סופר סתם: בגובה העיניים עם נסים דבש
הוא נולד בירושלים וגר במעלה אדומים. הוא חושב שטוקבק זה לזרוק מילה ולברוח, והוא לא שונא אף אחד, גם לא את גדעון לוי. 1,956 מילים עם נסים דבש, כותב המכתבים למערכת הוותיק, שיודע שהוא חי ותוסס למרות סגירת המדור האהוב עליו
"ירושלים היא עיר של זהב. נולדתי בה וחייתי בה עד לפני שלוש שנים. אני אוהב אותה בכל לבי ונפשי. אני מתרפק עליה, אני אוהב אותה, אני מנשק אותה בכל יום. אבל היא מתחרדת. יש רובעים שלמים שהיו חילוניים – רוממה, הרובע בין רחוב יפו לשנלר, סנהדריה – והיום הם חרדיים לגמרי. יש חיי לילה בירושלים, היא יפה ונהדרת, אבל אני חושש שהיא תיכבש בסוף בידי החרדים ולא יישאר בה מאום. בעיניי היא אבודה, צר לי".
נסים דבש איור: ליאו אטלמן
ניר ברקת
"כשגרתי ברחוב אבן ספיר הוא בא לביקור בשכונה. אמרתי לו, 'תשמע, ניר, יש לי שאלה אליך, אבל תענה לי בכנות. אתה מתכוון להילחם בהתחרדות העיר באמת או לא?'. זו לדעתי הבעיה העיקרית ביותר בירושלים, ואני דואג מזה. הוא אמר לי: 'תראה, יש קואליציה, זה לא כל כך פשוט, אני לא יכול להעביר החלטות בלי התמיכה של הקואליציה, ובקואליציה יש חרדים. אבל אני אנסה בכל מאודי לבלום את התופעה הזו'. הוא באמת ענה לי בכנות גמורה".
מכתבים למערכת
"הייתי כותב מכתב למערכת בכל שבוע, ובכל שבוע היה מתפרסם המכתב שלי. כתבתי על כל הנושאים שבעולם: ירושלים, פוליטיקה, הייתי גם תוקף את שלום ירושלמי. אני לא יודע למה הוא שונא כל כך את מכבי תל אביב, ואוהד את הפועל. אני לא שונא אף אחד. גם לא את גדעון לוי. כתבתי מכתבים למערכת עד שפתאום נפסק המדור, והתחילו הטוקבקים".
טוקבקים
"לא מקובל עליי שאדם שולח טוקבק ובורח. אני הייתי כותב את המכתבים שלי בכתב יד והייתי מביא אותם למערכת בעצמי. אני אוהב את המילה הכתובה, לא את הבריחה. טוקבק זה לזרוק מילה ולברוח. חבל שמדור המכתבים נעלם, כי כך אין פידבק, אין היזון חוזר מהקהל.
"פעם הייתי הולך ברחוב ואנשים היו אומרים לי, כל הכבוד על מה שכתבת השבוע. אתה יודע כמה אנשים היו מכירים אותי ככותב מכתבים של 'זמן ירושלים'? המון אנשים. חלק היו מזדהים איתי וחלק לא. אז הייתי מתווכח איתם אבל בניחותא, בלי להרביץ. היום אני כותב ל'זמן מעלה'. זה שמדור המכתבים ב'זמן ירושלים' נסגר לא אומר שאני נסגרתי. אני עדיין חי ותוסס".
ילדות
"נולדתי בירושלים העתיקה לפני 77 שנה. היה לנו בית יפה, קטן, ואני נולדתי בו ולא בבית חולים. לסבא שלי היה בית קפה עם נרגילות, ואבא שלי גם היה עובד שם. אהבתי להסתובב בסמטאות העיר העתיקה, והיום אני עדיין מכיר אותה על סמטאותיה. הבית בעיר העתיקה היה שייך לאבא שלי בקושאן, ועכשיו הוא בידי משפחה ערבית".
הפגנת חילונים נגד התחרדות העיר בירושלים צילום: פלאש 90
"אני זוכר את המלחמה, הפגזים, הסגר, הרעב. אנשים רעבו ללחם, פשוטו כמשמעו. היה קשה מאוד, לא היה לנו כמעט נשק. מי שנלחם זה הפלמ"ח, לא היה צבא. האוכלוסייה סבלה מאוד, הרבה אנשים נהרגו מפגזים. כל הרובע נהרס כמעט, כל אחד נס לנפשו. ההורים שלי נפלו בשבי הירדנים, ואני ברחתי עם אחיי בין הסדקים והחרכים לעיר החדשה. אחרי שההורים שלי חזרו גרנו ביגיע כפיים, שכונה שלא הייתה אז דתית בכלל והיום היא דתית כולה. שם עברו כל נעוריי".
תיאטרון
"בגיל עשר הופעתי לראשונה בתיאטרון ילדים שהיה נקרא 'קטינא'. בגיל 11 הופעתי בקולנוע אוריון בהצגה 'הנער ששונא אילנות'. מאז ועד היום אני מופיע בתיאטרון ומביים הצגות. הופעתי בעשרות הצגות: בהצגה 'ז'אק' של איג'ן יונסקו שהציגה במרתף סורמאללו; ב'זמרת בעלת הקרחת'; ב'נוח' שהציג בתיאטרון 'החאן הירושלמי'; ב'הספן והמלומד'; הייתי מעביר ערבי קריאה במועדון 'צוותא', ששכן מול הגן הציבורי ברחוב קינג ג'ורג', כמעט בכל יום שישי; ביימתי הצגות עם נערים מפה ועד אילת, הכול בהתנדבות. הדרכתי נוער בבתי ספר, במתנ"סים, בבתי תלמיד, אפילו העברתי למורים בתיכון של הגימנסיה סדנת תיאטרון לפיתוח האישיות".
פרנסה
"גדלתי במשפחה ספרדית בשנות החמישים. המשפחות הספרדיות היו מונרכיות, האבא שלט ביד רמה. למדתי בבית הספר אליאנס, דיברתי צרפתית שוטפת. כשסיימתי את בית הספר אבי קרא לי ואמר, נו, גמרת בית ספר, מה אתה רוצה לעשות בחיים? אמרתי לו שאני רוצה ללכת לתיאטרון. הוא אמר, מה? שחקנות? נתן לי סטירה והעיף אותי עד לקיר. ואז הוא אמר: שני האחים שלך בריאים ושמנים, אתה רזה, אני לא יודע למה יצאת ככה, ואתה תלך ללמוד שענות.
"הלכתי ללמוד שענות,
ארבע שנים בבית ספר אורט. גמרתי ארבע שנים, ואז בכוחות עצמי הלכתי ולמדתי בגרות אקסטרנית, הלכתי לאוניברסיטה וסיימתי אותה בהצלחה, התבגרתי, התחתנתי. חיפשתי עבודה וזכיתי במכרז חיצוני למבקר פנים בהנהלת המכס. התחלתי לעבוד שם, והפכתי עם הזמן למנהל כוח אדם. משם עברתי למס הכנסה, והפכתי להיות מנהל כוח אדם שם. הייתי אחראי על 2,000 איש. בד בבד עם זה לא ויתרתי על הדרכת נוער בהתנדבות ועל הופעה בתיאטרון. זו הייתה אהבת חיי".
בית הדין לעבודה
"התקבלתי להיות נציג ציבור שם, והפכתי להיות מגשר מטעם בית הדין. הייתי 14 שנה נציג ציבור, מתוכן עשר שנים כמגשר, וגישרתי עד ספטמבר 2011. מתוך עשר השנים הללו, במשך חמש שנים וחצי לא היה תקציב, אז עבדתי בהתנדבות.
העיר העתיקה. קבוע בפרלמנט צילום: פלאש 90
צ'ילה
"שני האחים שלי גרים שם. הם היגרו לשם בשנות החמישים. שניהם נפצעו במלחמת העצמאות וחיפשו עבודה. היה קשה מאוד באותה התקופה – היו תלושי מזון, צנע, דב יוסף. עבודה לא הייתה בכלל. הם הלכו צולעים לחפש עבודה במשך שנתיים ולא מצאו, עד שנמאס להם והם היגרו לצ'ילה. הם התחתנו עם צ'יליאניות יהודיות והיום יש להם משפחות שם".
הפרלמנט
"כיליד העיר העתיקה, החל מ-1967 אני הולך כל שבת ב-9:00 לעיר העתיקה, לפרלמנט בכיכר המרכזית ליד המזרקה. בפרלמנט יושבים שמאלנים, אנשי ימין ומרכז, ומתווכחים על כל נושא שבעולם. יש לנו פרוטוקול ונשיא, ואסור לדבר בלי רשות. היו באים לשם קבלנים, תעשיינים, פרופסורים, רופאים ואני.
"היה אפשר למצוא שם את אחד מהאחים ישראל, את השחקן ז'אק כהן. אבל עם השנים, מתוך 25 איש נשארנו חמישה. ביום שבת האחרון הייתי שם, ואחד מחברי הפרלמנט קיבל התקף לב וצנח באמצע השיחה. הבהלנו אותו לבית החולים הדסה, וברוך השם הוא השתחרר בערב. עדיין נשארנו חמישה. בכל יום שבת ב-9:00, אם תעבור בכיכר, תראה אותי יושב שם, בגשם או בשמש".
שערי חסד
"הייתי החילוני היחיד שגר שם. יום אחד מישהו תלה פשקווילים מול הבית שלי: 'וביערת הרע מקרבך, בא אלינו אדם חילוני, כופר, עוכר ישראל'. התברר שמדובר בחוזר בתשובה. החוזרים בתשובה הם הקיצוניים ביותר. יום אחד אותו חוזר בתשובה ראה אותי נותן נדבה לעני עיוור אחד, שהייתי נותן לו חמישה שקלים בכל יום בדרך לעבודה.
"ביום שישי הוא דפק על דלת ביתי וביקש להיכנס. אמרתי לו, 'בבקשה, אתה יכול להיכנס וגם לנשק את המזוזות, הרב קפאח הכין אותן'. הוא נכנס, התיישב ולפתע פרץ בבכי ואמר: 'חטאתי אבי, כי פשעתי כלפיך. אני מבקש סליחה. אני הוצאתי את הפשקווילים נגדך, אך התברר לי שאתה יהודי שנותן נדבות ואני מבקש ממך שתסלח לי'. סלחתי לו, ובסופו של דבר גרתי בשכונה הזאת 25 שנה".
חרדים
"לפני כמה שנים החרדים ערכו הפגנות נגד פתיחת רחוב בר אילן בשבת. הם שרפו פחי זבל וזרקו שקיות צואה על אנשים. אדם שזורק שקית צואה על אדם אחר הוא איש אלוהים? אני לא מאמין לזה. אהבת אלוהים היא אהבת האדם, אם אין אהבת אדם אין אלוהים.
"הם צריכים להבין שחילוני הוא לא טמא, הוא יהודי. זה חרה לי. ההתחרדות מקצינה מיום ליום, והחילונים מרימים ידיים. צר לי לראות את הקיטוב בין החילונים לחרדים. זה קיטוב נורא, ואין גשר שיכול לגשר ביניהם. צריך להיות גשר, אבל אף אחד עוד לא בנה אותו".
מעלה אדומים
"עברתי למעלה אדומים לפני שלוש שנים. מה גרם לי לעבור לשם? יום שבת אחד, בחודש יוני לפני שלוש שנים, הנעתי את האוטו שלי ברחוב אבן ספיר בנחלאות, ופתחתי את החלון כי היה חם. פתאום עצר לידי אדם חרדי, צעק עליי 'אתה נוסע בשבת, עוכר ישראל' וירק עליי. באותו הרגע החלטתי לעזוב את ירושלים. אני עוכר ישראל? אני, שנולדתי בירושלים העתיקה, שלחמתי בשש מלחמות, אני עוכר ישראל והוא לא? מה העיוות הזה?
ההתנתקות. "הטראומה לא פשוטה" רויטרס
פוליטיקה
"כשהייתי ילד בעיר העתיקה למדתי ב'כותאב', תלמוד תורה עם רב כזה שמרביץ במקל ומלמד את האלף-בי"ת, וכל לילה הייתי שובר את הראש באיזו דרך ללכת כדי שהילדים הערבים לא ירביצו לי. עברתי פרעות. עברתי שש מלחמות. אני לא ימני קיצוני, אבל אני ימני בדעותיי.
"אני לא סבור שהערבים רוצים בשלום. אילו הייתי סבור באמת ובתמים שהם רוצים בשלום אמיתי – אני הראשון שהייתי עומד בתור. מי לא רוצה שלום? אבל אין אף אדם היום, בימין או בשמאל, שמסוגל לשרטט לי מפה של מדינת ישראל עם גבולות קבועים ובטוחים בתוך הסכם שלום. עזריה נמצאת ליד מעלה אדומים ועיסאוויה גובלת בהר הצופים, ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
פינוי ישובים
"החזרנו שטחים לא פעם. את עזה, יריחו, בית לחם, חברון. למה אין שלום? מה רוצים, שנפנה את אריאל, את הגולן? אם רוצים לפנות את כל היישובים שבנינו מאז 1967, אז מדובר ב-300 אלף איש. ראינו מה קרה בהתנתקות עם 10,000 איש: עד היום לחלק אין בית, וחלק מהמשפחות נהרסו כליל, גם מבחינה נפשית. הטראומה של פינוי יהודים היא לא כל כך פשוטה".
פתרון מדיני
"אין פתרון. צריך ללכת בין הטיפות. אני מקווה ומתפלל שייכנס היגיון לראשם של הפלסטינים והם יבינו שאין מנוס, הם צריכים לחיות בערים שלהם. אפשר לפתוח מעברים לגיטימיים בין כפר לכפר ובין עיר לעיר, אבל שייתנו לנו מנוחה בשטחים שאנחנו נמצאים בהם. אין אפשרות אחרת. אני מקווה בכל לבי שיקום מנהיג ערבי שיגיד, אני מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית".
בנימין נתניהו
"העיתונאים תוקפים אותו, לא משנה מה הוא עושה, טוב או רע. הייתי בדרום אמריקה עכשיו. הייתי ביוון ובספרד. אסון כלכלי עובר על העולם, ואנחנו לא מודעים לכך שאנחנו חיים בגן עדן. 4.7 אחוזי צמיחה השנה, הצמיחה הכי גדולה במערב, והישראלים בוכים, מקטרים.
נתניהו. העיתונאים תוקפים אותו צילום: רויטרס
תקשורת
"ליד כפר אדומים באו פלסטינים ועקרו את כל עצי הזית. אני נגד כריתת עצים – מצד יהודים מתנחלים ומצד פלסטינים. אבל כשמתנחלים פוגעים בעצי זית, כל העיתונות קמה על הרגליים והשמאלנים באו לעזור לשתול עצים חדשים. כאן לא שמעתי כלום, נאדה. זה מפריע לי, החד~צדדיות הזו. שיש דברים בשטח שעוברים עליהם בשתיקה".
ישראל
"אני אוהב את הארץ שלי. אני מת עליה. לא הייתי מחליף אותה בשום ארץ, גם אם תהיה הכי יפה בעולם. אני נולדתי פה. אבל צר לי שמקלקלים אותה. מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו, אומר הפסוק, ואני חושב לעצמי לפעמים, אבוי לנו, שלא נהרוס את עצמנו. פעם חאפז אל~אסד אמר: 'על פלסטין לא נוותר אף פעם, יש לנו זמן לחכות אפילו מאה שנה. למה להילחם נגד ישראל? נמתין, הם יהרגו את עצמם'".
אמונה
"אני מניח תפילין בכל בוקר. אני מאמין בשם יתברך. פעם שאל אותי אדם דתי אם אני מאמין באלוהים. אמרתי לו שאני לא מאמין, אני יודע שהוא קיים. וזה ההבדל בינינו. הוא שאל אותי איך אני יודע שהוא קיים. אז אמרתי לו: אלוהים נמצא בינינו. הוא בפרחים, ברוח, בשמים ובאדמה. מה, אתה לא מרגיש אותו?".
נסים דבש. אוהב את החיים צילום: זמן ירושלים
"פעם הייתי אוהד בית"ר. אבשלום אופירי, שהיה יו"ר בית"ר, היה חלק מהפרלמנט. הייתי פעיל בסניף הליכוד כשרובי ריבלין היה ראש הסניף. אבל היום אני כבר לא הולך למשחקים. זקנתי. אין לי סבלנות לשבת ולקבל בקבוקים מלאי מים על הראש".
דבש
"היה מאז ומתמיד שם המשפחה, גם של סבא של סבא של סבא. מצד אבי המשפחה שלי מרוסיה, ומצד אמי מיוון. אבל אני לא יודע את מקור השם, ואני גם לא יודע איך להגדיר את המוצא שלי. אני הולך לבית כנסת ספרדי לא כי אני ספרדי, אלא כי אני אוהב את הנוסח הספרדי".
משפחה
"יש לי אישה ושלושה ילדים: בת שגרה בניו יורק, ושני בנים. אני אוהב אותם מאוד-מאוד".
נסים דבש
"אני אוהב את החיים, אני לא פוחד מהם, אני גם לא פוחד מהמוות, כי הוא חלק מהחיים - מתי שיגיע, יגיע. כשאני הולך לישון אני חושב: אולי אני לא אקום בבוקר, אולי זה היום האחרון שלי עלי אדמות. האם אני מרוצה ממה שעשיתי בחיים? ואני די מרוצה.
"לא עשיתי הרבה אבל את החלק הקטן שלי, את המשבצת הקטנטנה שלי, אני חושב שמילאתי ככל יכולתי. אני לא גיבור גדול, אבל אני מרגיש שמילאתי אותה, ואז אני ישן בשקט. אני מתכוון לחיות עד כמה שאלוהים קצב לי, ולנצל כל יום וכל רגע מחיי ולינוק מהחיים עד כמה שאני יכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם