כמה חם: כל הסיפורים שלא הכרתם על אריק איינשטיין
הסרט הראשון בכיכובו שנגנז בגלל צנזורה, המרד הסוציאליסטי שהוביל על הסט, התחרות הסמויה עם יהורם גאון והריב עם אשתו הראשונה, ממנו יצא שותת דם. סיפורים נשכחים על אריק איינשטיין מובאים כעת בסיור של עיריית תל אביב, המתחקה אחר תחנות בחייו של הזמר. איינשטיין עצמו זועם על הסיור: "זה מאוד לא אהוב עליי"
כדי לשפוך קצת אור על חייו של הזמר הוותיק, שהפך עם השנים לסוג של אניגמה, יזמה לאחרונה עמותת התיירות של תל אביב סיור, "איינשטיין פינת אוסישקין" שמו, שבו עוברים תושבים דרך שבע תחנות שהיוו אבני דרך בחייו האישיים ובהתפתחותו המוזיקלית.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
הסיור מתמקד בעיקר בשנותיו הראשונות כיוצר, ומזניח מעט את פועלו בשלושת העשורים האחרונים. מדריך הסיור הוא הזמר והשחקן יוסי שרמן, המצויד באוזניית "מדונה" ו-MP3, ומעביר את החומר בצורה קולחת וויזואלית. כל תחנה שנייה ה"סיירים" מאזינים באמצעות MP3 לשיר מיתולוגי אחר של איינשטיין, "עיר לבנה", "אינך יכולה" או "אמרו לו". מי שחפצה נפשו יכול להצטרף לשירה בציבור.
שרמן גם מחזיק בקלסר עב כרס. בכל תחנה הוא חושף ממנו תצלומים נדירים של איינשטיין, גם כאלה שמעולם לא פורסמו: כרזה של סרט בו כיכב ונגנז מעט אחרי יציאתו, עטיפה של אלבום ישן ומצהיב משנות ה-60, שבו ביצע את "ליל סתיו" בדואט עם יפה ירקוני, וכיוצא באלה.
לשאלתנו מהיכן גייס שרמן את האנקדוטות, הסיפורים והפלפולים הוא מסביר כי רכש את הידע מהאזנה לראיונות שאיינשטיין נתן בעבר לרדיו, מקריאת כתבות עליו, מערב איחוד של "שלישיית גשר הירקון" שנערך ללא איינשטיין וכן מצפייה כנער בהופעותיו של הזמר. עם זאת, שרמן לא נפגש עם אריק לצורך ביצוע התחקיר ולא דיבר עמו. בשיחה עם אינשטיין, אגב, הוא הביע זעם על הסיור ועל התכנים המועברים בו (ראו בהמשך הכתבה).
להלן התחנות והסיפורים לפי סדרם; כך החיים של אריק איינשטיין משתלבים בחייה של תל אביב.
"ובהתלהבות של עגל ויתר על שקט וביטחון"
את הזולה הקבועה של שישי בבוקר (בתפריט: הפוך, קרואסון שוקולד ועיתוני סוף השבוע) הקרבנו לטובת הסיור. כ-20 חבר'ה, מרביתם עברו את ה-40, התקבצו בתשע וחצי בבוקר בפרוג פינת גורדון. אולי לכבודם הפציעה השמש במלוא הדרה, דווקא אחרי שבוע סוער וגשום. בשנות ה-50, הסביר שרמן, נקראה השכונה שאנחנו עומדים במרכזה "מתחם הבימה". התגוררו בה שחקנים, במאים ומורים לדרמה, רובם יהודים ממזרח אירופה, אנשי העלייה הרביעית.
לפני שאנחנו מסיטים את מבטנו כדי לבחון את האזור, שרמן יורה בדיחה על אחת העדות, לא חשוב שמות, ובמבטא שלא מותיר מקום לטעויות. "בז'יז'יניה הלכה לרופא והתלוננה שהסידן בורח לה. 'נו שוין', אמר הרופא, 'אפשר בהחלט להבין אותו'". הבדיחה מזכה את המדריך בפרצי צחוק, בעוד הוא כבר מפליג בסיפורים על ילדותו. של אריק איינשטיין, כמובן.
הוא נולד כאריה ב-3 בינואר 1939, בן יחיד להורים ילידי פולין, דבורה ויעקב, שחקן תאטרון האהל. הגננת שלו הייתה אמה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש. הוא בוגר בית הספר העממי א.ד גורדון והצטיין בעיקר בשיעורי הספורט. בשנים האלה נולד כינויו "אריות", שהיה נפוץ בין חבריו הקרובים וביטא את יכולותיו הטכניות המשובחות במגרש הכדורסל ועל מזרן הקפיצה לגובה.
איינשטיין צמח במהירות לגובה. כשהיה בן 17 כבר דגדג את ה-1.90 מלמטה. בהפועל תל אביב,
ב-1957 ניסה ללא הצלחה להתגייס לצבא כמדריך ספורט. כצ'ופר התקבל ללהקת הנח"ל. אורי זוהר וחיים טופול ערכו לו אודישן קצר, ובו התבקש איינשטיין לאלתר קטע. הסצנה: בחוץ יורד גשם והוא מחכה למישהו מחוץ למסעדה שנחשבת לא היגיינית. איינשטיין זרם עם הסצנה, ואלתר שהוא מזמין מרק ובתוכו צף חרק מת. הוא מכניס את הזרת לקערה שולף את החרק, קורא למלצר ושואל אותו בקול רם ומודגש: "מלצר, מה זה?" זוהר וטופול התפוצצו מצחוק וכמו שאומרים, כל השאר היסטוריה. בלהקה ביצע בין היתר להיטים שהזמן כאילו לא נגע בהם, כמו "דינה ברזילי", "בשמלה אדומה", "יא ירח".
בסוף 1959, כשהשתחרר מהצבא, הקים עם שכנתו אילנה רובינא, בתה של השחקנית חנה רובינא ז"ל, את "צמד הגפרורים". השם נולד בעקבות היותם דקים ותמירים. להיט אחד הוציאו, "החופש בבית הבראה". ב-1960 הוא הוציא מיני-אלבום, שכלל ארבעה שירים, לרבות "עיר לבנה". גרסת כיסוי מוצלחת מאוד לשיר בביצוע אושיק לוי הושמעה שנה קודם לכן במסגרת סרט דוקומנטרי על תל אביב.
"אור בחלונות מועדון השכונה, אקורדיון מזייף מנגינה ישנה"
חצינו את הכביש ונעמדנו בפתחו של הבניין בו התגורר בילדותו איינשטיין עם הוריו, כדיירי משנה בקומה השנייה. בכניסה הייתה בריכת דגי נוי תחומה במחסום. איינשטיין, הילד בעל רגלי האיילה, אהב לקפוץ לגובה מעל המחסום, כשהחבר'ה היו מעלים את הרף ומעודדים אותו לשבור את השיא שלו עצמו.
מי שפחות אהבה את הסיטואציה הייתה השכנה הייקית מהקומה השלישית, שהרעש שעוררו הילדים למטה הפריע לשנת הצהריים שלה. מדי יום הייתה מוציאה את ראשה מהחלון וצווחת במבטא כבד: "ילדים, לא להפריע בין שתיים לארבע".
בבניין ממול שכן בשנות ה-50 מכון אבני לאמנות ועיצוב. לאיינשטיין, על פי שרמן, הפריעו משום מה התערוכות שהוצגו בבניין. בצעד של התרסה הוא נהג לגרור פח אשפה על המדרכה הלוך ושוב כדי להרעיש ולהפריע לבאי התערוכות. ברחוב דב הוז הסמוך, היכן ששוכנת היום שגרירות ניגריה, היה באותן שנים מגרש ריק עם בור ענקי שמדי חורף היה מתמלא מי גשמים ויוצר שלולית ענק. איינשטיין וחבריו היו בונים רפסודות ושטים בשלולית.
"כל הלילה אישה, אבירייך שלושה, סרנדה קדושה שרים לך"
אנחנו ממשיכים צפונה להיכן ששכן בשנות ה-50 מגרש בלטות שבו היה משחק איינשטיין כדורסל עם החבר'ה מהשכונה. היום המקום הוא גינה מטופחת ומוצלת עם מושבי בטון בחצי גורן. אנחנו מתיישבים כדי לשמוע את הסבריו של המדריך, ומאזינים לסיפור על סרט הביכורים של איינשטיין - זה שאיש כמעט לא שמע עליו ואיינשטיין עצמו מקפיד "להחביא" מהרזומה.
הבמאי שלמה צוריאנו ליהק את איינשטיין בתחילת שנות ה-60 (איינשטיין היה אז בן 24) לסרט ששמו "ניני", וגולל סיפור אהבה בלתי אפשרי על בן טובים תל-אביבי אמיד והדוניסט, המתאהב בערבייה נוצרייה ילידת יפו (מגולמת על ידי השחקנית רונית כץ). בסצנה הכי חזקה בסרט, כדי להמחיש מהי אהבה ממבט ראשון, נעצרים מחוגי השעון מלכת בחדר בו נפגשים השניים. כמו השעון, גם התנועה בתל אביב נעצרת ואפילו תנועת כדור הארץ. אולי מפני שהיה סרט פורץ דרך בהוויה הארץ-ישראלית, הוא נחל כישלון חרוץ ונגנז אחרי שבועיים - לשמחתו הרבה של איינשטיין, שלא אהב את התוצאה הסופית.
על פי מבקרי קולנוע שונים, הסרט נתקל בבעיית צנזורה בזמנו: הוא נפסל רשמית בגלל הופעת שחקנית בביקיני על חוף הים, אך למעשה משום שהביא את סיפורה של אהבה אסורה על פי הממסד, והעלה על פני השטח מתחים על רקע דתי ומגזרי.
אגב, על הסט של הסרט שצולם ביפו עורר איינשטיין מרד שחקנים נגד המפיק. הסיבה: אז לא נהנו השחקנים מקייטרינג מפנק, והתפריט על הסט כלל רק סנדוויצ'ים. איינשטיין התגלה כסוציאליסט רדיקלי ושכנע את החברים לפרוץ בשביתה. "נמאס לנו לאכול כל יום סנדוויצ'ים, קח אותנו למסעדה", הכריז באוזניו של צוריאנו, בתור נציגם של השחקנים. צוריאנו השתולל מזעם, אבל נאלץ להיכנע לדרישותיה של הגרסה המוקדמת של עופר עיני. כשהגיעו סוף-סוף למסעדה דאג איינשטיין שיזמינו כמעט את כל התפריט כדי "לדפוק" את המפיק בכיס.
עוזר המפיק היה אחראי לאסוף מדי בוקר את איינשטיין מביתו לסט הצילומים, ומצא אותו בדרך כלל במיטה. "מה אתה רוצה ממני, זה אורי", נהג איינשטיין להצטדק, כשהוא מפיל את התיק על אורי זוהר שנהג לקחת אותו כמעט מדי לילה לבילוי במועדונים המובילים בתל אביב עד ארבע לפנות בוקר.
כמה שנים מאוחר יותר כבר דרך כוכבו של איינשטיין כשהופיע בסרטים שנכנסו לפנתאון כמו "שבלול", " מציצים", "עיניים גדולות", ואחר כך גם "כבלים".
ב-1964 הוא חבר לבני אמדורסקי וליהורם גאון, והשלושה הקימו את "שלישיית גשר הירקון" על שם תחנת ההסעות שלוקחת אמנים להופעות והייתה ממוקמת על הגשר. השלושה הוציאו את האלבום "אהבה ראשונה" עם הלהיטים "אהבת פועלי הבניין" ו"אם רק תבואי בחמש", ויצאו לסיבוב הופעות שזכה להצלחה. מדי הופעה הם היו מציגים את עצמם לקהל. "אני בני", היה אומר אמדורסקי, "ואני יהורם גאון", המשיך גאון. "אם אתה גאון, אז אני איינשטיין", זרק אריק את הפאנץ' לקול צחוקם של הצופים. בשלב זה עוצר שרמן את שטף דיבורו, ואנחנו מצטרפים לשירה משותפת של "סרנדה" של "שליישית גשר הירקון".
בסיום השירה שרמן מספר על הופעה בראשון לציון, שאליה יצאו השלושה בחיפושית הלבנה של אמדורסקי. גאון, במעשה קונדס, לחץ על הכפתור שמפעיל את המים שמנקים את השמשה והמגבים החלו לעבוד. אמדורסקי זעם: "אם אתה עושה את זה שוב, אני עוצר". איינשטיין לא ממש ספר את אמדורסקי, הושיט את ידו הארוכה מהמושב האחורי ולחץ על הכפתור. אמדורסקי התעצבן, משך את ההנד ברקס, יצא מהאוטו ונעלם. גאון ואיינשטיין רדפו אחריו: "בני, השתגעת, עוד 25 דקות מתחילה ההופעה". אמדורסקי רתח, אבל כדי לרדת מהעץ שעליו טיפס אמר להם שהוא חוזר לאוטו רק מפני שבסוף ההופעה יש לו דייט עם בחורה צעירה שתחכה לו מאחורי הקלעים.
אנחנו מאזינים ל"אל תבכי ילדה" מה-MP3 כששרמן מספר שאחרי שגאון יצא לארצות הברית ונטש את הלהקה, הצטרף ישראל גוריון במקומו. "הם נהגו באותה תקופה להשקיט את רעבונם לפני הופעות בניגוב חומוס ולעיסת בצל", הוא מספר. "בהופעה הם שרו אז למיקרופון יחיד, וכשאחד מהם ביצע סולו מקטע של שיר והשניים האחרים נשפו קולות רקע, הסולן היה כמעט נחנק מהניחוחות הכבדים של הבצל שנדף מפיהם".
"עלי שלכת נושרים לאט, ורוח ערב לוחש בלאט"
"תחשבו כמה שווה המגרש הזה עם הבניין הנטוש במרכזו", מאתגר אותנו שרמן כשאנחנו מגיעים לגוש בטון בצורה ח' באמצע רחוב דב הוז, שפעם שימש כמשכנן של בנות צעירות מזרחי, וכבר שנים עומד כאבן שאין לה הופכין. בקיץ האחרון קיבל את 15 דקות התהילה שלו כשפעילים במחאת האוהלים ברוטשילד פלשו אליו. בתגובה הזדרזה העירייה לתחום את הבניין בגדר ברזל גבוהה.
כשהיה בן 18 רכש אביו של איינשטיין פטפון עבור הבן. איינשטיין, לפי שרמן, נהג להאזין לשנסונים של איב מונטן ו"קומפניון דה לה שנסון", אבל די סלד מהזרם המוזיקלי הזה. שנים אחרי כן נהג לספר למכריו שהוא נבוך בכל פעם שהוא מאזין לשירים מהתקופה של "שלישיית גשר הירקון" משום שלא הגשים את עצמו מוזיקלית. "לא הייתי אני בשנים האלה", נהג לומר בראיונות, "הייתי בכלל זמר אוסטרי".
רק ב-1966, כשחבר לשמוליק קראוס וג'וזי כץ ב"החלונות הגבוהים", עשה מוזיקה שבאמת אהב, שההשפעות שלה היו ג'אז ורוק. את שם ההרכב הגה אורי זוהר כשהביט יום אחד על הקומות הגבוהות של בית אל על, ברחוב בן יהודה.
אנחנו שרים את "אינך יכולה" הנפלא שלא נס ליחו. שרמן מספר שאיינשטיין פרח באותן שנים מוזיקלית והרבה להופיע, אבל בחיים האישיים נפל לסמים ולאלכוהול. יום בהיר אחד החליט לחתוך את הקשר עם קראוס והתנתק ממנו טוטלית. "כזה הוא אריק", מאבחן שרמן, "כשהיה מחליט משהו, אז זהו. חבל על הזמן".
מול הבניין הנטוש התגוררה שנים יפה ירקוני ז"ל. היא הקפידה שבתקליטייה הפרטית שלה יהיו אך ורק אלבומיה. החריג היחיד היה איינשטיין, שב-1966 ביצע עמה בדואט את "ליל סתיו", והשניים זכו במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון. "החיבור הזה נולד אחרי ששנתיים קודם ירקוני השתגעה מזה שהפסידה לאיינשטיין בפסטיבל", מספר שרמן. "היא החליטה שאם היא לא יכולה לנצח אותו - היא תצטרף אליו. השניים הוציאו תקליטון משותף, שכלל ארבעה שירים, כולל 'ליל סתיו'".
באותה שנה ליהק גיורא גודיק את הקאסט ללהיט "קזבלן". הוא ביקש מאיינשטיין לעבור אודישן, אלא שזה תיעב אודישנים. שרמן מספר: "'לי אתה עושה אודישן?' זעם איינשטיין על גודיק. 'מה אתה, נורמלי? אתה לא יודע מי אני? אולי תלך קודם ותראה שהקופאי לא גונב לך את הכסף שאתה מרוויח מזה שהשם שלי מתנוסס על הפוסטר של ההצגה'".
לרוע מזלו של איינשטיין, יהורם גאון בדיוק חזר מארצות הברית. לו לא הייתה בעיה לעשות אודישן והוא קיבל את התפקיד הראשי ב"קזבלן".
התחרות הסמויה של איינשטיין עם גאון לא הסתיימה. ב-1969 הוא סיים במקום השביעי בפסטיבל "הזמר והפזמון" עם "שיר שחלמתי על פראג". המנצח היה גאון עם "בלדה לחובש". איינשטיין הפגוע נטש את הפסטיבל בזעם, והבטיח לעצמו לא לחזור להופיע בו עוד.
"היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר"
אנחנו צועדים בחזרה דרומה ומתמקמים בירכתי בניין שממנו נשקפת גינה שתוחמת שורת בניינים בצורת ח'. שרמן מספר שפה נבנו בשנות ה-60 מעונות העובדים ומסמן לנו להתרכז בעץ אלון גבוה וותיק, ודאי בן מאתיים שנה. "עץ הקציצות", קראו לו, הוא אומר, ומפרט: "בקומה השלישית גרה ילדה שאמא שלה הכינה מדי יום קציצות. הילדה תיעבה את הטעם שלהן ונהגה להשליך אותן על העץ, כשאמה בטוחה שהבת שלה מחסלת אותן בעצמה. כשאנשים עברו בגינה ונשבה קצת רוח הקציצות היו נופלות עליהם מהעץ".
שרמן עובר לספר על סופה של "החלונות הגבוהים", שזכתה להצלחה אדירה ויצאה למסע הופעות באולם "אולימפיה" המפואר בפריז. איינשטיין ביקש באותו זמן לקדם את קריירת הסולו שלו וליהק סביבו נגנים. יום אחד האזין לבחור צעיר מנגן בגיטרה, אחד - שלום חנוך. חנוך נחשב שנים לבן טיפוחיו. הוא כתב והלחין את מרבית השירים באלבומו המצליח של איינשטיין, "מזל גדי", שלהיטיו "מכופף הבננות", "מה שהיה היה", "רוח רוח" וכדומה מושמעים עד היום.
לצד ההצלחה בקריירה, חייו האישיים ידעו באותה תקופה לא מעט מורדות. אלונה שוחט, לה נישא ב-1963 כעסה על בילוייו הליליים התכופים. לילה אחד, כך מספר שרמן, כששב הביתה מאוחר מהופעה כשמפיו נודף ריח אלכוהול התפתח בין השניים ריב סוער, בשיאו הכה איינשטיין בחוזקה באגרופו על דלת עץ, שבר אותה ואת ידו. הוא הסתובב שבועות אחר כך כשאת ידו מעטר גבס.
הנישואים עם אלונה עלו על שרטון. הם התגרשו ב-1967, אך שנה מאוחר יותר נישאו בשנית. אלא שהייתה זו שירת הברבור של הזוגיות, והחבילה התפרקה שוב כעבור מספר שנים. אלונה חזרה בתשובה עם שתי הבנות המשותפות שירי ויסמין. הבנות נישאו אחר כך לשניים מבניו של אורי זוהר ומתגוררות היום בשכונת מאה שערים בירושלים. "לאיינשטיין יש היום 18 נכדים ושני נינים, ואולי בזמן שאני מדבר אתכם בדיוק נולד עוד אחד", מתלוצץ המדריך.
היום איינשטיין מתגורר ברחוב חובבי ציון עם זוגתו סימה אליהו, שאותה פגש על הסט של "מציצים", שם גילם את אלי ואליהו גילמה את מילי אשתו. מאחור יותר כיכבה איתו גם בסרט "עיניים גדולות". לשניים שני ילדים, אמיר ודינה.
"הלילה ירד ברד כבד, אצלי הלך הווישר"
ריח השתן החריף השורר בפסז' הוד אילץ אותנו להתמקם על המדרכה הסמוכה בדב הוז. "מישהו כאן יודע למה ומדוע נקרא הפסז' פסז' הוד? " מקשה עלינו שרמן. "זה על שם הרובעים של מעונות העובדים, ד', ה' ו' שנמצאים באזור", הוא משיב.
אנחנו מדלגים בשנים אל שלהי שנות ה-70, אז כתב איינשטיין עם מיקי גבריאלוב את "סע לאט". כמה שנים אחר כך, ב-1981, נפצע איינשטיין קשה בתאונת דרכים ברחוב ריינס, כשאוטובוס התנגש ברכבו. חברתו התיירת שישבה מאחור נהרגה במקום. איינשטיין היה מאושפז תקופה ארוכה בבית חולים.
שרמן: "הרופאים נאלצו לתפור אותו כמו שתופרים גובלן. הרופא שניתח אותו זרק לו: 'עד עכשיו היית איינשטיין, מעכשיו תהיה פרנקנשטיין'". איינשטיין , אגב, מעולם לא הוציא רישיון נהיגה.
איינשטיין הופתע מעשרות זרי הפרחים שהציפו את חדרו. "לא ידעתי שכל כך אוהבים אותי", אמר לקרוביו. כשהחלים ושב לביתו רצה לדעת אם הראש בסדר, והחל לשחזר עשרות שמות ותוצאות של שיאנים באתלטיקה. ב-1990, קצת אחרי המונדיאל באיטליה, ביצע את "ואלה שמות", שמורכב משמות כדורגלנים שכיכבו באותו מונדיאל.
אנחנו מאזינים לשיר כששרמן מזכיר שבמקביל להחלמתו מהתאונה החליט איינשטיין באוגוסט 1981 לנטוש סופית את הבמה: "למרות הכישרון העצום שלו בשירה, בהופעות הוא לא היה מסוגל להוציא מעצמו יותר מ-50 אחוז. כשראיתי הופעות שלו ב'שלישיית גשר הירקון' מבחינה קולית הוא היה ענק, אבל כפרפורמר תמיד היה בו משהו עצור".
"עומדים על שביל חיים, חוזרים הביתה. שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה"
כוחנו עדיין ברגלינו, אבל השמש קופחת בהחלט. אנחנו נעים צפונה לכיוון רחוב בילינסון, ושם נעצרים מול מבנה תאטרון האהל הנטוש, שנסגר סופית ב-1969. לא רחוק ממנו אתר בנייה, הלוא הוא קולנוע "תל אביב" עליו השלום. המבנה של האהל ניצל מהריסה משום שהעירייה הגדירה אותו כ"מבנה למטרות ציבוריות".
סיור על איינשטיין בלי "מציצים" הרי אי אפשר. שרמן מספר שב-1971 התפתח על הסט אנטגוניזם חריף כלפי זוהר הבמאי, שנודע כאיש קולנוע פרפקציוניסט וטוטלי. זוהר דרש מאיינשטיין לא אחת לצלם 20 טייקים מאותה סצנה, והמאיס את עצמו על השחקנים. יום אחד נפל הקטנוע שלו על הרגל וגרם לחתך גדול. השחקנים עלזו כי היו משוכנעים שיזכו לכמה ימי חופש, אלא שכבר למחרת בשש בבוקר הוא התייצב על הסט כשתחבושת גדולה מעטרת את רגלו.
הסיפור הנחמד הזה לא מספק את אבנר הדר, אחד המשתתפים ואוהד הפועל תל אביב, שקובל באוזני שרמן שעם שם כמו "איינשטיין פינת אוסישקין", איך אפשר בלי אולם הכדורסל המיתולוגי וחוף מציצים? "זה כמו שיעשו סיור על תחנות בחייו של שייע גזלר ולא יעברו באצטדיון המכבייה", מסביר הדר.
הדר מבטא את אכזבתם של מרבית המשתתפים מכך שלא זכו להתחכך בחול שבו צילמו איינשטיין וזוהר את אחד מסרטי הקאלט הגדולים בקולנוע הישראלי, אם לא הגדול שבהם. "הרבה התלוננו שללכת מחוף מציצים לאוסישקין, לירקון ולחזור לגימנסיה הרצליה, זה בשבילם כמו מסע אלונקות ובחרנו תוואי אחר, קל בהרבה", מסביר שרמן. "אני מסכים ששם הסיור קצת מטעה. בעמותה צריכים לאמץ את הצעתי ולקרוא לסיור 'איינשטיין בעיר הלבנה'".
איינשטיין , היום בן 73, עדיין נערץ. "סימה אליהו", אומר שרמן, "זרקה לו לפני כמה שנים: 'אל תביא לי הביתה אף אחד יותר'". מאז, כשהוא רוצה להיפגש עם חברים או מתראיין לתקשורת, את המפגש הוא עורך בביתו של המלחין גיא בוקאטי, שעובד איתו בשנים האחרונות.
מדי פעם הוא מקליט אלבומים ושירים חדשים, כפי שעשה לאחרונה ב"חוזרים הביתה", דואט עם שלמה ארצי, שזכה לביקורות צוננות, וב"עכשיו כשאתה כאן" (מילים ולחן: גיא בוקאטי), שביצע לאחר שחרורו של גלעד שליט, ולא ממש תפס.
הסיור המדובר גרר תגובות נזעמות מצד אריק איינשטיין. כששאלנו את אינשטיין על הסיור הוא נשמע תקיף ומריר. "אנקדוטות בחיי? עזוב אותי. בחייך, זה בלבולי ביצים כאלה, המצאות מטומטמות. זה מביך אותי, מה שמספרים עליי בסיורים האלה, אפילו מעצבן אותי. אני לא יודע על הסיור הזה, אין לי עניין בו, לא השתתפתי בו מן הסתם וזה מאוד, מאוד לא מוצא חן בעיניי".
כשאנו מציגים בפניו את תגובת העירייה, לפיה הוא אישר את הסיור ואף סייע בבחירת נקודות ציון רלוונטיות (התגובה תובא בהמשך), הוא ממשיך לטעון בלהט שלא כך הם פני הדברים, ומספר שרק השבוע קיבל מכתב מעמותת התיירות, שנשלח אליו קרוב לוודאי בעקבות התגובה שביקשנו ממנכ"לית העמותה, אתי גרגיר, לאחר הביקורת החריפה שמתח על הסיור.
"הם אומרים לי לשתף פעולה", אומר איינשטיין. "זה מצחיק, אתה מבין. אני לא אוהב את הסיור, אז לשתף פעולה איתו? (צוחק...)"
ידוע לך מה התוכן שאליו נחשפים המשתתפים בסיור?
"סיפרו לי מה נעשה שם, נקודות בחיים שלי, סיור ברחובות וזה. זה מאוד לא אהוב עליי".
הם מאזינים בין היתר לסיפורים על התחרות הסמויה שהייתה לך עם יהורם גאון בשנות ה-60, על זה שנפלת לאלכוהול וסמים, על משברים בזוגיות שחווית עם אלונה, אשתך הראשונה.
"עזוב, עזוב, אני לא רוצה את זה. לא רוצה לדעת מה נאמר שם".
בעמותה טוענים שאישרת בכתב את קיום הסיור, ואפילו סיפקת נקודות ציון לתחנות בסיור.
"איזה אישור ואיזה מידע? מה פתאום. איך אתן אישור לדבר כזה? אם הייתי יודע, אז אוי ואבוי".
ביקשת לבטל את הסיור?
"אני יכול לבקש, מה זה יעזור? אין לי כוח אפילו לדבר על זה. אם אתה בקשר עם מי שמארגן את הסיור, תגיד להם שאני מוסר שזה מאוד-מאוד לא לרוחי. אני לא רוצה את זה".
מנכ"לית עמותת התיירות של תל אביב, אתי גרגיר, אמרה בתגובה: "איינשטיין יכול למחות עד מחר, אבל הסיור קיבל את ברכתו, נעשה באישורו בכתב, והוא אף סיפק לנו נקודות ציון ועוגנים שכדאי להתמקד בהם. אפילו ביקשנו לסיים את הסיור במפגש איתו בביתו, כפי שעשינו עם יפה ירקוני בשעתו, אבל הוא סירב.
"באשר לתוואי, שאינו עובר בחוף מציצים, במסלול הישן היו כאלה שפרשו בשל הקושי ללכת מרחק רב ולכן שינינו את המסלול. אעלה בישיבת הדירקטוריון הבאה את נושא שינוי שמו של הסיור מ'איינשטיין פינת אוסישקין' לשם יותר עדכני".
"אמרו לו" - מילים: פלויצ'יני, לחן: פאולו קונטה, תרגום: עלי מוהר.
"בערב של סתיו" - מילים: יהודה אטלס, לחן: יוני רכטר.
"סרנדה לך" - מילים ולחן: נעמי שמר.
"ליל סתיו" - מילים: חיה כהן, לחן: חיים צור.
"עיניים גדולות" - מילים: אורי זוהר, אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, לחן: מיקי גבריאלוב.
"סע לאט" - מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב.
"חוזרים הביתה" - מילים ולחן: שלמה ארצי.
הכתב היה אורח עמותת התיירות של תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם