בית ראשון: העולים החדשים מיישבים את הגליל
412 משפחות עולים בחרו להקים בשנתיים האחרונות את ביתן הראשון בגליל. המטרה: עוד 300 אלף מתיישבים שיגיעו בעשור הקרוב
בשנים 2010-2011 השקיע המשרד לפיתוח הנגב והגליל 4.5 מיליון שקל לקידום תוכנית, אשר במסגרתה התיישבו בגליל 412 משפחות עולים. הם זכאים לסל הטבות, הכולל הנחה בשירותים העירוניים ועזרה בתחומי החינוך, מענקי הסתגלות וסיוע בשכר דירה, כדי להקל עליהם את ההתאקלמות בחיים החדשים.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
בין הרשויות שלקחו חלק בפרויקט: טבריה, כרמיאל, מגדל העמק, נהריה, נצרת עילית, עכו, צפת, קצרין והמועצות המקומיות עמק הירדן, גליל עליון ועמק יזרעאל.
התוכנית, המכונה "בית ראשון במולדת" ומיועדת למשפחות צעירות עם ילדים, נחשבת לייחודית ומטרתה לקלוט את העולים במסגרת החברתית של הקיבוצים. היא מציעה אווירה קהילתית חמה ותומכת, ואפשרות להשתלב במסגרות חינוכיות וחברתיות בדגש על רמת חינוך גבוהה לילדים. כל זאת, לצד פעילות להגברת הזהות היהודית והזיקה לעם ולמדינה. גם לתחום התעסקותי יש מענה, הכולל ליווי של בעלי תפקידים ומתנדבים מהאזור. התוכנית מחולקת לשניים.
בחמשת החודשים הראשונים העולים הבוגרים לומדים עברית באולפן אזורי חמש פעמים בשבוע. ילדיהם לוקחים חלק במסגרות החינוכיות של הקיבוץ: הפעוטונים, הגנים ובתי הילדים, על פי הגיל. בזמן לימוד השפה העולים החדשים מוזמנים לקחת חלק פעיל בחיים החברתיים והתרבותיים בקיבוץ.
בסיום הסמסטר הראשון המעוניינים להישאר זמן נוסף בקיבוץ יכולים להעמיק את ידיעתם בשפה תוך כדי חיפוש צורת חיים מועדפת בישראל,
ארגון נוסף הלוקח חלק במאמצים לשלב עולים בנגב ובגליל הוא "נפש בנפש", שנוסד ב-2002 ועד כה היה חלק מהעלאת 23 אלף יהודים מארצות הברית, קנדה ואנגליה. הארגון פועל לצמצום המכשולים הכלכליים, המקצועיים, הלוגיסטיים והחברתיים שעמם מתמודדים העולים.
עולים שבחרו להתגורר באחד מהיישובים שעובדים בשיתוף עם "נפש בנפש" במסגרת "מסלול 1" עושים זאת כחלק מקבוצה, בזמן שהם נהנים מתמיכה הדדית ומהיתרונות הנלווים לכך. עולים שיחליטו להתגורר ביישובים אחרים בגליל יוכלו לבקש לעשות זאת במסגרת תוכנית "מסלול 2".
היא מציעה לעולים מענק על סך 25 אלף דולר למשפחה, אף שגובהו תלוי בצורך פיננסי ועלול להיות נמוך מסכום זה לפי החלטת "נפש בנפש". מי שמקבל לידיו בסופו של דבר את התקציב מחויב להתגורר בגליל שלוש שנים לפחות.
ילנה קוברסקי (49) היא לא רק מנהלת תוכנית הקליטה "בית ראשון במולדת", אלא עולה חדשה לשעבר שחוותה את כל התהליך בעצמה עת הגיעה לישראל ב-1991 היישר לקיבוץ משאבי שדה. "אם מישהו היה אומר בקול רם לפני 20 שנה שחברי קיבוץ יקבלו משכורת, היו מעמידים אותו לדין", היא מספרת.
"היום זה בסדר גמור. הקיבוץ עבר שלב לקונספט חדש, שהביא עמו אוכלוסייה מגוונת וחדשה. התנועה הקיבוצית רצתה להיות חלק מהמשימה הלאומית, ולכן הוחלט לפתוח דלתות למשפחות צעירות עם ילדים שרצו להגיע לקיבוצים כדי לחוות נחיתה רכה, חיבוק חם ואוהב וללמוד עברית".
"גיליתי שמשאבי שדה זה המקום היפה בארץ ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת", ממשיכה קוברסקי. "לא באתי מאיזה חור, אלא ממוסקבה. היות ששום עיר בישראל לא הזכירה לי את הערים הגדולות ברוסיה משום בחינה, ותל אביב הגדולה היא גם סוג של כפר לעומת מוסקבה, החלטתי להתיישב הפוך על הפוך בקיבוץ. עליתי עם ילד אחד לארץ ומצאתי פה כל כך הרבה שקט ושלווה שעשיתי עוד שני ילדים, בדיוק כמו כל ישראלית ממוצעת".
ההתחלה של קוברסקי בקיבוץ הייתה כמו של כולם - במטבח. "אני בעלת תואר שני בהוראת ספרדית ואנגלית. ניהלתי קורסים לשפות זרות במוסקבה", היא מספרת. "אחרי המטבח המשכתי לעבוד בבית הילדים. הייתי מזכירה במפעל, מנהלת יצוא, ורק אחרי כל הניסיון הזה שלחו אותי מטעם הסוכנות היהודית לעודד עלייה מארגנטינה. אחר כך הגיעה ההצעה לנהל את הפרויקט'בית ראשון במולדת'".
עיקר תפקידה של ילנה קוברסקי הוא בגיוס משתתפים ושיווק התוכנית בחו"ל. "היא לא מתאימה לכל אחד. אני מעבירה את המועמדים מיון קפדני", היא מודה. "קהל היעד שלי הוא עולים צעירים עם השכלה, שרוצים ומסוגלים בחמישה חודשי אולפן להגיע לרמה סבירה של עברית כדי להמריא משם. רק העולים שיצליחו בלימודי עברית כבר בשלב הראשוני של הקליטה בארץ יוכלו לכל תחומי הקליטה".
מהם הקשיים הגדולים שמהם סובלים העולים?
"קשה להם להבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. למשל, אימא של ילד בן שנה הביאה אותו בכל יום בשבע בבוקר לפעוטון. הגננת כבר פתחה את כל החלונות כדי שיהיה מאוורר. דבר ראשון שהאימא עשתה זה לסגור את כל החלונות כדי שהילד לא יהיה חולה.
"למה? כי ברוסיה היא למדה מינקות שילד צריך להלביש בשבע שכבות כי אם יהיה לו קר הוא יהיה חולה. דוגמה נוספת לדברים שהם לא מבינים - הילד הרוסי עולה כיתה, בלי שיידע עברית. בחודש הראשון הוא יושב עם חוברת צביעה. האימא מגיעה היסטרית שהילד כבר שכח מתמטיקה ועוד מעט הוא ייכנס למעון לילדים מפגרים. העולים מגיעים עם הרבה קלישאות ודעות קדומות".
מה מפתיע אותם לטובה?
"הטבע בארץ, מזג האוויר החם, קבלת הפנים הלבבית כשהם מגיעים לקיבוץ משדה התעופה ופוגש אותם מלווה שבא עם עולים ותיקים לקבל אותם. הם נשלחים היישר לדירה, שם האוכל מוכן במקרר והמיטות מסודרות. זה לא מובן מאליו עבורם".
כמה מהעולים בוחרים להישאר אחרי זה בקיבוץ שאליו הם נשלחים?
"כ-40 אחוזים רוצים להישאר בקיבוצים. לצערנו זה יותר מדי. היום הקיבוצים, אולי יותר מאי פעם, מבוקשים ולחלקם רשימות המתנה מאוד ארוכות. לצערנו, אנחנו לא יכולים לקבל את כל בקשות העולים להישאר. 85 אחוז מהעולים נקלטים בסופו של דבר בערים בגליל".
ג'יימס ואמה גרנט-רוזנהד, בשנות ה-30 לחייהם, עלו מאנגליה לנצרת עילית כדי להקים קיבוץ עירוני. "עלינו שלושה חברים רווקים וציונים", אומר ג' יימס. "עם השנים אמה ואני התחתנו, והיום יש לנו שלוש בנות צבריות".
למה בחרתם בנצרת עילית?
"הבחירה הראשונה שלנו הייתה ירושלים. חשבנו שכך תהיה לנו נחיתה קלה יותר בישראל. הגענו מערים גדולות והמעבר לעיר, כך האמנו, יהיה קל יותר. עם הזמן הרגשנו שהסביבה שבה אנחנו גרים היא יותר מדי אנגלוסכסית ואנחנו באנו כדי להיות עם הישראלים. העשייה החברתית והחינוכית בארץ הייתה מאוד חשובה לנו. כדי להיות יותר מעורבים עברנו למגדל העמק, והאמת שהמעבר מירושלים לשם היה קשה יותר מאשר המעבר מאנגליה לירושלים.
"היה לא קל, אבל תמיד הרגשנו שהבעיות שיש כאן הן לפחות הבעיות שלנו, ואנחנו חלק ממשהו אמיתי וחזק. הכי קשה לנו היה ללמוד את השפה ולהבין מה קורה סביבנו. התרבות שונה ועד היום אני מרגיש חסר בזה שאני לא מכיר את השירים שבני גילי הישראלים גדלו עליהם, לא מבין את הבדיחות בטלוויזיה. דברים שמקשים לגשר על הפער. מנגד, הבנות שלנו כבר ישראליות לחלוטין, ואנחנו מאוד אופטימיים. התקבלנו פה מאד יפה, גדל פה דור של אקטיביזם חינוכי וחברתי ואנחנו מאוד מרוצים".
סבטלנה וויאצ' סלב זיונזיה עלו עם בנם איגור באפריל 2011 מאוקראינה לקיבוץ חוקוק (עמק הירדן). סבטלנה רכשה מקצוע חדש - סוכנת תיירות, וכיום היא עובדת בחברה בתחום בראש פינה. בעלה עובד במפעל לייצור מוצרי פלסטיק בקיבוץ.
למה החלטתם להשתקע בקיבוץ?
"בגלל הילד. הוא בן שנתיים ושבעה חודשים, חשבנו שיהיה יותר טוב עבורו מקום קטן ושקט. פה יש לנו בית וגן לילד, והמשכורת שאנחנו מקבלים די זהה למה שהרווחנו באוקראינה. רק ששם הרבה יותר קשה למצוא עכשיו עבודה".
למה היה לכם הכי קשה להסתגל?
"לשפה. חוץ ממנה, משאר הדברים מאוד הופתענו לטובה. אפילו עשיתי פה רישיון וקנינו מכונית. שם לא היה לנו את זה. קיבלו אותנו מאוד יפה והשתלבנו לגמרי. כל כך השתלבנו, שאני מפחדת שאימא שלי, שמגיעה עכשיו לביקור, לא תבין את הנכד הישראלי שלה".
נטע ואדיראן ישורון התיישבו במצפה הילה אחרי שהגיעו מארצות הברית בשנת 2005."בהתחלה גרנו בקיבוץ להב בדרום", מספרת נטע, "אבל ידענו שלא נישאר שם כי לא היה לנו נעים. בעקבות ביקור אצל חברים במצפה הילה החלטנו שזה יהיה ביתנו".
מה משך אתכם לצפון?
"הדבר הראשון - ירוק בעיניים. הרגשנו גם שיש לנו יותר אפשרויות של עבודה בצפון. במשך השנתיים הראשונות בעלי נסע לעבוד במרכז, אבל עכשיו יש לו עסק להתקנת גגות סולריים והוא לא צריך לנסוע יותר. אני מצאתי עבודה כמטפלת בפעוטון ביישוב".
עד כמה היה לכם קשה להתאקלם בארץ?
"ההתחלה לא הייתה פשוטה. שנה חיפשנו את עצמנו. בעיקר היה לנו קשה מבחינת פרנסה והמשפחה רחוקה. יש לנו שלוש בנות, שתי הגדולות נולדו בארצות הברית והשלישית צברית. הן הסתגלו מהר".
משפחת ריבק, מילטון ושרה, עלו עם שני ילדיהם הצעירים במאי 2011 מארצות הברית לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בתמיכה של "נפש בנפש". מילטון הוא ביולוג בתחום גידול וטיפוח סוסי ים, וכרגע מועסק בחברה פרטית בתל אביב. הוא בחר שלא לעזוב את אפיקים, אלא להתקבע ולפתוח שלוחה של החברה במקום.
"בהתחלה בכלל היגרנו לארצות הברית", הוא מספר. "עבדנו כזואולוגים והיינו מרוצים, אבל תמיד חשבנו על ישראל כיעד למגורים. בעיקר אימא שלי, שתמיד אמרה שזה המקום שבו נרגיש הכי שייכים. באמת, כשסירבו לתת לנו גרין קארד החלטנו לפנות לסוכנות היהודית. בארצות הברית היה לנו טוב, אבל לא הרגשתי שם בבית".
הזוג ריבק החליט להיצמד לתוכנית של הסוכנות היהודית מטעמי נוחות. "יש משהו בתוכנית שלהם שהוא כל כך נוח", מסביר מילטון. "אנחנו אף פעם לא היינו אנשים של עיר, ואם הולכים עם הראש של הסוכנות, אז הכול הרבה יותר קל. הם עוזרים לך בכול, כולל פתיחת חשבון בנק. אם אומרים שלוקח שנתיים להסתגל, לנו לקח שבעה חודשים.
"אנחנו כבר מרגישים בבית, הבת שלי בת הארבע כבר מתרגמת עבורי כל מה שאני לא מבין בעברית. לילדים יש חברים מעולים. קיבלו אותנו מאוד יפה, החל מאוכל מלא במקרר בדירה שחיכתה לנו ומיטה מוצעת לישון והמשך בכל ענייני הבירוקרטיה.
"לא הכול היה מושלם, אבל עצם זה שלא היינו צריכים לחשוב יותר מדי והכול נעשה עבורנו היה מאוד נוח. ביום השני שלנו בארץ הלכנו לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ, וזה כבר היה שינוי ענק וטוב עבורנו. היום ברור לנו שנישאר באזור שבו אנחנו גרים. אם בארצות הברית הבן שלי היה ביישן וסגור, פה הוא פשוט מאושר. הוא פתוח, רץ ומשחק עם ילדים. בקיבוץ יש כל הזמן הפעלות להורים ולילדים ואפילו לרעש התרגלנו. ישראל היא המקום המושלם לגדל ילדים. צריך יותר מזה? "
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם