אולי הפעם? היינו באודישנים של "כוכב נולד" בב"ש
רגע לפני שפקדה מתקפת הטילים את באר שבע, צבאו מאות צעירים מהעיר ומסביבותיה, שחולמים להפוך לסלבס, על מרכז הצעירים בעיר העתיקה. האולם שבו היו האודישנים לכוכב נולד 10 נאטם כאילו היה מתקן ביטחוני רגיש: אין ראיונות. אין צילומים. אסור לסקר. באמת? עגל הזהב עשוי מהאס-אם-אסים שלנו
מעט מאוד דברים יכולים להקים צעירים מוקדם בבוקר גשום וקודר, אבל למען כמה דקות תהילה בריאליטי מזמר הם מוכנים לעשות הכל, כולל צחוק מעצמם. גשם זלעפות, רוח חודרת עד העצמות, שלוליות ענק - תוצאה של מערכת ניקוז סתומה, ולהם יש שיר בלב. הם מזמרים ועוברי אורח מסתלבטים עליהם.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
התכנית "כוכב נולד" חוגגת השנה את עונתה העשירית. הצעירים שגדשו את רחבת מרכז הצעירים ונרטבו בגשם, היו דרדקים כשצביקה הדר שידר את העונה הראשונה שנקראה "לא נפסיק לשיר - כוכב נולד". למן הרגע הראשון, תחרות הכישרונות הפכה למפלצת הרייטינג של הערוץ השני. כזו, שמחיר הפרסומות בגמר שלה היה יכול לפרנס משפחות רבות בנגב לכמה שנים.
בלעדי הריאליטי, ספק אם הקריירה של המנחה - הבאר-שבעי במקור - צביקה הדר, הייתה ממריאה. הדר סבל מהתדמית של "ז'וז'ו חלאסטרה" שאימץ לעצמו במופעי היחיד שלו ושאותה
מפלצת הרייטינג מודעת לכוחה, והיא מתנהגת בהתאם. מרכז הצעירים נסגר היטב, כאילו היה מדובר במתקן ביטחוני, כולל מאבטחים עם אוזניות ששיננו את המנטרה: "אתה לא יכול לסקר. אין לך זכויות סיקור. הבלעדיות של ההפקה". לראות אודישן? - לא. אפשר להיכנס פנימה? - לא. אפשר לראיין את הוד רוממותו המנחה? - לא. אבל הוא באר-שבעי. - אז מה. אין ראיונות, אין צילומים. אפילו בצנטריפוגות של אחמדניג'אד אפשר לצלם.
יום סוער בבאר שבע, הגשם מכה חזק. האגו אומר להפנות להפקה את הגב, ואולי גם למטה מזה, להגיד שלום לא בנימוס וללכת לנתן התימני, לאכול מרק חם עם הלחם המשגע ועם החילבה הממכרת. אבל העורך דרש כתבה ואני, חייל ממושמע, מבצע. גם אם משתינים עליי בקשת, או ברשת.
ליד הדלת של המרכז יושב בחור עם גיטרה, פנים של ילד טוב. קוראים לו יגאל סופר, הוא בן 27, גר בתל אביב וקם בארבע בבוקר בשביל להגיע לאודישנים בבאר שבע. "השירה בוערת בי. זה מה שאני אוהב, בשביל זה אני חי. מגיל 13 אני שר ומנגן בגיטרה חשמלית, כותב שירים, מופיע".
מולו עומדת חבורת ערסים וצוחקת עליו, אבל לו זה לא מפריע. הוא שר מתוך הנשמה, והסתלבט הופך לשקט ולשירת הפזמון החוזר בצוותא. אם תרצו, כוחו של ניגון. הוא מוכן לאודישן. "בפנים אתה שר בית ופזמון בלבד, בלי ליווי. אני אתרגש, אני יודע, אבל אתן את הכי טוב שלי", הוא אומר.
מי שמתרגשת היא טלי פשוטין, באר-שבעית בת 17. "אני אוהבת לשיר, בעיקר במקלחת, אבל אמרתי לאמא שאני הולכת להיבחן. אז מה, קצת ריגושים ואולי תהיה לי הפתעה". לנדב ביטון יש ניסיון בימתי. הוא שר בצעירי באר שבע ומרגיש בטוח, "אבל אודישן תמיד מרגש. אתה עומד, רק אתה והקול שלך".
מישל מסייב עומד כמה מטרים מהם. הוא נבחן כמה פעמים ולא עבר. "אני שר שירים של המלך, זהר ארגוב. כמה פעמים ניסיתי להתקבל ולא הלך. אולי הפעם אשיר טוב ויקבלו אותי. זה החלום שלי".
למקום מגיע בחור שמוכר את מחמם הגרון האולטימטיבי: קלחי תירס חם. כמה באר-שבעי. בשביל חבורת צעירים מקיבוץ באזור, שבאה ללוות חבר, זו ארוחת הבוקר. הם הביאו אתם את האווירה מהבית. "אחי, תכתוב שיש סמים בקיבוץ", אומר אחד מהם. "תגיד, העיתון שלכם שמאלני? כי אם ככה, אנחנו מפרקים עצמות לעיתונאים. תכתוב שאנחנו קמים מוקדם כל הזמן. אתה גם מצלם? תרשום שעוד חודש יש לנו צבא". אכן, דברים השתנו בנגב מאז שבקיבוצים היו חלוצים וחלוצות לבושים בחאקי.
ברור שמכל המאות שגדשו את הרחבה, רק אחד או שניים יעברו את שלב האודישנים ויזכה בחמש (עשרה) דקות התהילה שלו. בשביל הצעירים האלה, רחבת מרכז הצעירים היא כיכר החלומות, גשר הזהב שאמור לקצר להם את הדרך מאלמוניות לתהילה, כי החלום שלהם הוא להיות סלבס, ידועים, מפורסמים. לא רופאים, לא סופרים, לא מורים, לא שוטרים, סלבס.
הם משתוקקים שיזהו אותם ברחוב, יעשו להם הנחה בחנות ופפראצי יצלמו אותם כשהם אוכלים שווארמה. אחת הצעירות יוצאת החוצה ואני מנסה לחלץ ממנה מידע על צוות הבוחנים. "אמרו לי בהפקה לא לדבר עם עיתונאים, אחרת אני עלולה לעוף. בבקשה, אל תסבך אותי. אני רוצה להיות זמרת".
כמו המאות שהתקבצו שם, היא רוצה להיות אמן אינסטנט. אין לה כוח להשתפשף בהופעות בפאבים קטנים, בחדרי אוכל בקיבוצים ובמתנ"סים. היא אינה רוצה לעבור את המסלול שעברו מתי כספי ושלמה גרוניך בתקופת "מאחורי הצלילים", מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית. היא גם לא תעבור את מסלול המכשולים של יהודית רביץ - טירונות מוזיקלית, הרבה תרגולים, הקלטה ראשונה שנעשתה ביראת כבוד גדולה. לא ולא. הם רוצים הכל ומהר. ההפקה יודעת את זה ותופסת אותם בביצים ובשחלות.
האמת, תחרויות זמר גדולות קיימות כבר זמן רב. בכל אחת מהן יש חבורה שלמה, ציידי כוכבים ומגלי כישרונות, שמתפרנסת מהמתמודדים יפה מאוד. ולכולם יש תפקידים: תמיד יש זמר עצוב, בחורה ענייה מעיירה קטנה, בחור ממוצא אתני שונה, ואם רוצים לסחוט דמעות ממש, אז יוסיפו נכה, הומו שייצא מהארון כשהניקוד שלו יירד, וכל שטיק וטריק אפשרי להעצמת הרייטינג.
בארץ, כמה שכוכב נולד יורדת נמוך, היא לא ממש יורדת לביבים. יוצריה גורמים לבאזז תקשורתי, מעלים את הרייטינג ובעקבותיו את ההכנסות. בדרך הם סובלים מכמה רגעים מביכים. נזכיר רק את ההערה של אחד השופטים למתחרה מרים טוקאן ואת השופטת הדעתנית שהסתבכה עם החוק, אבל הזמרת הזו לא צמחה אינסטנט, אלא התפתחה בזכות עבודה קשה, מה זה קשה.
השופטים באולם ממשיכים בעבודתם המתישה. מאות נבחנים, רק חלקם יודע לשיר, ואולי אחוזון מהם יזכה לגעת בשמים, אבל מה זה משנה. המכונה דופקת היטב, הישראלים מתים על ריאליטי, יעשו הכל בשביל אודישן. אל תזלזלו בכוחה של התכנית: בועז מעודה, מרינה מקסימיליאן בלומין, שירי מימון ורוני דלומי חבים את דחיפת הקריירה שלהם לאס-אם-אסים שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם