משה נהרג מפגיעת גראד, בת זוגו מרגישה שבר כלי
עם הרקטות שנחתו בדרום חזרו אל אלה קוסטין גם תמונותיו של בן זוגה משה עמי, שנהרג מפגיעת גראד לפני חמישה חודשים בדרכו אליה. מאז מותו היא הראשונה ששוכבת על הרצפה כשיש אזעקה ולפעמים, כשהכאב נעשה בלתי נסבל, היא שואלת את עצמה למה היא עדיין בישראל. לא תמיד יש לה תשובה
הגראדים הופיעו, ואיתם תמונות מקוטעות של משה עמי, המנוח. ב-29 באוקטובר 2011 יצא עמי מביתו שבאשקלון לבקר את אחיו, שהיה מאושפז בבית החולים בלינסון, בפתח תקווה. הוא אמר לאלה קוסטין, חברתו בשנתיים האחרונות, שבשמונה בערב הוא יחזור, יצאו לעשות קניות, אולי ישבו בבית קפה. אמרה לו שתחכה.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
אשקלון הייתה אז רגועה, אבל אחותה של אלה התקשרה בהיסטריה מגן יבנה הסמוכה. סיפרה על אמבולנסים וניידות משטרה ובומים באוויר. אלה ביקשה שתירגע, הציעה לה לבוא, יש מקום, ואין סימן מבשר רעות. האחות הודיעה שבכל זאת תישאר במרחב המוגן שבביתה.
חשש קל התגנב ללבה של אלה. הטילים האלה, אי אפשר לדעת היכן הם ינחתו. היא התקשרה למשה שביקש שלא תדאג, יש צבא, "כיפת ברזל". שומרים עליה. אבל החדשות מהסביבה המשיכו להדאיג. אשדוד הופיעה על המרקע. מכוניות שספגו פגיעה. "התקשרתי עוד פעם", מספרת אלה. "הוא אמר,'אלוצ'קה, אל תדאגי. מה שמפחיד אותי זה אסון טבע, שאין מה לעשות נגדו. תירגעי'".
שלוש דקות לפני השעה שמונה, אלה זוכרת, הם שוב דיברו. משה אמר שהוא בדיוק עבר את הכניסה הצפונית של העיר ועוד כמה דקות הוא בבית, שתרד, יצאו לקניות. אלה אמרה שביום כזה עדיף להישאר בבית, והחליטו לדחות את השופינג.
רק סיימו את
"תמיד אחרי נפילה אני מצלצלת לכולם", היא מספרת. "בפנים אני משוכנעת שהכל בסדר, אבל רק כדי לוודא. התקשרתי למשה והוא ענה. שאלתי'מושינקה, הכל בסדר?', והוא אמר, 'לא. לא, אלוצ' קה, אני פצוע'. השיחה נותקה. התקשרתי לאחותו ואמרתי שמשה פצוע. היא שאלה למה אני בלחץ, הרי דיברתי איתו. אולי פצוע ביד או ברגל.
"אחרי זה התברר שהוא דיבר איתי כנראה שניות אחדות אחרי שנפצע. הוא לא יצא מהאוטו. הוא המשיך לנסוע בזמן האזעקה, נפל טיל לפניו, ורסיסים הגיעו מהחלון הקדמי ישר לתוך הבטן. נקרע שם עורק ראשי. אם זה היה ביד עוד אפשר לעצור, אבל בבטן לא היה סיכוי. 20 דקות לקח עד שנגמר. הוא אפילו לא הבין מה קרה".
אלה יושבת עכשיו בביתה. הפסקת אש, אפשר קצת לנשום, אבל בפנים חייה לא אותם חיים כמו לפני סוף אוקטובר. "אז לא פחדתי", היא שולחת חיוך נוגה. "משה לא פחד. אמר 'נולדתי פה, זו הארץ שלי, עברתי מלחמות. טילים עפו מעלי, וברוך השם אני חי'. אחיו נהרג במלחמה ב-82', אבל משה בחיים לא חשב שיקרה משהו. באזעקות המשכנו לראות טלוויזיה עם חלונות פתוחים.
"הרגשתי בטוחה, כי המרפסת שלנו לא פונה לכיוון עזה. עכשיו, כשיש אזעקה, אני עוצרת ונשכבת על הרצפה. לא משנה גשם, שיירד שלג, אני שוכבת. אנשים לא מבינים שקורה משהו וממשיכים לנסוע ולצפור. כולם חושבים כמו שאני חשבתי, שלהם זה לא יקרה".
אלה עלתה ארצה מחרקוב שבאוקראינה ב-1992 והתמקמה בגן יבנה. היא הייתה אז נשואה בפעם השנייה ואם לשני ילדים, ובמשך שנים עבדה בסניף של ניו-פארם באשדוד. המשיכה שם גם אחרי שנישואיה התפרקו.
"אני אישה אש. תמיד הייתי עושה משהו", העידה על עצמה. "עבדתי, קניתי בית, התגרשתי. רק על המשכורת שלי החזקתי ילדים. אחרי המקרה, אני מרגישה כמו מישהי בלי ידיים, פוחדת מכל דבר. חרדות. מפחדת ממעליות, מטיסות, יש לי פחד לצאת החוצה. רק עכשיו, אחרי הטיפולים אצל הפסיכולוג, זה הרבה יותר טוב, אני מרגישה יציבה".
לפעמים את שואלת את עצמך למה באת לכאן?
"עכשיו היה רגע שמאוד כאב לי. משפט שעדיין לא שמעתי. הגעתי לארץ כשהבן שלי הקטן היה בן ארבע. עכשיו אני ציונית, אז לא הייתי. כולנו עלינו, כי הבטיחו שפה יותר טוב ונוח. שלשום הייתי עם הבן בחוץ, ליד הבית, ונשמעה אזעקה. עזבנו את האוטו ושכבנו ביחד על המדרכה.
"לא היו אנשים מסביב אז אמרתי לו 'אני מפחדת', והוא ענה 'אמא, מה אפשר לעשות, את החלטת לעלות לארץ הזו'. פתאום היו לי דמעות בעיניים, מה עשיתי? הוא לא האשים אותי, אבל היה משהו שדקר. אפילו אתמול, כשלא היו אזעקות, הייתי אצל הנכדה, ואמא שלי התקשרה כל דקה 'מתי את באה, אני מפחדת'".
בא לך לעזוב?
"אני חוששת לנכדה שלי. אמרתי שאם המצב יימשך, אני קונה כרטיס טיסה והיא עוברת לאוקראינה. הילדה נבהלת בלילה. בפעם הראשונה שהייתה אזעקה היא התעוררה ובמשך שעה וחצי רק צעקה. אני מכירה אנשים שעזבו. בן של חברה שלי, שגר באשדוד, עבר לקנדה, וחברה שלי היה לה אומץ וחזרה לאוקראינה.
"אם הילדים שלי היו אומרים'אנחנו לא יכולים ועוזבים לאמריקה', אולי הייתי נוסעת איתם וגם אם לא, הייתי רוצה שיעזבו. החיים ותחושת הביטחון חשובים יותר. אני מבינה שזו הארץ שלנו, אבל קשה לחיות ככה".
אלה הכירה את משה, גרוש ואב לארבעה ילדים, באתר ההיכרויות הטלפוני me love. זה היה שמונה שנים אחרי שהתגרשה והתחילה להרגיש שעמום. היא מילאה את פרטיה האישיים וחיכתה למחזר חדש.
חברות צחקו עליה, אמרו שבדרך כלל הגברים במקומות האלה לא רציניים. אחרי שבעה חודשים התייאשה והחליטה לסגור את החשבון, רק לא ידעה איך בדיוק. בשבת בבוקר הטלפון צלצל.
היא עמדה לצאת עם חברות לחוף הים. משה שאל אם היא מוכנה להיפגש איתו בערב, והיא אמרה שהיא כרגע עסוקה, שינסה בעוד שעתיים. התקשר ונפגשו. "מאותו ערב, יום-יום, אנחנו ביחד. מכרתי בית בגן יבנה ועברתי לאשקלון, כי הוא גר כאן וכל העבודה שלו כאן.
"זו הייתה אהבה. אני כבר בת 55, והוא היה כל כך עדין, כמו נער בן 16. לא התנפל עלי, או שם את היד על הרגל, כמו הגברים הישראלים. במשך שבוע שלם לא התקרבנו. רק דיברנו וזה היה מבחן בשבילי להכיר אותו".
איך הסתדרת, העולה מאוקראינה, עם הצבר הישראלי?
"כיף היה להכין מרק תימני, קובנה. אמא שלו תמיד אמרה'קובנה, שאלה תעשה'. הילדים שלי אהבו אותו, איך עזר להם. אלכס פתח מוסך, ומשה לימד אותו 'תהיה אמין, אל תשקר. תדאג לעשות תיקונים שהבן אדם לא יחזור למחרת ויתלונן, אל תיקח צ'קים בהתחלה, כי זה מסוכן. תסתדר עם ויזה ומזומן'. בסוף נתן לו עשרת אלפים שקל, כי ראה שקשה. הסתדרנו גם עם החברות שלי.
"היינו בצפון אצל חברים שכולם מדברים רוסית. הם דיברו איתו קצת עברית, קצת רוסית וכשלא עניין אותו ישב בצד והסתכל. שום דבר לא הפריע לו".
מאז שמשה נהרג, אלה מתקשה לתפקד. בתחילת החודש, אחרי שנים של עבודה בסניף ניו-פארם, הודיעה למנהלים שהיא עוזבת. "הלכתי לטפל בנכדה שלי, כי עם הנכדה אני עוד פעם חיה. טוב לי. בעבודה לא יכולתי. בא לקוח שאני צריכה לתת לו שירות, וכל דבר קטן הוציא אותי מהריכוז, עצבן. שאלות רגילות הרגיזו. שאלו'את רוצה לעבור לסניף אחר, את רוצה להיות בבשמים?'. אמרתי להם שלא, אני רוצה להתפטר. לא יכולה יותר".
בתל אביב לא מרגישים את הסבל שלכם.
"אני יודעת. אם הייתי גרה בתל אביב, הייתי דואגת. אני בטוחה. כשהייתה מלחמה בצפון ואצלנו היה שקט, קרובים מקריית שמונה באו אלי. יש לי אבן על הלב כשאנשים מסביב סובלים. אבל אני מבינה שרוב התושבים לא רוצים לדאוג. יש להם עבודה, משפחה, בערב יוצאים לבלות, ואנחנו שם, כבר נסתדר.
"נרגעים במרכז כששומעים שרקטה נפלה בשטח פתוח,'כיפת ברזל', אבל אתה יודע כמה אנשים באו אלי לעבודה ואמרו 'אוי זו את, כמה בכיתי כשראיתי את המקרה'. השאירו מספרי טלפון, אנשים שאני לא מכירה. אצלנו כשיש בעיה האופי נהיה יותר משפחתי".
בדרך לביתה של אלה עוברים ליד המקום שבו משה עמי נהרג. רחוב מרכזי, אלה עוברת משם הרבה. שלט מסמן בדיוק את מקום הפגיעה. "זה קשה לי כל פעם שאני עוברת משם. אני רואה אותו בחלום, אני מדברת איתו. עכשיו כשהיו אזעקות, כל התמונה חזרה. נחנקתי מדמעות, כאילו מישהו תפס אותי בגרון".
אצל חלק גדול מאיתנו התמונה הקודרת כלל לא נקלטת. בן אדם נוסע במכונית, שומע רדיו ובאמצע החיים נהרג מפגיעת רקטה. לא לוחם קומנדו אלא איש רגיל שרק רצה לחזור הביתה בשלום.
"בן 56", אלה נאנחת. "דיברנו על חתונה, אבל זה לא היה חשוב לנו כמו להיות ביחד. כל פעם אמר'אלוצ'קה, עכשיו אנחנו רק מתחילים את החיים. אני רואה אותנו זקנים, בני 80, יושבים בגינה, אחרי זה חוזרים והולכים לישון'. שאלתי אותו 'תהיה לנו פיליפינית?'. אמר' בטח פיליפינית. אני חוסך כסף, יש לי קרן השתלמות רק בשביל שנחיה כמו מלך ומלכה'. זה עצוב.
"הייתי פעמיים נשואה, ויש לי שני ילדים. הנישואים הראשונים והשניים לא היו מוצלחים. בסוף מצאתי אדם שאמר שאני שבעה עשר מיליון ושלוש מאות אלף יהלומים. קרא לי'אהובתי', ואני לא צעירה, ואני לא כל כך יפה. אני פשוט אישה רגילה, אבל לקבל כאלה מילים, זה היה אושר".
תחפשי בן זוג חדש?
"לא, אני אהיה לבד. רק אם מהשמים יבוא מישהו, לא יודעת איך באוטובוס, ברחוב, אבל לחפש? זה לא, כי אני בטוחה שאין עוד אחד כמו משה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם