ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

הרקולס: סיפורו המדהים של הלוחם "האפגני" שהפך לרקדן

המלחמה באפגניסטן, הבנות שחזרו בתשובה והגוף השרירי נטול השומן. סיפורו המטורף של הרקדן דניאל בנימין, שחזר הביתה לראשון לציון אחרי בילוי של שנתיים בספינת אהבת איטלקית

על במה גדולה ומוארת, מול אלפי אנשים, רוקד גבר גבוה ואתלטי לבוש במדי מטאדור (לוחם שוורים), שערו הארוך שחור ומתולתל משתלב היטב עם בגדיו הצמודים. למצהלות הקהל הוא מנופף בגלימתו, ולפתע מופיעה בובת שור בגודל טבעי. בובת השור רודפת אחרי המטאדור, אך לפני שמישהו מספיק להיפגע, יוצאת מהשור אישה מרשימה המאובזרת בגוף מעורר קנאה ולבושה כרקדנית ספרדייה.

לפני שהקהל מספיק להתלהב, וילון מכסה אותה ותוך שנייה, ממש כך, שנייה, אולי שתיים, היא מחליפה את תלבושתה, וכך היא עושה פעם אחר פעם ("מדובר בבגדים מדויקים על המילימטר, אסור לנו להשמין או להרזות גרם אחד, אחרת זה לא יעבוד", הם יסבירו לנו מאוחר יותר).

◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק

את הקסם הכה ייחודי יוצרים על הבמה בני הזוג דנה ודניאל בנימין, תושבי ראשון לציון. הם רקדו, התפשטו והתלבשו במהירות, עשו קסמים, ריגשו את הקהל בכל רחבי העולם, ולפני שלושה חודשים, כשהגעגועים לארץ הקודש הכריעו אותם, הם חזרו הביתה. לראשון.

מולי יושב הצלע הגברית של הצמד,

דניאל בנימין. קשה שלא להתרשם ממנו. הוא נאה, גבוה, שרירי, לבוש בחליפה שחורה, לאצבעותיו שתי טבעות ולאוזניו עגילי חישוק. על פניו זה נראה שילוב מוזר, אך אצלו זה פשוט עובד. את פניי הוא קיבל בנשיקה על היד, כמו ג'נטלמן מפעם, הוקסמתי. גם מסיפור החיים המרתק של האיש.

דניאל בן ה-43 ודנה בת ה-46 נשואים ומופיעים יחד כבר 13 שנים. שניהם ילידי טשקנט, אוזבקיסטן, ושניהם עשו עלייה. "הריקוד בדם שלי", משתף בנימין, "אני מגיע ממשפחה של ארבעה דורות רקדנים, הסבים שלי היו כוריאוגרפים ידועים בכל ברית המועצות, הם יצרו מאות ריקודים קלאסיים אותם רוקדים עד היום. סבא שלי למעשה ייצא את הפולקלור האוזבקי, את קולטת? יהודי עשה את הפולקלור".

מגיל שנתיים הוא רוקד ומופיע. היה זה אך טבעי שבגיל תשע ילך לבית ספר לריקוד, שם גילה בגרות מהי. "זה לא מפתיע שהרקדנים של ברית המועצות טובים יותר", הוא מנתח. "כבר מגיל צעיר אנחנו עצמאיים. כל יום היינו מתאמנים כמה שעות בנוסף ללימודים הרגילים.

בשש בבוקר קמים, מכינים לבד ארוחת בוקר, נוסעים כל יום שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור באוטובוס, אף אחד לא דאג לקחת או להחזיר אותנו. בעצם לא הייתה לנו ילדות". בתום הלימודים הוא התקבל ללהקת הפולקלור "שודליק", אחת מהלהקות הגדולות והמוערכות במדינה, אותה הקים סבו ב-1924. הוא בקושי הספיק להכיר את חבריו החדשים ואז ב-1986 הגיע זמן הגיוס לצבא.

מלחמתה של המעצמה הרוסית ברית המועצות באפגניסטן השתוללה במלוא עוזה, ובנימין, למרות שביקש לשרת בלהקה צבאית, נשלח לטירונות קרבית שבסופה היה אמור להיות מוצב באפגניסטן ולהילחם בכוחות המוג'אהדין המקומיים. "התאמנתי במשך חצי שנה ואז הגיע מכתב בו נאמר שאין מספיק חיילים בלהקה ונשלחתי לשם", הוא משחזר. "זה היה נס".

נס או הפוך, בנימין מצא את עצמו באפגניסטן, מופיע מול החיילים הסובייטים. כבר בשדה התעופה בברית המועצות עוכב בנימין עם הלהקה. הסיבה: המטוס שהוביל חזרה הביתה חיילים ותיקים שכבר שירתו שנתיים בשדה הקרב, יורט על ידי הלוחמים האפגאנים. מאות החיילים הרוסים ששהו על סיפונו והריחו את המקביל הרוסי לבקו"ם, מצאו את מותם, רגעים לפני האזרחות. אכן ספתח מוצלח.

מכאן ואילך מזלו של בנימין רק הידרדר. "קיבלתי טיפוס, הייתי היחיד בלהקה שחלה. המקומיים היו רגילים לזה, הם היו מחוסנים, אך לא אני. חשבתי שאני הולך למות. במשך ארבעה שבועות היה לי חום גבוה, לא יכולתי לאכול כלום, המחלה אכלה אותי, ירדתי ל-30 קילוגרמים כשאני בגובה 1.82 מטר".

כשהוא בקושי עור ועצמות, הובל בנימין לבית חולים צבאי שם שהה ארבעה חודשים, עד שהחלים. לאחר מכן הוא נזקק לשנת התאוששות נוספת עד שגופו התחזק מספיק על מנת לשוב לבמות אפגניסטן. "כל המצב לא היה אמיתי", הוא אומר. "על הבמה הרגשתי חי, רקדתי, נהניתי, היו אורות, תלבושות צבעוניות, ואז אני יורד מהבמה, שם את המיגונים והמדים וקולט שאני חייל, אני במלחמה. וככה עברנו ממקום למקום, עד שנפצעתי".

נפצעת? חשבתי שלא נלחמת.
"לא נפצעתי בלחימה. זה היה טיפשי, נסענו בטנקים למקום ההופעה הבא, ואני קפצתי מהטנק והרסתי את המיניסקוס (רקמה סחוסית במפרק הברך). לא יכולתי להזיז את הברך וסבלתי מכאבים לא נורמאלים שהובילו לניתוח של שעה, שבדרך כלל מוביל להחלמה של שבוע".

אלא מה? במהלך הניתוח הברך של בנימין חטפה זיהום, מה שסיבך את העניינים. ההחלמה בת השבוע התארכה לשנה והרגל התנוונה והצטמקה לעובי של שמונה סנטימטרים. ישנם בנמצא מקלות סנוקר עבים יותר. "הרופאים", נזכר בנימין, "אמרו שחסל סדר ריקודים, הם הדגישו שאני צריך להגיד תודה אם אשוב ללכת אי פעם. שנה שלמה הייתי על קביים, הרגל שלי לא הייתה שווה כלום".

שחררו אותך מהצבא?
"לא, הלהקה אמנם כבר לא רצתה אותי כרקדן, אך היה חוק שהגן עליי שהם חייבים לקבל אותי כי נפצעתי בשירות, ולכן עברתי לתפקיד אדמיניסטרטיבי".

בטח זה מאוד קשה לבחור בן 19 לא לעשות את מה שהוא אוהב, או להצליח ללכת.
"ברור, רק התחלתי לחיות, ולקבל בשלב כזה מוקדם שתי מכות כאלה גדולות, זה היה נורא. הרגשתי שלא אלה החיים שאני צריך לחיות".

למרות הקשיים, בנימין לא ויתר. לאט לאט הוא החל לחזק את הגוף, עשה ספורט, התאמן בטקוואנדו. "הרגשתי שאני חייב לחזור לחיים נורמאלים, אך האינפקציה אכלה לי את הברך, הייתה לי רגל של בן 70".

מאמציו של בנימין נגעו ללבם של חברי הלהקה והם החליטו יום אחד שזהו, הגיע הזמן לחזור לרקוד, אך בנימין לא רצה, עד שהם ממש משכו אותו בשערות לשיעורים. "הכאבים היו איומים, ניסיתי לרקוד ויש לי דמעות בעיניים. המצב היה נורא, הרצון נלחם ביכולת".

לא חששת להישאר מאחור? בזמן שאתה מחלים אחרים מתקדמים, לומדים צעדים חדשים.
"ברור, הפחד הזה לא עוזב אותך. בגלל זה כל הזמן הלכתי להופעות, ראיתי איך אחרים רוקדים, איך הם עושים מה שאני לא יכול, ובאיזה שלב פשוט החלטתי שזהו, הגיע הזמן לחזור. צריך לרקוד גם אם כואב. חזרתי ללהקה, קיבלתי חגורה שחורה בטקוואנדו כשבמהלך אחד המבחנים שברתי קרש בעובי של שישה סנטימטרים עם הרגל הפגועה, וככה המשכתי עד השחרור מהצבא".

בנימין חזר ללהקת "שודליק", שם הופיע במשך שנה וחצי במשכורת מגוחכת של חמישה דולרים לחודש. בינתיים הוא הספיק להכיר את אשתו הראשונה, לולה, עמה הביא לעולם שתי בנות. פרסומו של בנימין צד את עיניהם של אנשי הסוכנות היהודית ובגיל 22 נשלח למספר שבועות היכרות בארץ כדי שבהמשך ישמש כדובר הסוכנות באוזבקיסטן.

בנימין התאהב בארץ ממבט ראשון ולא רצה לעזוב. בתום הסיור והסמינרים, במהלכם ראה כמה הארץ שונה מאוזבקיסטן, הוא קיבל שבוע חופש לפני הטיסה חזרה, אותו העביר עם קרובי משפחה שכבר עלו לארץ.

במה התבטא השוני בין שתי המדינות?
"בהכל. בארץ היה חופש, היו אפשרויות, האנשים היו שונים, הנופים היו אחרים, ההרגשה הייתה של בית. כל כך רציתי להישאר, התפללתי בכותל המערבי שאני לא רוצה לעזוב. הארץ היוותה בעבורי מעין חבל הצלה. כי שם הרווחתי חמישה דולר לחודש שאמורים להחזיק אותי, את אשתי ובנותיי. תמיד היה לנו את הפחד הזה שלא אוכל להמשיך להיות רקדן, כי אני פשוט לא מרוויח".

אל הארץ הגיע בנימין עם מזוודה אחת שחצי מתכולתה בגדי ריקודים. בזמן ששהה אצל משפחתו, התברר לו שגם הם מופיעים בחתונות, בר מצוות ומסיבות שונות. הוא ביקש להצטרף אליהם והם נעתרו בחוסר רצון. "הם אמרו שהם לא יכולים להרשות לעצמם עוד משתתף, אך לבסוף הסכימו לתת לי עשרה שקלים מתוך ה~150 שקל שהם מרוויחים. ישר הסכמתי. אמרתי לעצמי 'וואו, זה המון כסף!'".

ההופעה הראשונה שלו עם קרובי משפחתו הייתה בחתונה של בוכרים, בה נהוג לזרוק שטרות כסף על המופיעים. המוזמנים התרשמו מבנימין ובסופו של ערב הוא הרוויח 700 שקל והיה ברקיע השביעי. "בחיים לא ראיתי כל כך הרבה כסף, הייתי מאושר, אך לא כולם היו מרוצים ממני. שאר המופיעים פחדו שאגנוב את ההצגה, הם העיפו אותי מהבית וסירבו לקחת אותי להופעות. הם רצו שאחזור לאוזבקיסטן".

מה עשית?
"הלכתי לגור בשכירות למשך כמה ימים בדירת שלושה חדרים עם עוד 12 אנשים. למחרת הלכתי למקום בו הופענו ערב קודם לכן והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. בערב הופעתי ובמהלך היום עבדתי בבניין. סחבתי על הגב 30 קילוגרמים והרווחתי 70 שקל בכמה שעות, ואילו בערב רקדתי והרווחתי יותר מאלף שקלים".

איזה הבדל. למה עבדת גם בבניין? סתם הסתכנת שתיפגע ולא תוכל שוב לרקוד.
"כי ידעתי מה מחכה לי באוזבקיסטן, אמרתי לעצמי שגם חמישה שקלים זה כסף. רציתי להרוויח עוד קצת בימים האחרונים שלי פה".

בלילה הלפני אחרון, כשחזר לדירה השכורה, הוא נתקל בשלט של להקת "ענבל" - להקת מחול של תרבות יהודי תימן, שבזמנו מאוד הצליחה. כשהוא יודע רק שתי מילים בעברית (שלום ולהתראות) הוא התקבל מיד ללהקה.

"הם הציעו לי 800 דולר לחודש, וזה היה חלום. כל כך הרבה כסף! כשהראיתי להם את כרטיס הטיסה חזרה הביתה, הם אמרו לי שאין מצב, שאני נשאר לרקוד, ונשארתי".

ומה המשפחה שלך אמרה על כך שאתה לא חוזר? השארת שם אישה ושתי בנות קטנות.
"דיברתי איתם בטלפון. אשתי שאלה אותי אם יש לי שם עבודה, אמרתי לה שכן ושאני אוהב את זה, אז היא אמרה לי שהיא גאה בי ושאני צריך להישאר. לאחר מספר חודשים בהם נחשבתי לעובד חיצוני, עשיתי עלייה ב-1992 וגם אשתי הראשונה וילדותיי עלו לארץ. הן הגיעו עם ארבע מזוודות שמתוכן שלוש היו מלאות בבגדי ריקוד".

ההתאקלמות לא הייתה כל כך קלה. למרות שלולה הייתה רקדנית ברמה מאוד גבוהה, בלהקת ענבל סירבו לקבל אותה, היו להם מספיק רקדניות. בצר להם, בני הזוג הקימו להקה משל עצמם בה שניהם רקדו עם בנותיהם. במשך שנתיים במהלך היום הוא רקד בענבל, ובערבים הופיע עם משפחתו באירועים.

בהתחלה הם הצליחו, הם הופיעו כ-20 פעמים בחודש והרוויחו יפה, אך אז החלו הצרות. "קרובי המשפחה שקיבלו אותי בהתחלה החלו לחקות את המופעים שלנו והם הציעו להופיע בפחות מחצי מחיר. הם שברו את השוק. מ-20 הופעות ירדנו לאפס, וזה גרם לנו לבעיות במשפחה, בסופו של דבר נפרדנו".

הפרידה לא ריפתה את ידיו של בנימין והוא יצר קשר עם דנה (לשעבר סווטלנה), אשתו הנוכחית, שעשתה אף היא עלייה מאוזבקיסטן והופיעה בלהקת "השגרירים", שנקלעה אז לבעיות.

למה פנית דווקא לדנה?
"הכרנו עוד ברוסיה, ובמהלך ההופעות עם אשתי הראשונה נתקלנו בה, ודנה יודעת לעשות כל מה שאני יודע. התאמנו, התאהבנו והתחתנו על ההתחלה. היא הייתה שקועה בחובות, ואני התחלתי מההתחלה. שוב הייתה לי מזוודה אחת, שחצי ממנה בגדי ריקוד, היה לי אפס בבנק, אפס בכיס, השארתי הכל לילדות ולאשתי לשעבר".

בטח היה קשה להתחיל עוד פעם מאפס.
"זה לא היה קל, התחלנו להופיע בסכומים נמוכים, שינינו את סגנון הריקוד, כל פעם חיפשנו להביא משהו חדש. לאט לאט סגרנו את החובות שלה, אבל ראינו שזה לא זה, הפולקלור כבר לא היה רלוונטי בארץ. אבל היינו נחושים".

מה עשיתם?
"מה אפשר לעשות? פונים למשפחה. בן דוד שלי דניס היה שחקן שהתעסק בקסמים. חברנו אליו. שילבנו ריקודים, מופעי אש, קסמים, אקרובטיקה, והתחלנו להופיע בעולם עד שהגענו ללאס וגאס, שם גילינו מופע חדש בו זוגות החליפו בגדים בשניות. נאמר לנו שאם נצליח לעשות את זה, גם אנחנו נופיע בלאס וגאס, וזה היה חלום".

מפה התחיל מסע חיפושים מייגע, שבנימין טוען שארך שלוש שנים. מתברר כי מלאכת עשיית הבגדים המיוחדים הללו היא נדירה, כל התופרים שטענו שהם יכולים לעשות זאת, שיקרו. שלוש שנים חיפשו בנימין אשתו והדודן דניס (שמופיע בשם הבמה "דן") את התופר שמסוגל לחולל קסם שכזה.

לאחר הרבה עצבים, ייאוש ונסיעות, הם נסעו למוסקבה לבקר קרובי משפחה. בנימין שיתף את אחיו הפסנתרן בצרותיו, והלה קישר אותו לעובד קרקס שהפנה אותו לתופרת מקומית.

"סתם התקשרתי אליה, כבר לא האמנתי בכלום. במהלך שלוש השנים שחיפשנו הבנו שאנחנו חייבים את התופר שעושה את התלבושות לרקדנים האחרים, ששמרו על זהותו מכל משמר ולא הסכימו לחלוק. אז שאלתי אותה בטלפון בחוסר חשק אם היא עושה תלבושות כאלה, והיא אמרה שכן. ואז שאלתי אם היא עושה לרקדנים האלה והללו והיא אמרה שכן, באותו רגע נפלתי מהכיסא. לא האמנתי".

זו הייתה הקלה עצומה.
"כן ולא. התברר כי היא בדיוק בבית החולים, והיא לא רצתה לפגוש אותנו. ניסיתי להסביר לה שאני עוד יומיים חוזר לארץ, והיא אמרה שזה לא מעניין אותה, שאם זה חשוב לי אחזור אחר כך במיוחד, ואז התחיל מסע תלאות מסוג אחר שנמשך במשך שנה".

מה זאת אומרת? מצאתם את התופרת, הסתדרתם.
"לא בדיוק. בארץ קנינו כרטיס טיסה ונסענו שוב רק לשם פגישה. ואז ראינו אישה מבוגרת שיש לה רק אהבה אחת, וודקה. היא פותחת את הבוקר עם חצי כוס תה וחצי כוס וודקה, עד סוף היום התה נעלם ונותרת רק וודקה שכל הזמן ממלאת לה את הכוס".

תופרת שיכורה? זה לא נשמע כזה מבטיח.
"לא הייתה לנו ברירה, היא הייתה המומחית".

היא הייתה יקרה?
"מאוד. כל בגד עלה בממוצע 2,000 יורו. תוסיפי לזה את עלויות הטיסות הלוך ושוב, האוכל, המלון. דנה הייתה צריכה שמונה תלבושות, אני ודן שלוש כל אחד, את מגיעה לסכום אדיר. במשך שנה כל מה שהרווחנו הלך רק לזה".

לפחות התופרת הייתה מקצועית? זה הלך חלק?
"כבר ציינתי שהתופרת הייתה מכורה לוודקה, נכון? היו הרבה פעמים שטסנו לפגוש אותה, והיא בכלל לא הייתה עונה לנו. או שהיו מקרים שהיה צריך בד מסוים בצבע מסוים ולא היה אותו, אז הלך הבגד, צריך להתחיל מחדש. גם כל מדידה הייתה קשה, צריך לעמוד שמונה שעות בלי לזוז, כי מדובר בתפרים מיוחדים. כך זה נמשך שנה".

יש שיגידו שעדיף לוותר.
"הם לא אני. ידעתי שזה יצליח. לא אני ולא דנה ויתרנו לרגע, ידענו שצריך לעשות את הקטע הזה, כי הוא יכול לתת לנו הרבה עבודה. חשבנו רק על זה. גם לא סיפרנו על זה לאף אחד, כך שאיש לא יכול היה לרפות את ידינו".

לא חששת למערכת היחסים שלך עם דנה? קשיים דומים הרסו את הנישואים הראשונים שלך.
"מדובר בשתי נשים שונות, בתקופות שונות. אני ודנה חזקים ביחד, ברור שיש לנו חיכוכים כמו לכל זוג אחר, אך תמיד ידענו להסתדר".

אחרי שנה, מינוס 35 אלף יורו, הרבה עצבים ותסכול, הגיעה הנסיעה האחרונה בה הם היו צריכים לקבל את בגדי ההופעה. רק מה? התופרת שוב לא ענתה להם, רק שעתיים לפני העלייה למטוס בחזרה לארץ היא יצרה עמם קשר ואמרה שהתלבושות אצלה, אך הן עדיין לא מוכנות ושהיא כבר תשלח להם בדואר.

תלבושות כאלה מדויקות, לא מפחיד ששולחים אותן בדואר?
"ברור שכן, אבל מה כבר יכולנו לעשות. חיכינו רועדים למשלוח".

מה קורה אם אתם משמינים או מרזים? זה עדיין יעבוד?
"לא, אסור לנו לשנות את הגוף, אנחנו נשארים באותו משקל".

זה לחץ נוראי.
"כל החיים שלנו זה לחץ אחד גדול, כשמזמינים אותנו להופיע באירועים גדולים בחו"ל משקיעים בנו הרבה כסף ואסור לנו לפשל, וגם זה לחץ עצום. אסור לנו להיות חולים, להראות שמשהו לא בסדר על הבמה. אלה החיים שלנו".

בגיל 35, אחרי שהתלבושות (שמצאו את דרכן לארץ במצב שמיש) כבר היו בידיהם, הם עבדו על מופע חדש. בנימין התחיל לייחצן את המופע, אך לאכזבתו גילה שבארץ לא מוכנים לשלם את אלפי השקלים שהוא דורש למופע. הייאוש התחיל לחלחל. "הייתי בהלם", הוא משחזר בבעתה.

"כל ההשקעה והמאמצים היו לחינם?". המפנה הגיע כשידיד משותף הכיר אותם לחנוך רוזן שבזמנו ביים את המופע המושקע "wow" באילת. רוזן התלהב מהם ומשם הדלתות נפתחו. הם הופיעו בפסטיגלים, בתוכנית של דודו טופז המנוח והגיעו לתוכנית "הדבר הגדול הבא", בה זכו במקום השישי.

הם קיבלו את החשיפה לה נזקקו וההזמנות למופעים התחילו לזרום. כל מופע שלשל לכיסם 5,000 שקל, אך את הכסף הגדול הם מצאו באירופה, משם החלו להגיע הזמנות - והם מצאו את עצמם על הבמות הכי גדולות בעולם.

הם הופיעו בפני עשרות אלפי צופים בבתי מלונות ובמסיבות פרטיות בפני שגרירים ועשירי העולם – בכל העולם: איטליה, טורקיה, קרואטיה, תוניס, מלטה, יוון , צרפת, תאילנד, לאס וגאס  ועוד.\

מה ההבדל בין ההופעות בארץ לעומת חו"ל?
"הגודל, האולמות, הזוהר, שם הכל יותר גדול, רשמי. פה זה יותר חלטורות כמו חתונות, בר מצוות. שם יש קביעות, כי מקום מסוים רוצה אותך לאורך זמן. פה אתה עובר ממקום למקום".

הקהל האירופי שונה מהישראלי?
"אין מה להשוות. בתום כל מופע בארץ תמיד שואלים אותנו איך עשינו את זה, הם סקרנים, הם חמים, הם רוצים לדעת את כל הפרטים. באירופה מכבדים את הקסם, לא שואלים שאלות, הם יותר מאופקים".

מה יותר טוב?
"הקהל הישראלי, ללא ספק. פה זה הבית".

נתתם במשך כמה שנים את אותו המופע, זה לא מתחיל לשעמם בשלב מסוים?
"לא, זה פסיכולוגי, בנאדם מקבל משהו קבוע בסופו של דבר ואלה החיים. הריקוד הוא אמנות אך גם עבודה. כל דבר בחיים נהייה משעמם באיזשהו שלב".

ואיפה בחיים האלה משתלבים ילדים?
"הילדים המשותפים שלנו הם ההופעות שלנו. בהתחלה רצינו ילדים, אבל הבנו שבחיים שלנו פשוט אין מקום, רצינו ליהנות מהחיים, למרות שדנה מאוד רצתה בהם, אך גם לה יש ילד מנישואים קודמים שכיום עובד בממשלה".

אוקיי, לך כבר יש שתי ילדות. מה איתן?
"היום הן כבר נשואות, יש לי חמישה נכדים".

אתם בקשר?
"אחרי הגירושים, לולה חזרה בתשובה ולאחריה הבנות. הן נהיו חרדיות אורתודוכסיות. מאז אני לא רואה או מדבר איתן ועם הנכדים. אין לי שום קשר איתן, כדי שאוכל לראותן הבעל צריך להיות נוכח, וגם אין לנו שנואי שיחה משותפים, אני לא קשור לדת. עם אשתי לשעבר בכלל אסור לי לדבר".

וזה לא קשה לך?
"כל הזמן ניסיתי לדבר איתן שלא יעשו את זה, אך זה מה שהן רצו ואני מקבל את החיים כמו שהם, ניסיתי לשמור איתן על קשר, אך גיליתי שחוץ מעזרה כספית הן לא רוצות כלום ממני, אך אני רואה שהן נהנות מהחיים שלהן, ואם טוב להן אז גם טוב לי".

ומה אומרת בת הזוג והשותפה למופע על האתגר שכרוך בלהיות צמודה לבן זוגה מסביב לשעון? "בשבילי זה דבר רגיל", מחייכת דנה בנימין וחושפת שיניים צחורות. "אני לא מכירה משהו אחר, כך שאני לא יכולה להשוות לזוגות אחרים, זו המציאות שלי".

מה קורה אם אתם רבים לפני מופע?
"אנחנו מקצועיים. הקהל לא צריך לדעת מה עובר עלינו, החיים האישיים הם מחוץ לבמה. על הבמה חושבים על הקהל והריקוד וזהו".

אתם כל כך הרבה שנים ביחד, מדוע לא הבאתם ילדים משותפים? לא חבל?
"ברור שחבל, אך אנחנו עובדים בעבודה לא שגרתית, אני לא יכולה להישאר בבית ולטפל בילדים. היה לי הרבה רצון, אך זה לא אפשרי".

במבט לאחור את מתחרטת?
"כן, אני מצטערת על זה, כי כן הייתי רוצה ילדים עם דניאל, אך בשביל זה הוא הביא לי כלב, שאני מאוד אוהבת".

מה את חושבת על החיים שלכם? הם לא קשים?
"החיים שלנו לא שגרתיים, אך טוב לנו, כלפי חוץ הכל אנרגטי, כיף, רוקדים, אך מאחורי הקלעים זה לא קל. לא משנה מה עובר עלינו, חולים, כועסים, צריך לעלות לבמה כאילו הכל כרגיל, אך אנחנו אוהבים את זה וזה בסדר".

לרוב את ובעלך רוקדים ביחד, מה קורה כשהוא רוקד עם אחרות?
"אני מקנאת, אני לא מרוצה מזה, אך זה כמעט ולא קורה, ואני מבינה שזה חלק מההצגה. אני מנסה להימנע מכך, אך גם לא עושה מזה עניין היסטרי".

ובחזרה לדניאל, לפני שנתיים השניים הוזמנו להופיע בספינות אהבה. במשך שנתיים הם הופיעו פעמיים בשבוע כשהם נהנים מכל ההטבות שהשיט יכול להציע, "זה כמו מלון חמישה כוכבים צף, הרווחנו הרבה כסף, לא עבדנו קשה מדי, ונהנינו מכל מה שיש לספינה להציע. כל הזמן ראינו מדינות חדשות, תרבויות חדשות, טעמנו כל מיני סוגי מזונות".

נשמע כמו חלום, למה הפסקתם?
"כי הרגשנו מתים. מצד אחד יש לך הכל, העולם לרגליך, אך מצד שני אין לך את היופי של הארץ, ובספינה היינו נסתרים מעיני כל, למעט הנופשים, ומבחינת אומן זה שקול למוות. אף אחד כבר לא הכיר אותנו, ואחרי שנתיים אמרתי לדנה שאנחנו חייבים לחזור לישראל ולהתחיל הכל מחדש. אנחנו מוכרים בכל העולם ולא בארץ כי לא היינו פה הרבה. עכשיו זו המטרה שלנו, לזכות בהכרה הזו שוב".

לארץ הם חזרו לפני שלושה חודשים, להקלתם לא שכחו אותם. עד שהם הספיקו לחזור משדה תעופה לביתם בראשון לציון, כבר היו להם חמישה מופעים סגורים. כיום הם עובדים על פרויקטים חדשים, שלא קשורים בהחלפת תלבושות. בימים אלה עושה בנימין את הכוריאוגרפיה לקרקס אמריקנו המופיע ברחבי הארץ.

אתה לא אדם שקופא על שמריו. אתה כל הזמן רוצה להתפתח, אך אינך נעשה צעיר יותר. סוף הקריירה מבצבץ באופק?
"לא, אני חייב להתקדם, לעשות דברים חדשים, כל הזמן יש לי חלומות חדשים, למרות שכבר הספקתי לעשות המון, כל עוד אנחנו יכולים, אנחנו מתקדמים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...