ברחובות המומים מהטרגדיה של משפחת שאער
אבל ירד על רחובות בזמן שששת בני משפחת שאער - האב גיא, וחמשת ילדיו, אליאב, אביתר, אמיתי, שירה ואיתמר - הובאו למנוחות. "זהו אסון לעם ישראל כולו", אמר הרב הראשי לישראל, יונה מצגר, בלוויה. "עינו של מי לא תדמע לנוכח הטרגדיה הנוראה"
שאער וחמשת ילדיו, שנספו ביום שני השבוע בשרפה ברחובות, בדרכם האחרונה. האב גיא, בן ה-38, אליאב בן ה-11, אביתר בן ה-8, אמיתי בן ה-7, שירה בת ה-3 ואיתמר הפעוט, בן השנה ושמונה חודשים, נקברו זה לצד זה בבית העלמין מרמורק. קרובי המשפחה והחברים התקשו לעכל את המעמד הנורא.
◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
ראשון הדוברים היה הרב הראשי לישראל, יונה מצגר. "כל בית ישראל בוכים את השרפה ששרף השם", הוא אמר, "איזה זעזוע. איך אפשר להסביר אסון כזה? איך אפשר להבין את מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא, להשאיר אמא לבדה, כשהיא מקריבה את כל המשפחה כליל לשם?".
בהמשך הדברים, ציין הרב כי זו הפעם השנייה בתוך שבוע שבה הוא נאלץ לומר דברי הספד על אב וילדיו הקטנים. "שבוע שני שאני עומד ומספיד - אב עם ילדים מטולוז, אב עם ילדים מרחובות, תינוקות שעוד לא טעמו עדיין טעם של חטא", הוא אמר, והוסיף, בזעקות שבר, "ריבונו של עולם דיינו, די לצרותינו. כמה אנחנו צריכים ללוות משפחות צעירות עם אסונות שכאלו?"
אחר כך, הוא פנה, באופן אישי, לאם המשפחה, אביבית: "את וגיא גידלתם משפחה לתפארת. שמעתי עליו,
אחריו , עלה לשאת דברים ראש עיריית רחובות, רחמים מלול, שהזדהה עם כאב המשפחה בשמו ובשם תושבי העיר. "אני יכול לומר בוודאות - זהו אסון לעם ישראל כולו", אמר, "עינו של מי לא תדמע? לבו של מי לא יכאב ולא ימס לנוכח הטרגדיה הנוראה והאסון הכבד?
"הלילה הזה ירד אלוהים לגנו וליקט חמש נפשות רכות ואילן אחד גדול, נשמות בשיא צמיחתן נקטפו. גם אם נצרף את שנותיו של גיא למניין השנים שבהן חיו ילדיו, לא נגיע לשבעים שנה. איזו גזרה נוראה זו. האב חרף נפשו להציל את ילדיו ולצערנו לא עלה בידו".
מלול פנה אחר כך לאם השכולה ואמר לה: "אין מכה כמכתך, אין בפינו נחמה. עדיין לא נוצרו המילים שינחמו אותך באובדן משפחתך. מי אנחנו שנבין את עצמת הכאב שלך, את גודל האובדן שלך. אילו תעצומות נפש את צריכה לגייס כדי להבין, ולו במעט, את גזרת האיוב שנגזרה עלייך ועל משפחתך, קל וחומר להתנחם ולהחזיק מעמד".
ראש העיר סיכם את דבריו בהתייחסו לחג הפסח הקרב, ואמר כי בעוד עם ישראל ייסוב לשולחן הסדר, בבית משפחת שאער "הילדים כבר לא ייסובו ולא ישאלו קושיות, הם ייסובו סביב כיסא הכבוד של ריבונו של עולם יחד עם גיא אביהם ושם יקשו על פשר הגזרה הנוראה הזו. איבדנו פרחים ואת האבא הטהור הזה, שלא היה אתמול בביתו עת פרצה האש, אך כשהבחין כי ילדיו נתונים בסכנה, נכנס אל המבנה הקטן ולמרבה הצער נלכד עמם בלהבות".
האם השכולה, אביבית, התקשתה אמש לעכל את הידיעה על מות בעלה וילדיה האהובים. משה מועלם, קרוב משפחתה של האם, ששהה כל העת לצדה, סיפר: "אין לנו מה להגיד לה. היא מדברת יותר במבטים. איבדנו פרחים ואת האבא הטהור הזה. אני לא יודע איך היא תעבור את זה, אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים ואני מקווה שהקדוש ברוך הוא ייתן לה כוחות".
מועלם הוסיף וסיפר כי האישה שהפכה לאם שכולה ולאלמנה תפקדה כאמא וכמחנכת לתפארת. "אנחנו יכולים לעשות את המעט שבמעט ומקווים שהיא תעבור את זה", אמר, "אתם לא יודעים איזו אמא היא הייתה. כל מה שאגיד עליה יהיה רק טיפה בים. היא עסקה כל חייה בחינוך וטיפול בילדים".
משפחת שעאר מתגוררת - כלומר, התגוררה - ברחוב קטן בשכונת נג?ארה שברחובות - כזה שאפילו רחובותיים רבים לא מכירים. אתמול, קצת לפני הלוויה, אלפי אנשים נאספו שם, מול בית המשפחה, חלקם הגדול חובשי כיפה שחורה. מבטם החתום אמר הכל.
למעלה, בבית המפויח, 61 מספרו, אפשר היה להבחין בשרידים של השרפה שכילתה את המבנה כמעט לחלוטין וגרמה לטרגדיה הנוראה. כל הבתים ברחוב הזה ישנים, האוכלוסייה מבוגרת, והחיים לרוב נעים כאן בעצלתיים. אתמול, מן הסתם, זה לא נראה ככה: אנשים רצו ממקום למקום, בכו, זעקו לשמיים.
חבורת ילדות התגודדו בצד, התחבקו וייבבו בבכי. "אני פשוט לא יכולה להאמין שהקב'ה נתן לאסון כזה לקרות", אמרה אחת מהן, לרקע דברי ההספד של הרב המקומי, שנאמרו בטון צורם שנשמע למאות מטרים וכללו הרבה מאוד דברי הלל ושבח על הנספים. לפתע, ניגש אחד האברכים אל אלפי האבלים וביקש מכל הנשים להיפרד מהגברים, לבל יחולל המעמד. "כל הנשים נא לעבור לצד הזוגי של המדרכה וכל הגברים לצד האי זוגי", הוא אמר, והקהל נשמע להוראותיו בצייתנות מדוקדקת.
מאוחר יותר, על מדרכת הגברים, אחד מילדי השכונה סיפר שאליאב - הבן הבכור, בן ה-11 שנספה בשרפה - היה ילד קצת אחר. "היינו משחקים כל הזמן בכדור", הוא נזכר בצער, "הוא היה ילד חייכן והשיג כל מה שרצה בעזרת החיוך המקסים שלו. בעצם, כל המשפחה הייתה כזאת. תמיד עם חיוך על הפנים".
השכנים, מצדם, סיפרו שהחוויה שלהם מליל השרפה החלה בפיצוץ עז. "בהתחלה חשבנו שמדובר בבלון גז או ביריות", אמר אחד מהם, "אבל אז ראינו את האש מתלקחת. לקח כמה דקות טובות עד שכוחות ההצלה הצליחו לחלץ את המשפחה מבפנים, אבל אז, כמו שכולם יודעים, זה כבר היה מאוחר מדי".
"הם היו משפחה שקטה מאוד", הוסיף שכן אחר, "כזאת שלא התבלטה, למרות שהתגוררה בשכונה מאוד תוססת עם אנשים רעשניים. האם, אביבית, הניצולה היחידה מהאסון, הייתה מורה מסורה ואהובה באולפנא 'צביה' רק לפני שבוע היא סיימה את השבעה על מות אחיה שנפטר מסרטן".
השכנים הוסיפו כי הוריה של אביבית, הגרים בצמוד לבית המשפחה, שמעו צעקות ומיד הזעיקו את הבעל, גיא, שהגיע למקום תוך שניות והבין שהוא חייב לעשות משהו . "זה כל כך מתאים לגיא לסכן את עצמו בשביל הילדים", סיפר אחד השכנים. "הוא נכנס לתוך הבית במטרה לחלצם, אבל נלכד בתוך מלתעות האש והתמוטט מיד אחר כך".
למעשה, בני המשפחה התגוררו באותו בית רק באופן זמני. הם קנו דירה בבאר יעקב, אבל התעקשו להישאר בינתיים ברחובות, כדי שהילדים יישארו בבתי הספר שלהם. "לגיא הייתה חנות אופטיקה בבאר יעקב", סיפר אחד השכנים, "הוא עבד קשה לפרנסתו ופרנס משפחה שלמה. ככל הידוע לי, מעולם לא היה חסר בבית כלום".
שלושת האחים הגדולים יותר שנספו באסון - אליאב, אביתר ואמיתי - למדו יחדיו בבית הספר תלמוד תורה הרא"ם שבעיר. הרב אפרים וייס, מנהל בית הספר, הכיר את שלושתם היטב. "הם היו ילדים חיוביים, מנומסים ונעימי הליכות", סיפר אתמול, לפני הלוויה, "מדובר במשפחה חינוכית ומחנכת, משפחה למופת וזוג הורים שמעורבים מאוד בחינוך הילדים.
"בית הספר המום ומזועזע למשמע האסון. לאור כך, קיימנו מפגש עם צוות העירייה, משרד החינוך והרב הראשי ועברנו בין הכיתות כדי שהתלמידים יוכלו להביע את שעל ליבם ולשתף אותנו בתחושותיהם. כרגע מתוכננים מפגשים כאלה גם במהלך חופשת הפסח".
בסיום דבריו התקשה הרב וייס לשמור על קור רוח ואמר: "האובדן קשה, 'כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו', ואני יכול רק לומר שכל הילדים האלה הם ילדיי האישיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם