עבודותיו של מוש קאשי מוצגות במוזיאון ישראל, שאביו בנה
האירועים החשובים בחייו של האמן מוש קאשי מתחברים זה לזה בצירופי מקרים מסתוריים. עכשיו החיבור הגיע לשיא, כשמוזיאון ישראל רכש ציור שלו והציגו על קיר שאביו בנה
האמן מוש קאשי, שאת הציור הראשון שלו צייר בחוג לילדים מטעם מוזיאון ישראל, יודע למנות כמה וכמה סגירות מעגלים בחייו – רובן ככולן נוגעות לאמנות. המקרה האחרון אירע לאחרונה, כשהאמן התבקש להשתתף בתערוכה שתיפתח החודש באגף הנוער של מוזיאון ישראל, אותו מוזיאון שבו פיתח את כישורי הציור שלו כנער.
אך הסיפור מתחיל עוד הרבה קודם לכן, בשנות הקמת המוזיאון, כשאביו של קאשי לקח חלק בהקמת המקום כפועל בניין. לאור זאת אפשר להבין מדוע קאשי, שהציג תערוכות ברחבי העולם ועבודותיו נמכרו לאספני אמנות כעפרה שטראוס ורני רהב, מספר כי דבר אינו מתחרה מבחינתו בהצגת עבודה במוזיאון ישראל, ששזור בילדות ובמורשת שלו.
קאשי (46) מתגורר כיום בתל אביב אולם הוא נולד בנחלאות, ממש ליד שוק מחנה יהודה, והוריו אפרים וג'ולייט עודם מתגוררים בשכונה. את שנות ילדותו, הוא מספר, העביר בין השוק, בית הספר כי"ח בנחלאות - "בניין שכבר שנים עומד בשיממונו" - וגולת הכותרת: החוג באגף הנוער של מוזיאון ישראל.
"זו לא הייתה ילדות של מותרות אבל היא הייתה שלמה מאוד כשלעצמה, פשוט כי לא הכרתי משהו אחר", מספר קאשי. "רק כשיצאתי לעולם יכולתי לראשונה לבחון את הסיטואציה באופן יחסי". במקביל לכישרון הציור התברך קאשי הצעיר בתאוות קריאה בלתי מרוסנת, ונאלץ לספק אותה בקריאה בחנויות ספרים. היעדר האמצעים של המשפחה הוביל אותו לפיתוח טקטיקה משוכללת של קריאה בהמשכים בין חנות אחת לאחרת, פן יעורר את חשד העובדים.
לחוג הציור הגיע במקרה; אביו, שעבד בחברת "סולל-בונה" כפועל בניין, היה שותף כאמור בבניית מוזיאון ישראל, ואחרי סיום הבנייה הראשית הוא המשיך לעבוד על ההרחבות שהתווספו למבנה.
"באחת הפעמים אפשרו לילדי העובדים להצטרף לחוגים במוזיאון, ונכנסתי לחוג ציור", הוא מסביר איך התחיל לעסוק בציור. "כמו כל ילד הייתי עובר את גן סאקר ועולה לממלכה הזו, וכל פעם שהייתי נכנס בשערי המקום הרגשתי איזושהי יראת מקום. אין מילה אחרת לתאר את זה".
במשך שנה השתתף קאשי בשיעורי הציור, ובסופם נשלחה לבית המשפחה הפתעה בלתי צפויה. "יום אחד הגיעה הביתה הודעה שבישרה לנו שאנחנו צריכים לבוא לקחת דואר", הוא נזכר. "זה היה מרגש כי אף פעם
הספר, שנועד לגייס כספים לעליית הנוער, קיבל את ציוריו של קאשי מהחוג במוזיאון. זמן לא ארוך לאחר מכן התגלה הספר כסגירת המעגל הראשונה בחייו של האמן, כשבגיל 13 הוא נשלח לפנימייה בבן שמן במימונה של עליית הנוער, התנועה שציוריו סייעו לה בגיוס משאבים. "קודם תרמתי את הציורים שלי כילד לאיסוף כספים, ואחרי כמה שנים מצאתי את עצמי בתוך מערכת של עליית הנוער שאפשרה לילדים מחוסרי אמצעים לגור בפנימייה", הוא נזכר.
על הפנימייה עצמה הוא אינו מדבר בערגה, להפך: "אני לא יכול להגיד שזה היה אושר גדול להיות שם בבן שמן", הוא נוקט בלשון המעטה. "בכל זאת עברתי מירושלים, שבה היה לי מרחב עירוני וחמימות של משפחה, למקום שהייתי בו כמעט אנונימי, עם קבוצת ילדים לא מוכרת וכללים של מוסד. זו הייתה נקודת השבר הגדולה שלי, ואני זוכר המון רגעים שהייתי מסיים ללמוד אחר הצהריים, רץ לשדות שמחוץ לפנימייה ומחכה שם עד שהחשיכה תרד.
"זו הייתה מעין הימלטות, ורק בדיעבד הבנתי את האמביציה שלי לעשות את הדבר הזה – זו הייתה הדרך שלי לשמור על שפיות. המקום הפרטי היחיד שלי היה השדה הזה". שנים לאחר מכן, כשהחל ליצור סדרות של עבודות, צצו לפתע שדות חשוכים בציורים שהפיק, והוא משייך אותם לאותה תקופה. "אני משער שיש משהו שנצרב בתודעה מאותו שדה של ילד בגיל 13, שעומד לבד ומחכה לחשיכה שתשכך את הכאב".
הוריו של קאשי עלו מעיראק. הם הכירו במעברת תלפיות בשנות החמישים, התחתנו והביאו לעולם שישה ילדים. המשפחה הקפידה לדבר עברית בבית בנחלאות, אולם התגוררה עמם גם סבתו של קאשי ואיתה הוא דיבר דווקא ערבית.
"הייתה אצלנו תחושה שזה עונג לדבר עברית, ועם השנים למדתי ששפה זה סוג של בית", הוא אומר. "אפשר להיות מגורשים מארץ אבל לא משפה, ואני חושב שהעניין של השפה התחיל בראש ובראשונה מהבית. אפילו שההורים לא היו אינטלקטואלים גדולים הם בהחלט הקפידו בעניין, ואין ספק
שהמשפחה שלי בכלל היא העוגן הכי גדול עבורי, בכל דבר".
על הקוטביות בין שוק מחנה יהודה ומוזיאון ישראל, שני האלמנטים הבולטים שליוו את ילדותו, הוא אומר: "התערובת של המקום הגבוה מצד אחד והשוק הארצי מצד אחר, השכונה מול השוטטות באולמות של מוזיאון ישראל - שני המוקדים שנעתי סביבם – זה העצים את כל החוויות.
"משהו מתוך החיבור הזה של השכונה ושל העיר השפיע עליי מאוד. עמק המצלבה, שתמיד עברתי דרכו בדרך בין המוזיאון לבית, היה בשבילי איזו נקודת מעבר לעולם אחר לחלוטין. הייתי הולך למוזיאון ברגל, לא נסעתי באוטובוס או ברכב, וכל פעם עברתי כמה שלבים עד שהגעתי להר הזה. זה אמנם נשמע רומנטי, אבל זה באמת היה כך".
קאשי נכנס לתחום האמנות באופן מקצועי עם סיום לימודיו במדרשה לאמנות. בעקבות הלימודים הוא נסע לניו יורק, ובמשך שנתיים נדד בין סדנאות בעיר הגדולה. "רק בניו יורק התחלתי ליצור לעצמי איזו זהות, כי אי אפשר לא לבצר את הזהות בעיר הזאת, בתוך מרחב שיכול למחוק את האני של כל אדם", הוא מסביר. "דווקא שם התחיל משהו בבחירה ליצור, וזה היה חזק מאוד. ברגע שגיבשתי נקודת אחיזה בציור החלטתי שאני חוזר לארץ, והתחלתי להציג בישראל".
תוך זמן קצר מאז החזרה לארץ זכה קאשי להכרה, גרף פרסים מכובדים ואף קיבל מלגה ונסע לשהות בקריית האמנים בפריז למשך חצי שנה - חוויה שהוא מקפיד לשחזר לפרקי זמן שונים עד היום, והוא מדגיש את השפעתה על יצירותיו:
"אני חושב שמי שרואה את התוצרים של העשייה שלי מתחיל אולי לקלוט משהו מתוך ההוויה הזו, שאני מצייר מכל מקום; זה נון פלייס, שום~מקום וכל מקום. מהבחינה הזו אני חושב שמשהו בתערובת בין השהייה בפריז והחיים פה תואם מאוד את אופי העשייה, זה דורש התמודדויות נחוצות מאוד ליצירה".
לצד ההצלחה הבין-לאומית, קאשי רשם נקודת ציון משמעותית נרשמה כשמוזיאון ישראל רכש עבודה שלו והציג אותה בתערוכה בפעם הראשונה: "זאת הייתה אחת התערוכות הראשונות שאבא שלי בא אליהן, כך שגם מבחינתו זה היה סוג של סגירת מעגל במוזיאון", הוא אומר. "הוא בנה את הקירות ואני מציג עליהם. זה היה רגע חריף עבורי מאוד, כי יראת המקום לא חדלה אף פעם. וגם היום יש לי המון כבוד למקום הזה על הגבעה וזה היה מרגש מאוד".
החודש כאמור תירשם סגירת מעגל נוספת בחייו, כשציור של קאשי יוצג בתערוכה במוזיאון בפעם השנייה. "כשהופכים להיות חלק ממחזור החיים של המקום הזה, זה באמת רגע מרגש מאוד; הרבה יותר מהרבה תערוכות או תצוגות שעשיתי ברחבי הארץ והעולם.
"יש בזה משהו שלפחות מבחינתי, בתור אותו ילד שהלך ברגל את כל גן סאקר וחזר שוב ושוב, אומר שאני מסומן או מוערך על ידי המוזיאון עצמו, וזה היה ריגוש גדול מאוד", מספר קאשי על השתתפותו בתערוכה. בתערוכה, ששמה הוא "לילה טוב", יוצגו עבודות שעוסקות באזור הדמדומים בין השינה והערות.
"קובי בן מאיר, אוצר התערוכה, חשב שלחלק מהעבודות שלי יש את אותו מקום של מסתורין ושל איזושהי ספירה שאפשר לשקוע בה", אומר קאשי, ומוסיף: "מעניין אותי לראות איך העבודה שנבחרה, שהיא עבודה חדשה שיצרתי לאחרונה, תשתלב שם במרחב". העבודה של קאשי נקראת forest green, ירוק יער, והוא מסביר כי נוסף לפירוש הרגיל מדובר גם בשמו של גוון מסוים. "תמיד מעניין לראות עבודות חדשות ליד עבודות מוקדמות, והעבודות הירוקות שלי לא הוצגו אף פעם", הוא מציין.
במקביל מציג האמן תערוכה בימים אלה במוזיאון תפן, לא רחוק מכרמיאל, והיא תימשך עד חודש יוני. קאשי מתאר את קובץ העבודות בתערוכה ככינוס של תחנות בחייו: "התערוכה מתארת תחנות שעברתי בחיים האמנותיים שלי. במידה מסוימת היא מעין צומת שאליו מתנקזות הדרכים שהלכתי בהן, אם זה בציור או בפיסול, וגם תקופות שעסקתי בהן בעבודות מסוג מסוים או מסוג אחר", הוא מרחיב.
"החלל במוזיאון תפן וההזמנה הנדיבה שלהם לשמש אכסניה לכל העבודות האלה, ולהוציא במקביל ספר על התערוכה, יצרו מבחינתי הזדמנות לעשות פריסה של הדברים וליצור הקשרים חדשים להרבה עבודות. כך נוצרו פתאום נקודות מפגש בין עבודות שאף פעם לא נפגשו ביניהן, ונולד חיבור מעניין מאוד".
לדבריו של קאשי, הוא היה מופתע מההצעה לתערוכה: "מאחר שמוזיאון תפן עושה בסך הכול שתי תערוכות בשנה, בדרך כלל הוא מזמין לתערוכות הללו אמנים שהגיעו לאיזושהי נקודת זמן בחיים שלהם. הופתעתי כשפנו אליי, כי אני לא מרגיש מספיק מבוגר כדי לעשות כינוס של הדברים. לכן זו הייתה עבורי הזדמנות לקחת את התערוכה לא כרטרוספקטיבה אלא כמעין תחנה בזמן, סוג של שוטטות".
על אופייה של התערוכה הוא מספר: "החלל במוזיאון הוא סוג של האנגר ענק, ובסך הכול הוא חילוני מאוד במהות שלו. החלטתי להציב בו את כדורי הזהב שאני יוצר בשנים האחרונות. זו הפעם הראשונה שבה כל הכדורים מופיעים יחד בבת אחת וזה אתר של מעל מאה מ"ר, כך שתוך כדי הקמת התערוכה, חשתי שנוצר בחלל מעמד דומה לביקור בקתדרלה.
"כשנכנסים למקום אחרי חדרי הציורים מגיעים לאזור אפל מעט, ואז נתקלים בעשרות כדורי זהב מנצנצים. את התערוכה אני אתן לאחרים לבקר, אבל אני מרגיש שבאמת נוצר שם משהו מיוחד".
בשבת הקרובה (17.3) יקיים קאשי שיח גלריה במוזיאון הצפוני עם רותי אופק, אוצרת התערוכה ומנהלת המוזיאון, ועם הצלם הירושלמי דוד עדיקא. "קראנו לזה 'מחשבות על ציור', כפרפרזה על הספר של רולאן בארת 'מחשבות על צילום'", הוא מספר.
קאשי אמנם אינו מתגורר בעיר שנולד וגדל בה, אבל הוא עדיין קשור לעיר במסגרת תפקידו כמורה לפיסול במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. על מלאכת ההוראה הוא אומר: "זה מאזן בין הבדידות המזהרת בסטודיו ובין עבודה עם אנשים, מעין מעבר ממקום שאני עומד בו עם הגב לעולם למקום שבו אני עם הפנים לעולם". הוא מסכם באומרו: "בסוף אני תמיד חוזר לירושלים, שם העוגן שלי. גם כשאני בתל אביב אני מגיע לכאן ליום בשבוע כדי לספק את הלינק והקישור השבועי, זו מעין אינפוזיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם