וידוי מרגש: בני התאבד לאחר שקיבל הדרכה באינטרנט
לפני 15 שנים התאבד החייל ערן אדרת לפי הדרכה מפורטת שקיבל בפורום באינטרנט. אביו, ד"ר אבשלום אדרת מראשון לציון, שהיה אז איש הייטק מצליח, מקדיש מאז את חייו להגברת המודעות הציבורית לסיכונים באינטרנט. בראיון מרגש הוא אומר: "עם כל הידע שלי, איפה אני הייתי?"
בתקופה שקדמה למעשה, ערן שיתף גולשים בקבוצת דיון באינטרנט, שהיה אז בחיתוליו, במצוקותיו הנפשיות. הוא קיבל כמה וכמה תגובות שעודדו אותו לטרוף את נפשו בכפו, כולל תגובה מפורטת, בה מוסבר לו בדיוק, אבל בדיוק, כיצד באפשרותו לעשות כן באמצעות רובה M16.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
האירוע הטראגי זעזע את המשפחה וחולל מהפך אדיר בחייו של האב, ד"ר אבשלום אדרת (62) מראשון לציון. עד אז היה אדרת איש הייטק מצליח שהתמחה בפיתוח טכנולוגיות מתקדמות. לאחר המקרה הוא גמר אומר להפוך לאיש חינוך ויזם חברתי.
אדרת, בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה וחינוך, פנה לעולם האקדמיה וכיום הוא מרצה לטכנולוגיות עסקיות במכללה למינהל, ראש תוכנית תואר שני בניהול מערכות חינוך בסמינר הקיבוצים, וקואוצ'ר (מאמן) מבוקש. בנוסף הוא מרצה ליזמות חברתית ומנחיל את הניסיון שצבר לדורות חדשים של יזמים חברתיים, שהפרויקטים היפהפיים שהם מרימים שווים כתבה נפרדת.
אדרת
כמו כן הוא פעיל מרכזי בעמותת בשביל החיים, המנסה למנוע מקרי התאבדות, תומכת במשפחות שיקיריהן התאבדו ומנסה להוציא לפועל תוכנית לאומית למניעת התאבדויות. אדרת מגיע להרצות במקומות מועדים לפורענות, בעיקר בבתי ספר וביחידות צבאיות, ועושה נפשות, תרתי משמע, למען העלאת המודעות לבעיה והקניית כלים לצורך איתור וטיפול.
לקראת הכנס השנתי של "לא מדברים על זה" שיתקיים מחר (ה') ויעסוק הפעם באובדנוּת ילדים ונוער, הסכים אדרת, איש רהוט ונעים סבר, לפתוח את סגור לבו ולדבר על המקרה הפרטי הנורא שלו. "ערן היה ילד מופנם, רגיש ומבודד חברתית, אהב מחשבים ומוסיקה, ניגן בכינור ובגיטרה", פותח אדרת.
"הוא מצא הרבה מפלט באינטרנט, זה היה העולם שלו, שהחליף מהרבה בחינות את העולם הפיזי. גיל ההתבגרות לא עבר עליו באופן פשוט, הייתה לו אהבה נכזבת בכיתה י"א והוא לא השתקם מזה. הוא הלך לטיפול פסיכולוגי והמשיך עם זה גם לאחר שהתגייס. בכיתה י"ב הוא התחיל יותר ויותר להיעדר מבית הספר וישב בבית, לימד את עצמו, ניגן, עולם שלם היה לו. לא חששנו כל כך, אמרנו 'בסדר, זה לא ילד שיסתובב ברחובות או ילך לחוף הים, במקרה הגרוע הוא יעשה אקסטרני אחרי הצבא'.
"היום אני יודע שזו הייתה טעות גדולה מאוד. אחד הסימנים למצוקה גדולה של ילדים באה לידי ביטוי בהיעדרות מבית הספר. ברגע שהם מחליטים לוותר על בית הספר, צריכה להידלק נורה אדומה".
מישהו מטעם בית הספר שוחח איתכם?
"קראו לנו פעם אחת לשיחה, הוא לא רצה לבוא, דיברנו איתו וכאן זה נגמר. הם היו צריכים לדעת שאסור לעבור על זה לסדר היום, היו צריכים להזעיק אותנו, שנתייחס לזה ברצינות מוחלטת".
ערן התגייס במרס 1997 והתאבד, כאמור, ביוני אותה שנה. הוא היה עכבר רשת, כשרשת האינטרנט עדיין הייתה בגודל של מלכודת, והשתוקק לעסוק בתחום האהוב עליו, מחשבים. לצערו הוא שובץ באפסנאות ומפקדיו לא אבו לשקול החלפת מקצוע. "תהיה לפחות חצי שנה בתפקיד ואז תבקש", אמרו לו.
לפחות מבחינת המיקום, השיבוץ האיר לו פנים, בבסיס תל השומר. קל"ב. "זה האבסורד", מחייך אדרת במרירות, "הוא שירת כל כך קרוב, כאילו הכל בשליטה ומתחת לאף שלך קורה מה שקורה. היום אני יודע כמה גדול היה הסבל שלו שם, פתאום נותנים לאינטלקטואל שמתעסק בהרבה מאוד דברים להעמיס ולפרוק משאיות כל היום, וזה שבר אותו".
ערן ביקש לראות קב"ן (קצין בריאות נפש) אך המערכת הצבאית, לא מתוך רשעות אלא עקב אטימות בירוקרטית לשמה, לא הפגישה אותו עם קב"ן עד לרגע בו התאבד, בעזרת התיאור המדוקדק שסיפק לו אותו גולש. "ידענו שקשה לו", משחזר אדרת, "הוא היה בטיפול פסיכולוגי, אבל להרבה חיילים קשה, בעיקר בחודשים הראשונים בצבא. אתה עוזר לו קצת, אבל אתה לא מעלה על דעתך מקרה קיצון כזה".
האם נרשמו סימפטומים התנהגותיים שבמבט לאחור היו צריכים להדליק אצלכם נורה אדומה?
"הרבה. הוא התלונן על זה שקשה לו בצבא, הוא היה מגיע הביתה עייף, מותש ונופל למיטה. אנחנו יודעים מוועדת החקירה שהוקמה אחר כך שהקושי שלו היה גם חברתי. אנשים שם לא הבינו איך עוף זר ומוזר כזה, שבהפסקות היה מוציא ספר באנגלית וקורא, או מוציא לוח שחמט ומשחק עם עצמו, הגיע לשם.
"בשבעה, כשבאו חבר'ה מהבסיס שלו, שמענו שיחה שלא היינו אמורים לשמוע ובה חיילים סיפרו שחשבו שהוא מושתל של המשטרה הצבאית, כי כמה חודשים לפני כן התגלתה שם גניבה גדולה. לכן התייחסו אליו בחשדנות, בעוינות".
איפה הבשורה תפסה אותך?
"היה לי אז סטארט אפ שעסק בפיתוח תוכנות לאינטרנט. האבסורד בכל הסיפור הזה שהתעסקתי כל היום באינטרנט, רק שלא עלה עד דעתי שהוא יושב באינטרנט על דברים אחרים לגמרי. הייתי אז בבנייני האומה בירושלים בכנס בינלאומי גדול שעסק בנושא האינטרנט. ואז הגיעו מקצין העיר וסיפרו לי את הבשורה המרה הזאת. מאז החיים התהפכו. ממש, ממש~ממש, בכל המובנים האפשריים".
לאחר לכתו של ערן נותרו מאחור האב, האם נאוה, שתי האחיות והאח המומים ומזועזעים. "היו שלושה גורמים עליהם כעסתי מאוד", אומר אדרת. "קודם כל על הצבא, לא יכול להיות, לדוגמה, שחייל רוצה לראות קב"ן ולא לוקחים אותו ביד לשם.
"לאחר שקיבלנו את דוח ועדת החקירה, הבנתי שאין מה לכעוס כאן. אף אחד לא רצה שזה מה שיקרה, אבל פעלו שם מתוך שלומיאליות או מתוך חוסר רגישות. אז הגעתי לנקודה שסלחתי לצבא, כיום אני הולך כל שלושה חודשים להרצות בקורס קב"נים, מדבר עם החניכים של הקורס ומאמין שזה נוגע באנשים.
"האדם השני עליו כעסתי היה ערן, איך ילד כל כך חכם ואינטליגנטי חשב שזה פתרון מתאים? השכול הזה, של התאבדות, שונה מכל שכול אחר שמכירים. האדם האהוב עליך הוא גם הרוצח וגם הנרצח. אין את זה בשום סיטואציה אחרת ואתה לא יודע את נפשך, כאבתי את מותו של בני וכעסתי עליו נורא. מאוחר יותר, כשהתעמקתי בנושא, הבנתי בעצם מה גדולה המצוקה של מי שנמצא במצב הזה, כאב ללא נשוא, ובעצם כל מה שהם רוצים זה להפסיק את הכאב. ואז גם הגעתי להשלמה עם מה שעשה ערן.
"האדם השלישי והאחרון עליו כעסתי היה אני.
לדברי אדרת: "זה הקונפליקט שהכי קשה לפתור. איך לא ראיתי? איך לא עשיתי שום דבר? עם כל הידע שלי, איפה אני הייתי? רגשות אשם שלא מרפים. בסופו של דבר הגעתי לנקודה שיכולתי לסלוח לעצמי על מה שעשיתי, אבל לא נפטרתי מרגשות האשם. האנלוגיה שלי היא למישהו שבתאונת דרכים או בקרב הלכה לו רגל, אבל הוא לומד לחיות בלעדיה. כך גם אני. אז אני למדתי לחיות עם רגשות האשם, יש זמנים שזה יותר עולה, סביב יום הזיכרון, יום האזכרה, תקופות ומקומות שמזכירים לי אותו".
כל הפעילויות בהן אתה מעורב וההרצאות שאתה נותן לא מחטטים בפצע בכל פעם מחדש?
"כן, אבל יש לי בעניין הזה שליחות, זו חובה מוסרית. במהלך כל שיחה והרצאה הכל עולה מחדש, לאחר שיחות עם חיילים אני הולך לאוטו, יושב ובוכה".
אם היה לך אז את הידע בו אתה מצויד כיום, מה היית עושה אחרת?
"הייתי פונה למפקדים שלו בצבא, מתערב הרבה יותר. אם הייתי יודע מה שקרה לו באינטרנט, הייתי נכנס לאינטרנט ובודק. אני אומר להורים שזה לא הדבר הראשון שהם צריכים לעשות, זו בפירוש פגיעה בפרטיות של הילדים, אבל כשאתה רואה שהילד שלך במצוקה כה קשה והוא לא משתף אותך, החובה שלנו כהורים היא לעשות את זה. כמעט בכל מקרה של התאבדות יש החמצה גדולה, מישהו שלא שם לב, חוסר מודעות".
במהלך שירותו הוא היה בטיפול גם על ידי פסיכולוג אזרחי.
"אני לא יודע מה הלך שם כי ערן כבר היה מעל גיל 18 והפגישות ביניהם היו ונותרו חסויות. כנראה שגם לפסיכולוג היו הרבה רגשות אשם, כי הוא הגיע אלינו חמש דקות לשבעה ומאז נעלמו עקבותיו".
הזמן מרפא ולו חלק מהפצעים?
"הזמן הביא לי יותר השלמה, עם מה שעשיתי ועם מה שלא עשיתי ועם מה שהייתי צריך לעשות. אבל הכאב הוא כאב, זה כמו שאתה מתגעגע למשהו, אבל כשהזמן עובר אתה יותר מתגעגע ולא פחות.
אם היו לך עכשיו, פתאום, כמה דקות איתו. מה היה קורה?
שתיקה ארוכה. אדרת מוחה דמעות, מסדיר נשימה. "היה לי חשוב שהוא יידע כמה אני אוהב אותו, אני חושב שהייתי די קמצן בגילויי האהבה שלי. הייתי מנסה להראות כמה אני אמפאטי למצוקה שלו, למקום בו הוא היה ומבקש ממנו שיחשוב על האחיות והאח שלו ועל ההורים שלו, איך הם יחיו עם מה שהוא מתכוון לעשות. אולי הוא היה חושב על זה עוד פעם.
"ערן ודאי לא היה גיבור, ערן היה אדם שלא הייתה לו את העוצמה להתמודד בצורה נכונה עם הבעיות שלו. זאת הייתה הבעיה, הוא לא פנה להורים, לא פנה לעזרה בתוך הצבא או למישהו אחר, הוא לא אמר 'אני רוצה לצאת, הצבא לא מתאים לי'. היום אנחנו יודעים שיש נערים ונערות שצבא פשוט לא מתאים להם. ערן מאוד רצה לשרת ואם לצבא היה טיפה יותר שכל ורגישות, היו יכולים להפיק ממנו נפלאות".
אילו ערן היה נשאר בחיים, הוא היה כיום בן 34. בעיני רוחך, מה היה איתו היום?
"איש הייטק מצליח, עם המוח היצירתי שלו הוא בוודאי היה הבעלים של סטארט אפ או מחובר לאיזה סטארט אפ. הוא הפסיד, אנחנו הפסדנו, העולם הפסיד. סיפור של הפסד טוטאלי".
גם אתה, אילולא קרה מה שקרה, היית כנראה ממשיך בהייטק, אבל עברת מהפך אישיותי עצום.
"עברתי מהפך אדיר, ענק. באישיות שלי הייתי מאוד דומה לערן, הייתי מאוד מופנם. לפני כן לא עסקתי בכלל בתחום החברתי, ומה שקרה הוביל אותי להחלטה שאני רוצה לעשות הבדל בעולם. היום אני גם עוסק בקואוצ'ינג ומי שמגיע אליי, לא משנה באיזה גיל, אני אומר לו 'אם אתה רוצה הוכחה שאפשר להשתנות, תסתכל עליי, אתה רק צריך לרצות'".
מה עלה בגורלם של גולשי האינטרנט שדחפו את ערן להתאבד?
"היה בזמנו עיתונאי שעשה כתבה על זה ואפילו הגיע לאחד מאותם גולשים. אותו בחור אמר, כצפוי, 'לא חשבנו על זה, התלוצצנו, לא התכוונו ברצינות, אף אחד לא העלה על דעתו...'. זו חוכמה שבדיעבד, כי כשאתה קורא את מה שהם כתבו, רואים מיד שזה נכתב מתוך כוונה מוחלטת. אבל מה יעזור לי אם ארוץ וארדוף אחר כמה נבלים כאלה? זה שגרמתי להרבה אנשים להיות מודעים לנושא ולסכנות, אז ההבדל שאני עושה הוא הרבה יותר משמעותי וכאן המקום בו מצאתי מזור לנפשי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם