אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
לאורלי היה מבט עצוב בעיניים, כזה שלא הכרתי עד אז. שבועיים של זריקות בבטן והתעללויות אחרות ירדו לטמיון
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
והנה חידה: מי בילה בערב הפיגוע בצרפת בפאב מסעיר כשכל המדינה נאלמה דום? התשובה בסוף הטור.
יום אחד מישהו יצטרך להסביר איך מישהו אחר מכוון רובה לגופה של ילדה בת שמונה ויורה בה עד הווידוא הסופי. יום אחד מישהו יפצח איך כל כך הרבה רוע יכול למלא את גופו של אדם. יום אחד, והוא לא רחוק, ננסה להיזכר כולנו איך קראו לבית ספר הזה בטולוז וכמה ילדים בדיוק נהרגו שם. יום אחד, בטח באיזו תוכנית
אפילו אם מאסתם כבר לשמוע על נפלאות הנדל"ן של האיש המעוטר במדינה, תנו לי שנייה לשפוך עוד טיפת שמן למדורת המזומנים הענקית הזו:
* איך יכול להיות שאיש אחד יכול לשלם משכנתה של יותר ממאה אלף שקל לחודש והוא שליח ציבור?
* איפה הוא נותן הרצאות? גם אני רוצה!
* האם הוא באמת חושב שמעכשיו נבין כמה הוא צנוע, עניו ונחבא לכלים?
* כמה עותקים של דוח טרכטנברג, בעיקר הפרק על הדיור, נכנסים ב-400 מטר מרובע (לא כולל השטח של פסנתר הכנף)?
הדי פסטיבל הדיון בכנסת על "האח הגדול" מתחילים להתפוגג, כטבעה של כל נפיחה. אני לא מקל ראש במה שקרה או לא קרה בבית "האח הגדול", ומניח שבסופו של יום מישהו ימנע מהרופא הזה לחלק כדורים במרץ.
תביעות ענק מוגשות, כל הצדדים רועמים ובסוף, תאמינו לי, זה ייגמר בפשרה שבקושי נשמע עליה. אני מציע כן לבדוק עניין אחר שהתנוסס באותה נפיחה מלכותית בכנסת. אלכס מילר, יושב ראש ועדת החינוך. איך זה קרה? כלומר איך קרה שדווקא האיש הזה הוא יו"ר החינוך שלנו?
רק לרענן את זיכרונכם, זה האיש שהציע להקים ועדה שתבדוק את כשלי ישראל באירוויזיון. אכן נושא בהול וקריטי, האיש יודע לשים את האצבע על הבעיות האמיתיות של החברה הישראלית.
תמצית הפרקים הקודמים: אחרי בדיקות מקיפות התגלה שיש לי רק 15 זרעים במקום המיליונים שצריך כדי לייצר עולל בישראל. אי לכך הצלע הנשית, כמובן, צריכה לעבור טיפולי הפריה מכאיבים, זריקות כפולות מדי יום, כדורים ושאר ירקות כדי שהזרע האומלל שלי ייקלט.
בפרק הקודם, מיד אחרי תהליך ההפריה, קיבלנו את שיחת הטלפון המבאסת מבית החולים אסותא.
◄ בדרך אל ההיריון, פרק ראשון
◄ בדרך אל ההיריון, פרק שני
◄ בדרך אל ההיריון, פרק שלישי
◄ בדרך אל ההיריון, פרק רביעי
הנה החלק השישי:
השיחה: שיחת הטלפון מהאחות בבית החולים תפסה אותנו בעיר חדרה תוך כדי בדיקת הקראוון ששכרנו לטיול באיטליה. אנחנו 12 יום אחרי החזרת העובר לרחם ובבוקר לקחו בדיקת דם כדי לראות אם ההיריון נקלט. אורלי יצאה מהחדר כדי לנהל את השיחה בשקט יחסי, ואני המשכתי כאילו להתעניין בגודל המטבח בקרוואן. היא חזרה תוך דקה עם מבט עצוב בעיניים, כזה שלא הכרתי עד אותו בוקר. אין היריון.
כמעט שבועיים של זריקות בבטן, כדורים והתעללויות אחרות (שלא לדבר על תהליך השאיבה וההחזרה עצמו) ירדו לטמיון. ועל כל זה אנחנו שומעים בחדרה סיטי, שהיא אולי עיר חמודה אבל לא מלאת שמחת חיים. ואני מרגיש אשם כפי שלא הרגשתי בחיי. הרי אם הייתי "גבר-גבר" כל זה לא היה מתרחש. איך זה קרה לי, השטות הזו? איך אחרי שלושה ילדים שהגיעו בקלות גמורה הזרע שלי הידרדר לשפל שאפילו המטבע האיראני לא חולם להגיע אליו?
מה הלאה? שאלה טובה. ממש לא ברור. איך מתחילים את כל הסיוט הזה עוד פעם, איך חוזרים לזריקות בבטן לטיפולים ובעיקר לטיפוח התקוות שאולי יתנפצו חיש קל שוב. אולי כדאי לחכות איזה חודש? לעשות הפסקה של איזה חצי שנה? ואז מה, כשאני אהיה בן 85 הבן שלי יקבל צו ראשון?
אנחנו מתבאסים שבוע ושוקעים בתוגה ורחמים עצמיים לרוב. ואז, ממש כמו פרס בזמנו, מחליטים לרוץ שוב. בחשש ענקי, אבל עם תקווה עמומה בלב.
כלב, כזכור, במחנה אימונים לחודש עקב כך שהוא מחריב לנו את הבית. ביקור שני במחנה:
כלב: ראשית, באופן סופי אתם צמד חארות. שנית, אני שוקל לתבוע לכם את הצורה על הזנחה, הפקרה ומעשה נבלה. אני דורש ארבעה מיליון שקל.
אני: אתה סתם נרגן, אנחנו מאוד אוהבים אותך, וזה הכול מתוך כוונה טובה, כדי שתהיה כלב יותר טוב.
כלב: טוב, אז תביאו 150 אלף. ותתרמו את זה.
אני: בסדר.
כלב: עכשיו זוז, אתה מסתיר לי את אהוד ברק מתחבר אל העם.
האלוף אבי מזרחי הודיע שהוא בשל לרמטכ"לות. זוהי בטח בשורה משמחת למשפחתו וחבריו.
אם יש משהו שאנחנו צריכים, אבל פחות כמאמר המשורר, זה אלוף שיודיע לתקשורת שהוא בשל לקידום. עייפנו מאלופים בשלים, אנחנו רוצים איזה "אלוף בוסר" אחד או שניים.
פתרון החידה: שבוע לפני הפריימריז ציפי לבני יצאה לבלות עם מצביעים פוטנציאליים בפאב בתל אביב. מקסים ביותר, רק חבל שזה קרה בערב שבו כל המדינה עקבה ונחרדה מהטבח בצרפת. גם סרקוזי הפסיק את הקמפיין שלו לרגע. היה אפשר להתאפק גם בקדימה.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם