בגובה העיניים עם ראול גלר, אגדה בית"רית
הוא נולד בפרו וגר במבשרת. צבי סינגל המליץ לו להגיע להפועל, אך הוא נתן את מילתו לאנשי בית"ר. 1,649 מילים עם ד"ר ראול גלר (76), נשוי + 2, חלוץ בית"ר ירושלים בעבר ואורתופד בהווה, שתמיד שיחק בחיוך ובאווירה טובה
"תמיד הייתי ציוני. כשהגעתי ארצה נישקתי את הרצפה ובכיתי. זה היה ב-17 בינואר 1965. שיחקתי בבית"ר ירושלים מ-1965 עד 1970. גרתי אז במלון שנקרא מלון גפן, ואז עברתי לקריית היובל. בשנת 1980 בניתי את הבית שלי במבשרת ועברתי אליה".
פרו
"מרקוס, אבא שלי, הגיע לפרו מפולין בשנת 1931. סמואל, אחיו של אבי, היה רופא, ובשנות העשרים הגיע לפרו כחלק מהתארגנות שאפשרה ליהודים ללמוד שם באוניברסיטה. הוא נשאר בפרו כי לא הייתה עבודה בפולין. הפרואנים שלחו אותו לג'ונגלים כדי לטפל במלריה, כי הם לא רצו ללכת לשם. אבא שלי הגיע לפרו בעקבותיו, והאח הצעיר יעקב הגיע בעקבותיהם".
ילדות
"אחרי שאבי הגיע לפרו הוא התיישב בקיאוומבה, באזור שיש בו הרבה קפה וקוקה - כל מה שתשים שם באדמה יגדל. שם אבי הכיר את אמי, ושם אני נולדתי, ב-1936. אבא שלי אהב כדורגל מאוד, היה משחק כדורגל עוד בפולין ושיחק גם בקיאוומבה.
"כשהייתי בן שמונה עברנו לאיקה בעקבות דוד שלי. בלימה יש לחות גבוהה מאוד, ובאיקה הייתה פחות לחות ומזג האוויר היה נעים מאוד. לדוד שלי היה שם מלון. שם התחלתי לשחק כדורגל, ומאז שיחקתי כל הזמן. באיקה שיחקתי בקבוצה שנקראה סן מרטין, הייתי די מאושר בבית הספר, והייתי הקפטן של קבוצת הכדורגל".
תחילת הקריירה
"מההתחלה, מגיל שבע, הייתי חלוץ. הייתי הולך למגרש אחרי בית הספר עם הספרים והכדור – היה לי כדורגל אמיתי וחוקי משלי. אני הייתי הכי קטן, והילדים האחרים היו אומרים לי להיות שוער. אמרתי להם: 'לא. הכדור שלי, ואני חלוץ. אם אתם רוצים לשחק עם הכדור שלי, אני חלוץ מרכזי'".
◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
אבא
"כשהייתי בן 12 כבר שיחקתי בקבוצת נוער. שיחקנו בימי ראשון, ויום ראשון אחד אחרי המשחק פתאום כולם באו פתאום וטפחו לי על הכתף בצער. לא הבנתי למה, ורק אחר כך גיליתי שאבא שלי נהרג בתאונת דרכים בדרך ללימה. אחרי שהוא מת עברנו ללימה, ושם למדתי בתיכון".
דפורטיבו מוניסיפל
"בלימה שיחקתי כבר בקבוצה גדולה, שהייתה אז אחת הטובות ביותר: דפורטיבו מוניסיפל. זו הייתה קבוצה ששיחקה בצורה טכנית מאוד, כדורגל דרום אמריקאי עם פסים קטנים, לאט-לאט, לא לאבד את הכדור. במוניסיפל העלו אותי לקבוצה
פורבניר מירפלורס
"זו הייתה קבוצה שהמשקיעים שלה היו יהודים. הם עלו מהליגה השנייה וביקשו ממני לבוא לשחק אצלם. כבר הייתי סטודנט לרפואה, אבל הם הסכימו שאשחק ואלמד באותו הזמן. הייתי החלוץ המרכזי, זה שעושה את הגולים, ונהניתי מכל רגע. הקהל היה צועק לי: 'חודיאו!', יהודי. אהבו אותי מאוד".
נבחרת פרו
"יצאתי עם הנבחרת שיצאה למשחקי קופה אמריקה בארגנטינה ב-1964, אבל הייתי פצוע ולא שיחקתי".
אורתופדיה
"אחרי שגמרתי תיכון התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה. כדורגל היה רק תחביב, הלימודים היו הדבר החשוב. שיחקתי כדורגל ולמדתי, הכרתי את ויקי אשתי והתחתנתי איתה. אמרתי לה שאחרי החתונה אנחנו נוסעים לשיקגו, לארצות הברית, ושם אתמחה באורתופדיה. רציתי להיות אורתופד בשביל עצמי, בגלל הרגליים. תכננו לעבור לישראל אחרי ההתמחות".
ציונות
"הייתי בנוער הציוני ובבית"ר. בבית"ר הבחורות היו פחות יפות, אז עברתי לנוער הציוני, שם הבחורות היום יפהפיות. לשתי התנועות היו קבוצות כדורגל והן שיחקו זו מול זו. אני בלטתי בקבוצה של בית"ר, ובנוער הציוני שמחו מאוד מהמעבר שלי אליהם".
אנטישמיות
"בפרו הייתה מעט מאוד אנטישמיות. הקהילה היהודית הייתה קטנה מאוד ואמנם היא עשתה הרבה רעש, אבל לא הייתה כמעט אנטישמיות".
העלייה לארץ
"שליח הסוכנות לפרו דוד פדרמן, אביו של אהוד פדרמן, שיחק בבית"ר והיה גזבר הקבוצה. הוא פנה אליי ושאל אותי: 'למה אתה נוסע לשיקגו? בוא ישר לישראל, אנחנו נסדר לך התמחות בהדסה, ויהיה בסדר'. אמרתי לאשתי: 'אנחנו לא נוסעים לאמריקה, נוסעים לישראל'. היא אמרה, 'בסדר, לאן שאתה נוסע – אני איתך'. ככה עלינו לארץ, ויקי ואני. נסענו לבואנוס איירס, ושם עלינו על אוניית 'השלום' שהפליגה לישראל".
ההפלגה לארץ
"ההפלגה ארכה שלושה שבועות. בדרך הייתה סופה, מישהו באונייה נפגע וקראו לרופא, אז התנדבתי לטפל בו. חוץ מזה, באונייה היה צבי סינגל, ששיחק בהפועל ירושלים וחזר ארצה מארגנטינה כדי לעזור לקבוצה, שהייתה בסכנת ירידה. הוא שאל אותי, 'למה אתה הולך לשחק בבית"ר? זה בליגה השנייה', בוא לשחק בהפועל בליגה הראשונה'. אמרתי לו שנתתי את המילה שלי לאנשי בית"ר.
"הוא אמר לי, 'לא, לבית"ר אין כסף, הכסף בישראל הוא אצל הפועלים'. זה היה הפוך מכל דבר שהכרתי עד אז – הפועלים בשלטון. כנראה הוא כתב לישראל שהחלוץ המרכזי של פרו מפליג באונייה יחד איתו, כי כשהגענו לנמל חיפה האנשים של בית"ר חיכו לי, תפסו אותי ולקחו אותי לתל אביב כדי להחתים אותי על החוזה מיד. זה כבר היה סוף הקריירה שלי, לא רציתי כל כך לשחק, אבל הסכמתי".
בית"ר
"כשהגעתי לארץ לא ידעתי שום דבר על בית"ר. לא ידעתי גם שהיא בליגה השנייה. חשבתי שאשחק בבית"ר מקסימום שנתיים-שלוש, ובסוף שיחקתי חמש שנים. חוץ משאול מזרחי, כל היתר היו צעירים מאוד, ואני הייתי כבר בן 29. היה נחמד, הם היו בחורים טובים. שיחקו איתי שלומי אברהמי, אודי רובוביץ', יוסי חכם, חיים אזולאי, שמעון צ'רנוחה, אלי בן דוד, רחמים עג'מי, איציק מונסה, אבל אלה היו זמנים אחרים.
"כל השחקנים עבדו בעבודות נוספות חוץ מכדורגל, זה לא היה מקצועני. הייתי אומר להם, 'הכסף על הרצפה, רק צריך להרים אותו', כי היו פרמיות על הניצחונות. עד היום אני אוהד בית"ר, ותמיד מסמן אותה בטוטו. השנה היא עונה קשה מאוד עבור בית"ר. האוהדים אולי לפעמים לא בסדר, אבל המשטרה פשוט צריכה לתפוס את האוהדים שלא בסדר ולהכניס אותם לכלא. מה קשורה הקבוצה?".
משחק הבכורה
"מול אשקלון. זה היה משחק רדיוס בלי קהל, והבקעתי שני שערים בניצחון 2:5. אשתי אמרה לי אחרי המשחק: 'עשית גולים, אבל לא שיחקת טוב'".
השער הכי גדול
"במשחק מול מכבי רמת עמידר. הבלם שלהם משה רוזנר, שהיה בחור חזק, שמר עליי. קיבלתי כדור, העברתי אותו מעליו עם העקב, הסתובבתי והכנסתי וולה לחיבורים. השופט מחא כפיים ורץ ללחוץ לי את היד. זה היה אחד הגולים היפים שעשיתי".
גילר
"העיתונאי מאיר גבאי חיפש כותרת לכתבה עליי, וכתב 'גילר הקילר'. מאז הקהל היה קורא לי גילר, והרבה אנשים עד היום חושבים שקוראים לי גילר ולא גלר. היו גם אנשים שחשבו שקוראים לי דוקטור בגלל שאני שחקן טוב, ולא בגלל שאני רופא".
חלוץ מרכזי
"גם בפרו וגם בארץ ידעו שאם אני נופל – זה פנדל. אני לא נופל סתם. שיחקתי עם הכדור בין הרגליים, ואהבתי לשחק ברחבת ה~16. כשהכדור היה אצלי אף פעם לא נפלתי; היו צריכים להפיל אותי. כולם ידעו: כשגלר נופל, זה פנדל. אני לא עשיתי הצגות".
הדסה
"לא היה להם מושג מה זה התמחות באורתופדיה. הם אמרו לי להיות בבית חולים בבוקר, ואז ללכת לעבוד בקופת חולים בצהריים. התמחות צריכה להיות 24 שעות בבית חולים. בסופו של דבר היה קשה מאוד, אבל הייתי צעיר והרמה לא הייתה גבוהה כמו היום. הצלחתי להתאמן ולהתמחות במקביל. פרופ' נוימן, אביו של דני נוימן, שהיה מנהל מחלקת הפלסטיקה בהדסה, סידר לי התמחות אצל פרופ' בלקין באורתופדיה".
התמחות
"הייתי משלם לרופאים שיחליפו אותי כדי שאוכל ללכת לשחק, ואז הייתי חוזר וממשיך לעבוד. היה קשה מאוד. פעם היה לבית"ר משחק ברמלה. אני הייתי תורן בחדר המיון של אסף הרופא, ואמרתי לרופא שאמור להחליף אותי שיבוא.
"באותו זמן אי אפשר היה לעשות חילופים במשחקי כדורגל. ה-11 שעלו היו משחקים עד הסוף. בית"ר התחילו לשחק בעשרה שחקנים וחיכתה לי, כי הם ידעו שאני אמור להגיע. אבל הרופא המחליף לא בא בזמן, ולא יכולתי לעזוב את בית החולים. בסופו של דבר הרופא המחליף הגיע, טסתי לאצטדיון ברמלה אבל השערים היו סגורים. אז טיפסתי מעל הגדר, נכנסתי פנימה, החלפתי בגדים ונכנסתי למשחק. בסוף הבקעתי שני גולים, ניצחנו 1:3".
קאמבק
"בעונת 1971 קראו לי לחזור לקבוצה, שהייתה בסכנת ירידה. שיחקתי בכמה משחקים ועזרתי להם להישאר בלאומית. אחר כך רצו שאשאר, ואני אמרתי: 'די, מספיק'".
אורי מלמיליאן
"אני זוכר שאמרו לי לבוא לראות את מלמיליאן ונוימן כשהם היו צעירים. הם גם באו לראות אותי, ותמיד התייחסו אליי בכבוד".
עברית
"לא למדתי עברית בפרו, וכשהגעתי ארצה תקשרתי קצת באנגלית. בעיקר עשיתי לשחקנים תנועות ידיים שאומרות: 'תמסרו לי את הכדור ותתפזרו, אני אעשה לכם את המשחק'. כששיחקתי בבית"ר הייתי עולה חדש, ושלחו אותי לאולפן בנצרת. הפועל שלחו אנשים עד לשם כדי לשכנע אותי לעבור אליהם".
צה"ל
"כל הזמן הייתי שואל, 'מתי כבר תשלחו אותי לצבא?'. אמרו לי, 'תלמד עברית, אחר כך נשלח אותך'. בסוף הלכתי לצבא, והייתי קצין רפואה. הייתי בתעלת סואץ כמעט חודשיים. במלחמת יום הכיפורים הייתי אחראי אורתופדיה בבית חולים שדה ברפידים, עשיתי 35 ניתוחי חירום, וכולם הצליחו. שירתתי גם במילואים בביירות במלחמת לבנון ב-1983".
שייע גלזר
"שייע גלזר שיחק לצדי בבית"ר בסוף הקריירה שלו. הוא היה בדרן לא רגיל, ושחקן טוב".
חיוך
"תמיד הייתי משחק עם חיוך ובאווירה טובה. יום אחד שיחקנו בימק"א, ואחד השחקנים של הקבוצה היריבה נפצע. אז יצאתי לטפל בו, למרות שהקהל התחיל לצעוק לי לחזור לשחק, ושיביאו רופא לטפל בו".
מגנים
"השחקנים בארץ שיחקו בלי מגני שוק בכלל. אמרתי להם, 'אתם השתגעתם?'. תמיד שיחקתי עם מגנים, מקדימה וגם מאחורה. הרגליים שלי היו בעובי עצום בגלל התחבושות והמגנים".
השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים
"פלה. יש לו שלושה גביעי עולם. בגיל 17 הוא כבר זכה במונדיאל בשבדיה. הוא עשה גולים בלי סוף. ראיתי אותו משחק, ואפילו שיחקתי עם דפורטיבו מוניסיפל נגד סנטוס, הקבוצה של פלה, לפני שהוא שיחק שם. כמובן שהפסדנו".
מסי
"שחקן יוצא מן הכלל. הבעיה היא שנבחרת ארגנטינה לא משחקת בשבילו. בברצלונה משחקים בשביל מסי. הוא לא אגואיסט, אבל הקבוצה משחקת בשבילו. בארגנטינה כולם משחקים בשביל עצמם".
ברצלונה
"אני אוהד ברצלונה ועוקב אחרי הקבוצה. הם משחקים לפי עיקרון פשוט: כל זמן שהכדור אצלך, אתה לא סופג גולים. בהתחלה חשבו בעולם שצריך לשחק כמו האנגלים: מסירה ארוכה לקיצוני, והוא מרים לרחבה. אבל התברר שלא ככה צריך לשחק, אלא כמו בדרום אמריקה – עם פסים קצרים. צריך לצמצם את המגרש ובטיק~טק לעשות את הגולים. בברצלונה יש בית ספר לכדורגל ומגיל צעיר לומדים שם את שיטת המשחק. רוב השחקנים של הקבוצה גדלו בה מגיל צעיר".
טניס
"שיחקתי טניס מאז שהייתי צעיר. מאז שפרשתי מכדורגל אני משחק רק טניס. טניס משחקים במגרש קטן, ואני מהיר מאוד. הייתי אלוף בכמה מכביות, והייתי אלוף עולם בכל קבוצת גיל מאז גיל 45. ב~1983, בזמן מלחמת לבנון, שלחו לקרוא לי מהמילואים בביירות כדי שאייצג את ישראל באליפות העולם בטניס לרופאים בפינלד".
ראול גלר
"אני בן אדם פשוט. אוהב לחיות, לעזור לאנשים וליהנות מהחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם