה יותר טובה מאריתריאה. למה בחרתי באשקלון? אין סיבה מיוחדת. באתי לפה כי היו לי כבר כמה חברים שהגיעו לכאן לפניי. מה רע פה? אני כבר חצי שנה באשקלון, ויש פה עבודה טובה".
סודני, כבן 20, מצטרף לשיחה: "אשקלון היא הבית שלי, אני לא רוצה לחזור לאריתריאה. אין שם עבודה ואין שם שום סיכוי לחיים טובים. תבין, בנאדם לא סתם הולך ברגל מהמדינה שלו. פשוט לא טוב שם. ישראל מדינה הרבה יותר מודרנית. יש פה הרבה יותר כסף ואפשר לחיות יותר טוב".
עומאר הסודני מוסיף: "יש פה יותר כסף, אבל אומרים לנו 'אל תעבדו'. רק מותר לכם לחיות פה עד שנחזיר אתכם לאפריקה. אז מה אנחנו אמורים לעשות בינתיים? צריך לחיות ממשהו, נכון? יש הרבה אנשים פה שלא אוהבים אותנו. אני עברתי פה בכל החנויות, אבל אף אחד לא רוצה לתת לי עבודה. רק בשיפוצים. רק בזה יש עבודה".
סדר היום שלהם הוא קבוע: מתעוררים בשעה שבע, ויוצאים לכיוון המדרחוב לקראת השעה שמונה, אז מגיעים בדרך כלל השיפוצניקים המעסיקים אותם. שם הם נשארים עד שעות הערב, ואז חוזרים לשכונת שמשון. לרובם יש טלפונים סלולריים, והם משתמשים בעיקר בפייסבוק על מנת ליצור קשר עם בני המשפחות שלהם במולדתם.
במרכז המסחרי בשכונת שמשון מתרכזים בשעות הערב עשרות מסתננים כדי לבלות ביחד. הם יושבים בדרך כלל ליד פיצוציה הפתוחה 24 שעות ביממה, וקונים ממנה בקבוקי אלכוהול. המוכר בפיצוצייה מספר שכבר הזמין מוצרים מאריתריאה עבור הלקוחות החדשים שלהם.
אבל התושבים מודאגים בעיקר מהנזק שהם גורמים. "הם ממש בעיה", אומרת תושבת האזור. "הם לא מפחדים מהמשטרה, ולא מפחדים מהתושבים. הם משתינים לנו במדרגות של הבניין, ועושים כל מה שבא להם. אני כבר שנה לא מסתובבת פה לבד בערב. וככה גם כל שאר הנשים פה. כולן מפחדות שאחד מהסודנים האלה יאנוס אותן".
האפריקאים, מצדם, לא מבינים על מה המקומיים כועסים. "אנחנו משלמים 2,000 שקל שכירות, וגרם בדרך כלל ארבעה אנשים בכל דירה, שניים בכל חדר", מסביר אחד מהם. "כולנו גרים, פחות או יותר, באותו האזור. "אין לנו תלונות, כי זה הרבה יותר טוב מהבית באפריקה, וגם כי בעלי הבית הישראליים שלנו מאוד נחמדים. אפילו השאירו לנו טלוויזיות בבתים. אנחנו תמיד משלמים בזמן. אין איתנו בעיות".
קשה שלא להבחין בעובדה שהרוב המוחלט של אפריקאים מסתננים הם גברים. הנשים, מסתבר, נשארות רוב שעות היום בבית. "האמת היא שבאופן כללי אין הרבה נשים כאן, כי לא קל לעשות את כל הדרך מאפריקה לישראל", מספר אחד מהם. "אני מעריך שיש כאן בערך עשרה גברים על כל אישה אחת. גם ילדים קטנים יש ממש מעט".
במקביל לחיפוש אחר עבודות מזדמנות, חיי הקהילה של המסתננים מאפריקה החיים באשקלון מתפתחים בקצב מהיר. "יש פה מעין כנסייה בעתיקות", אומר ג'פרי. "זה נמצא ליד בית החולים. חשוב לנו להמשיך להתפלל, וזו הדרך שלנו לעשות את זה. זה לא מקום מפואר, ואין שם פסלים של ישו ושל מריה, אבל זה מקום שבו אפשר להתקרב לאלוהים. אני לא רוצה לספר איפה זה נמצא בדיוק, כי אני מפחד שיבואו וינסו להרוס לנו את המקום".
מי שחושב שבסופו של דבר הם מתכוונים לעזוב את הארץ – יתאכזב. "אנחנו כבר מרגישים פה ממש בבית", אומר סמי. "יש לנו פה אוכל מהבית, ואנחנו גם התרגלנו לאוכל הישראלי, כמו חומוס ופלאפל. זה לא רק אוכל. יש לנו אפילו צלחת לווין עם טלוויזיה מאפריקה. אנחנו לא רוצים לעזוב מכאן. אנחנו גם בקשר עם המשפחה דרך הפייסבוק והטלפון. מספרים לנו כמה רע שם, וכמה גם הם רוצים לבוא. צריך לארגן הרבה כסף בשביל זה, אבל הלוואי והם יבואו".
ובכל זאת, יש עניין שממנו הם מאוכזבים באשקלון. "אני יודע שהפליטים שמגיעים לתל אביב, מקבלים תחושה יותר טובה מהתושבים המקומיים שם", אומר אחד המסתננים. "התושבים שם דואגים להם לבגדים ולאוכל. באשקלון זה לא המצב. הם רק חוששים מאיתנו ובוודאי לא חושבים על עזרה. הייתי שמח אם זה היה משתנה, כי אחרי הכל – לא באנו לכאן כדי לריב איתם. באנו לכאן כדי לעבוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם