משחק החיים: אלברט כהן חורך את הבמות גם בגיל 80
"כבר שיחקתי הכל. שיחקתי טוב וקיבלתי ביקורות נפלאות. שיחקתי רע וקרעו אותי בעיתונים. הכל כבר עבר, הכל. לצערי, קולגות בגילי כמעט לא נשארו". השחקן הוותיק אלברט כהן, כמעט בן 80, יקבל את פרס יקיר פסטיבל תיאטרון הנוער הארצי בבת ים. ריאיון מיוחד
כהן משתתף עכשיו בארבע הפקות במקביל: ההצגה "מכולת" בקאמרי, המופע "מחזה ומחזמר" (עם עדי וייס) ועוד שתי הצגות ילדים, ועוד אחת בדרך עם תאטרון הקיבוץ. כעת יוענק לכהן פרס יקיר פסטיבל תיאטרון הנוער בבת ים (שיתקיים היום ומחר - ימים ב'-ג') על עבודתו בתיאטרון לאורך השנים, מאז עלה לארץ ב-49' מבולגריה. "השתתפתי בכל מחזות הזמר בארץ. שימי לב, לא אמרתי 'רוב'. השתתפתי בכולם", הוא חוזר ומדגיש בחיוך. "חוץ מזה, השתתפתי ב-37 מחזות של חנוך לוין".
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
עוד לא מרגיש את הגיל?
"את יודעת, בגילי אני משחק את הסבא או איזה דוד זקן. זה מובן לי. לא רק שאני לא מתלונן, אני מבסוט. הגעתי לגיל מופלג, אני עוד חודשיים בן 80. לא יודע איך, אבל אני עוד זוכר טקסטים. מי שזוכר - עובד. מי שלא זוכר לא יכול לעבוד בתיאטרון, כי זהו התנאי הראשון בלהיות שחקן. אולי זה הגורל, אול זה מההורים, אבל אני עוד זוכר".
אחרי הרבה שנים בתיאטרון, אתה יכול לנחש מה יצליח ומה לא?
"כששיחקתי ב'הבימה', שיחק איתנו יהושוע ברטונוב, ברטונוב הגדול. הוא היה אומר, 'תיאטרון זה כמו קזינו. אני זורק את הקוביות, בטוח שייצא לי שש-שש ויוצא לי אפס-אפס'. אני מרגיש מה יקרה קצת יותר מהצעירים, אבל בתיאטרון אי אפשר לדעת בשום אופן. יש מקרים כל
איך זוכרים כל כך הרבה טקסטים בגיל 80?
"טקסטים זה לא עניין של גיל. ברטונוב שיחק בגיל 97. היה פעם שחקן גדול, קלצ'קין (רפאל קלצ'קין ז"ל - ש"ט), אני שיחקתי איתו ועם ברטונוב, וברטונוב היה מבוגר ממנו בשלושים שנה, והיה לוחש לקלצ'קין את הטקסט באוזן. הגיל לא קובע. אני ידעתי טקסטים בגיל שמונה ואני יודע בגיל 80. היום הצעירים רושמים את הטקסט באייפון ושומעים כדי לזכור. אני קצת אולד-פאשן, אני מבקש מאשתי שתתאמן איתי".
ובכל זאת, משהו באורח החיים משתנה, לא?
"אצלי אני לא יכול להרגיש את ההבדל כי אני חולה סוכרת כבר 40 שנה. אני במשטר - אפשר לחיות עד 120 אם אתה ממושמע. אני בדיאטה טוטאלית, וגם לוקח תרופות. לא אוכל פירות ולחם".
ספורט?
"לא צריך. הרופא שלי אמר לי שלטפס 62 מדרגות לדירה שלי זה מספיק טוב, אני לא צריך יותר מזה כלום".
לאורך השנים צבר כהן רקורד מרשים בתיאטרון הישראלי. אחרי שירות צבאי בלהקת פיקוד דרום (שהיה בין מייסדיה), שיחק ב"הבימה" במשך 11 שנים וב-1966 עבר לתיאטרון הקאמרי. בין ההצגות הרבות בהן השתתף: קומדיה של טעויות, סוחרי הגומי, חלום ליל קיץ, יוסף וכתונת הפסים המשגעת, עלובי החיים ועוד.
בשנים האחרונות ראיתם אותו בטלוויזיה ב"חברים של נאור", "דני הוליווד", "גבוה וגרינבאום". את קולו שמעתם בעשרות פרויקטים בהם דיבב, הוא למשל יענקל'ה ב"סמי הכבאי", ראש העיר ב"רנגו" והמלך הארולד ב"שרק לנצח".
כהן כמובן שיחק ב-37 מחזות של חנוך לוין, אותו הוא מרבה להזכיר לאורך הריאיון. "חנוך לוין הגדול התחיל כשהוא בן 27 ואני בן 47. הוא היה יכול להיות הבן שלי", אומר כהן. "ובכל זאת למדתי ממנו כמו שלא למדתי מאף אחד אחר".
חוץ מזה, הוא נהנה גם לביים מחזות של לוין בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "אני לא ממש קורא לעצמי במאי, אני עושה בדיוק מה שהמורה שלי, חנוך לוין, לימד אותי".
אתה רואה הבדל משמעותי בין התרבות של "אז", וזו של היום?
"אחרי כל כך הרבה שנים שאני כמעט לבד בגוורדיה הישנה, אני יכול לשפוט מה היה. פעם לא התעסקנו בשטויות. התעסקנו רק במחזות שיש להם ערך, שיש להם מסר. אפשר לעשות סטנד אפ, אבל זה לא תיאטרון. הגשש החיוור עשו בידור עם מסר וגדולי הכותבים בארץ כתבו להם כך שאפשר לעשות בידור עם מסר.
"חנוך לוין לא היה כותב כל הזמן, הוא היה כותב פעם בשנתיים. הוא אמר לי פעם, במשפט אופייני לו: 'אם התחת שלי לא בוער על משהו, אני לא מושיב אותו ליד שולחן הכתיבה'. הוא היה אומר שמי שרוצה משהו חמוד ונחמד שיילך לראות 'גבירתי הנאווה'. תיאטרון בית ליסין למשל מציג דברים יותר קלים, אבל בביצוע פרפקט. זה קיים בכל העולם - בפריז זה נקרא 'תיאטרון השדרה'. דברים יותר הומוריסטיים. התיאטרון הישראלי העכשווי, אם יש לו משווק טוב, הוא יכול למכור גם את הדברים הרעים וזו הצרה של התרבות הישראלית כיום. זה מחנך את הדור אחרת, זה הורס אותו. למה אי אפשר לעשות תרבות יפה, שהיא גם הומוריסטית?".
אתה רואה טלוויזיה?
"אני בדרך כלל רואה טלוויזיה צרפתית או גרמנית. אין לי כל כך זמן, בערב אני בהצגות".
אלו שחקנים מהדור הצעיר אתה יותר אוהב?
"אני מאוד אוהב את איתי טיראן. אני זוכר שראיתי אותו עוד בבית צבי ואמרתי, 'זה אוליבייה של זמננו'. אני אוהב את כל הדור שעושה את המוזיקל'ס - 'קברט', 'כנר על הגג'. אסי לוי מאוד טובה. בהצגה 'סוף טוב' של ענת גוב משחקת צעירונת מוכשרת בשם רוני שובל, היא נפלאה. אני יכול לתת המון שמות של צעירים, הבעיה היא שהם לא עובדים. אני יכול להיכנס לבית קפה והם יגישו לי את המנה. כבר קרה לי שערב אחד ראיתי שחקנית בהצגה 'ליידי מקבת', וערב אחרי היא מלצרה במסעדה שבה הייתי עם אשתי. היום לשחקנים הצעירים יש דיקציה קטסטרופלית, לפעמים אי אפשר להבין מילה ממה שהם אומרים. הרבה פעמים אשתי לוחשת לי, 'מה הוא אמר? מה הוא אמר?'. זה נורא".
מה היתרון בלהיות שחקן בן 80?
"אני לא מקנא בצעירים. הרבה פעמים שואלים אותי, 'אלברטו, לא היית רוצה לחזור אחורה ולהיות צעיר?'. אני תמיד עונה שלא, מפני שאותם צעירים לא יודעים כמה החיים שלהם הולכים להיות קשים. מתוך 80 אודישנים, 79 לא יקבלו אותך. היום אני יודע לקרוא מחזה ולדעת מה יקרה איתו, יש לי את המבט הרחב. חוץ מזה, בגילי אני יכול לעבוד בכמה תיאטראות ולא להתחייב רק לתיאטרון אחד. מבחינה תיאטרלית, זה הכיף הכי גדול להזדקן".
כאמור, התכנסנו לרגל פרס יקיר פסטיבל תיאטרון הנוער הארצי בבת ים המתקיים זו השנה ה-18. לאורך השנים השתתף כהן בפסטיבל כצופה וכשופט, אבל מהפרס הוא מתרגש פחות לעומת החוויה התיאטרלית עצמה.
"אני מגיע לכל הצגה שאני יכול", הוא אומר. "זה תיאטרון שכונתי, מין בית ספר. אני מאוד בעד זה. מדוע היום התיאטרון הבריטי המקצועי הוא הטוב בעולם? מפני שגם התיאטרון החובבני שם הוא ברמה מאוד גבוהה. אפשר לראות במקומות כמו בריסטול או קיימברידג' תיאטראות מקומיים כל כך טובים, אז כשאתה מגיע ללונדון אי אפשר להסתפק בהצגה בינונית עם שחקנים לא טובים, כי בכל חור יש שחקנים טובים. זה מעלה את הרמה. אז כאן יש את בת ים, אפשר לראות בבת ים איזו שחקנית מבריקה. אבל אני חייב להודות שאני די רחמן איתם כשופט".
ומה אתה חושב על ביקורות?
"יש כאלה שאני מאוד מסכים איתם. אני חושב שמבקר צריך לדעת לתת ביקורת רעה כמו שהוא יודע לתת ביקורת טובה. לא מספיק לכתוב שזה היה טוב, צריך גם לנמק למה. בארץ מבקרים לא כל כך יודעים מה זה תיאטרון והפכו את המקצוע ללא חשוב. הם יכולים לכתוב על הצגה שהיא גרועה, והיא תמכור מאה הצגות.
"באמריקה המבקרים משכילים כל כך שההצגות תלויות בהם. ביקורת רעה ב'ניו יורק פוסט' יכולה להוריד הפקה עוד באותו היום. כתבו עליי גם דברים לא טובים, והיו גם סופרלטיבים שמלבד סיפוק גרמו לכך שאני עדיין עובד בתיאטרון גם קרוב לגיל 80. הקלאסה של התיאטרון, בואי נגיד ככה, ברמה יותר גבוהה מאשר מבקרי התיאטרון".
במשך שלושים שנה היה כהן, שוחר תרבות מובהק ודובר בין היתר צרפתית וגרמנית, נשוי לפסנתרנית רות מנזה שניגנה בפילהרמונית. מנזה גם עבדה עם שמות גדולים נוספים במוסיקה הקלאסית, כמו לאונרד ברנשטיין ולוצ'יאנו פברוטי. "כשגילו לרותי טרשת נפוצה, הדבר הראשון שנפגע אצלה היו האצבעות", כהן מספר. "יצירות שהיא ניגנה מגיל חמש היא כבר לא יכלה לנגן. אחרי שמונה שנים טרגיות, בזמן שביקרתי את הבנים שלמדו בארצות הברית, היא נפטרה. במשך שנים הייתי סוג של אלמן מבוקש עד שפגשתי את דעה.
"אני בדרך כלל לא אוהב לספר על החיים הפרטיים שלי, אבל סיפור ההיכרות שלנו הוא די תיאטרלי; נפגשנו אחרי הצגה והזמנתי אותה לקפה במחשבה שזו תהיה הרפתקה קצרה כרגיל. אבל גילינו ששנינו התחתנו באותה שנה, שבני הזוג שלנו נפטרו באותו זמן ובאותו בית חולים. ובנוסף לכל, דעה היא מורה לפסנתר. זה היה כמו סרט טורקי. ההבדל היחידי בינינו הוא שלה יש שלושה ילדים ולי שניים. יש לנו ביחד תשעה נכדים".
מנישואיו הראשונים כאמור נולדו שני בניו של כהן - המוסיקאי והמלחין עדי כהן, ו"מלך הדיבובים בארץ" כהגדרתו, שרון כהן.
אתה גם סוג של מלך בעולם הדיבוב, לא? זו קריירה שנייה או תחביב?
"הבן שלי הרבה פעמים קורא לי כשיש לו תפקיד של אלטע זאכען בשבילי. אבל זה לא סתם תחביב - באמריקה הגדולים ביותר עושים את זה. הבן שלי מתרגם, מביים ומקליט את הדיבוב. הוא באמת הכי טוב בתחום, והוא אמר לי שחברות ההפקה של סרטי האנימציה בעולם, כמו וולט דיסני, הכי רווחיות, כי קהל ילדים יש תמיד. אין משברים בענף כמו עם קהלים אחרים. רק מה, זה דבר מאוד קשה. מי שאין לו סבלנות ורוגע פנימי לא יכול לעשות את זה. משפט אחד צריך להקליט 20 פעמים, את יודעת מה זה?".
עוד כמה זמן אתה רואה את עצמך ממשיך לשחק?
"אני חושב שאני אשחק עוד שנתיים-שלוש. אולי ארבע שנים. כבר הפסיק לעניין אותי הדחף הזה של הקריירה, להשיג עוד תפקיד ועוד תפקיד. כבר שיחקתי הכל - שייקספיר, מולייר, חנוך לוין, ארתור מילר, הילל מיטלפונקט, יהושע סובול, יו ניים איט. שיחקתי טוב וקיבלתי ביקורות נפלאות. שיחקתי רע, וקרעו אותי בעיתונים. הייתי בטוח שאני גאון ואחרים חשבו אחרת, ולפעמים חשבתי שהייתי גרוע וכולם אמרו לי שהייתי נפלא. הכל כבר עבר, הכל. מה שנותן לי סיפוק עכשיו בתיאטרון זה לשחק עם הצעירים לידי. לצערי, קולגות שלי בגילי כבר כמעט לא נשארו. אני מבסוט מהצעירים, והכי מבסוט מהנכדים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם