אריק משעלי חוזר הביתה עם הצגה מצליחה במרוקאית
אחרי שהתפרסם כשחקן בתיאטרון ובטלוויזיה (זינזאנה, מרחב ירקון), אריק משעלי, הילד המופרע מקרית אתא, הקים תיאטרון מרוקאי. עכשיו הוא חוזר לחיפה ולקריות עם ההצגה המרוקאית המצליחה שלו. על הגעגוע לכרמל, על תרומתו למחאה החברתית, ועל תכניות הריאליטי ("חרא, זה מה שזה"). רק אל תקראו לו שגריר התרבות המרוקאית
"מצד אחד, הרבה מהחיים האישיים שלי הוכנס פנימה", מנסה משעלי לתמצת את המחזה שכתב למסר חד משמעי וברור. "החיים בזוגיות למשל, שלרוב הם מסע ארוך וקשה, תלות מרצון שהיא מנת חלקנו. אף על פי שאשתו (של ז'אקו, אחת הדמויות הראשיות במחזה) מתעללת בו וגורמת לו סבל אמיתי, הוא מגלה בהצגה שהוא לא יכול בלעדיה, שבלי אותו סבל מוכר הוא לא יהיה מאושר. אבל כמובן, המסקנה הכי חשובה במחזה היא שבסופו של דבר, כולנו משוגעים.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
"בתחילת ההצגה מכלוף, הדמות שלי, קורא כל מיני ידיעות קשות מהעיתון, על פוליטיקה, מלחמות, בצע כסף, שחיתות ובלאגנים ושואל את ז'וז'ו (אותו מגלם סמי לזמי) החבר שלו – איך יכול להיות שאנחנו כאן והם שם? איפה המשוגעים האמיתיים, פה בפנים או שם בחוץ?".
בין אם משעלי מדבר על נוסטלגיה חיפאית מתוקה, על ילדותו בקריות, על חיי המשפחה התל-אביביים שלו בהווה, או על עניינים אקטואליים שברומו של עולם, הוא עוקץ ומתבדח בו זמנית, חי את הרגע ומודע לניגודים בחייו, לא עיוור למתרחש סביבו אך מעדיף להתייחס לכל דבר בהומור.
הוא מעדיף לעבוד קשה מסביב לשעון מאשר להשתתף ולו
לכאורה, עושה רושם שאת ההשראה לדמותו של ז'אקו הסכיזופרן אכן קיבל משעלי מחייו שלו, אך ירידה לעומק הדברים מגלה איש רב פעלים שדבק באמונה אחרת, בה הגבול בין השפוי למטורף מיטשטש לכדי תפיסת עולם חד משמעית של אמן בכל רמ"ח איבריו.
משעלי, בן 37, הוא כבר לא אותו ה"דדה" שהפציע לעולם בסדרה "מרחב ירקון" מ-1997, ושהתפרסם בעקבות גילום דמות הנושאת את אותו השם ב"זינזנה" שנתיים אחר כך. את טייפקאסט הילד העבריין הוא החליף בדמויות כבדות ערך ומשקל מעולם התיאטרון, את לשון הערס הפשוטה והמבדרת הוא המיר בשפה המרוקאית השורשית.
כיום הוא נשוי באושר לרויטל, ולהם שתי בנות, שירה ורננה. את זמנו הוא מנתב בין אין ספור מטלות ועיסוקים הנוגעים לתיאטרון המרוקאי שהקים לפני שש שנים ובו הוא מתפקד כבמאי, מחזאי, מלהק, מפיק ושחקן, לבין להקת השמחות המרוקאית "אוריינטל" שהוא סולנה ומנהיגה ושבקרוב יצא אלבום הבכורה שלה. בנוסף, הוא גם מוצא זמן להוראת משחק. כשחברים וקולגות מבקשים שיתרום מכשרונו לצילומי וידאו קליפים הוא גם מוצא את עצמו מביים, מפיק וכותב לזהבה בן, בני אלבז, נאור אורמיה ואחרים. על מנת לתפוס אותו לשיחה יש לקבוע עמו שעה מדויקת, בין הרצאות בבוקר לחזרות בערב, בזמן שאישתו מחממת לו את ארוחת הצהריים.
משעלי נולד וגדל בקרית אתא. את דמותו הצבעונית של יוסי מ"האח הגדול" הוא מכיר משחר ילדותו והמספרה שלו עודה ניצבת סמוך לבית הוריו. הוא למד ב"רוגוזין" קרית אתא ומגדיר את עצמו בימי התיכון כליצן בעייתי שלא היה אהוד במיוחד על המורים, ושהוריו נאלצו לא פעם לבקר בחדר המנהל.
"את כל נערותי ובגרותי העברתי באזור הכרמל, היינו חבורת פריקים שמסתובבת כל היום בגן האם ועושה שטויות. מאז, רוב החברים שלי עזבו את חיפה, אבל עד היום כל פעם שאני מגיע לכרמל אני עושה שם סיבוב וזה מחמם לי את הלב, המקום היחיד בארץ שעושה לי להרגיש ככה. בכרמל יש אווירה של חוץ לארץ, בחיפה יש הרגשה של עיר נמל אירופאית. בכלל, אם תהיה לי האפשרות אני רוצה להזדקן על ראש הכרמל, לא ממקום יומרני, ממקום חיפאי, רק מי שחי וגדל בחיפה יכול באמת להעריך אותה. גם חשוב לציין כמובן שהנשים הכי יפות בארץ הן מחיפה, זה הרי ידוע, לא?".
למה לא לחזור לצפון היום?
"היום אני לא יכול אפילו לחשוב על חזרה לצפון, כי מרכז המדינה הוא גם מרכז התרבות שלנו. כל העבודה שלי נמצאת במרכז, הפרנסה שלי תלויה בהיותי במרכז, אני מלמד משחק וגם זה שם. כל זה יחד מרחיק אותי כרגע מחיפה. אמנם פרשתי למרכז לפני 20 שנה, בגיל 18, אבל השורשים שלי עדיין כאן".
המחזה "ל'מהבול" משקף דרך קומדיה פרועה חוליים רבים בחברה שלנו. ז'אקו מאושפז להסתכלות בבית חולים לחולי נפש לאחר שהפגין אלימות כלפי אשתו, בעוד מכלוף, החולה הוותיק, מריח הזדמנות להרוויח כמה ג'ובות על חשבונו של המאושפז הטרי באמצעות התחזות לעורך דין, למרות שלו ולמקצוע אין ולו חצי דבר במשותף. העניינים רותחים על הבמה כשז'אקו מתגלה כבעל פיצול אישיות בזמן המשפט המדומה שעורכים לו. את השתלשלות האירועים מלווים מצבים קומיים מטורפים כמתבקש, הרבה שירים במרוקאית, הפי אנד אחד שסוגר את המחזה בתו הנכון ותרגום סימולטני בעברית לקהל שלא בקיא בשפה המדוברת.
איך ליהקת את השחקנים להצגה?
"כשאני כותב מחזה אני כבר פחות או יותר מדמיין איך הדמויות צריכות להיראות, גם באופן פיזי. כשחיפשתי שחקן שיגלם את ז'אקו למשל, בחור מפוצל אישיות, רציתי מישהו שיהיה גם תמים וגם מצחיק ומצאתי את זה אצל איתמר מלול. ליהקתי אותו מייד, אפילו שהוא לא ידע מרוקאית".
זה לא מסוכן מדי?
"היה קשה, הוא שבר הרבה שיניים, אבל המוטיבציה הגבוהה שלו וההתמדה עבדו לו יפה. חוץ מזה, הסיכון בטל בשישים לעומת האיכויות שמלול מביא איתו לבמה. לא פגשתי אותו לפני כן, רק בליהוק. אחד מפיצולי האישיות של ז'אקו הוא תרנגול הודו, וזה הדבר הראשון שביקשתי ממנו לעשות. אמרתי לו לראות את 'שעת הצוענים' של קוסטריצה, שיראה איך הילד שתום העין מחקה תרנגול. אמרתי לו שזה מה שאני מצפה ממנו שיעשה, והוא סיפק את הסחורה עם יכולות משחק אדירות. אמרתי לו שאני לא רוצה פחות מזה, ועכשיו הוא עושה את זה יותר טוב מאשר בסרט, היום הוא אפילו מטיל ביצה".
מטיל ביצה?!
"כן, מטיל ביצה. זה לא היה חלק מהתסריט המקורי ומי שכבר ראה את ההצגה לא נהנה מההתרחשות הזאת, החלטתי על זה בחזרות רק לפני שבועיים. כולם מסביב אמרו לי שזה לא יעבוד, השחקנים התווכחו איתי מתוך 'סימפטום שחקני' שלא רואה את מה שהבמאי רואה. היום ז'אקו מטיל ביצה על הבמה, וזה אחד הקטעים בהצגה שהקהל פשוט נופל מהכסא מרוב צחוק".
איך היכרת את סמי לזמי?
"עם סמי יש לי חברות ארוכה, היכרנו דרך המקצוע והתחברנו הרבה יותר מהרגע שהקמתי את הלהקה. הוא תמך ועזר לי עם הבנת הדברים, באלבום החדש יש לנו אפילו דואט יחד".
האלבום של להקת אוריינטל, שייקרא "אוריינטל קלאסיק" וייצא לקראת פסח, מוגש כולו במרוקאית. הלהקה מופיעה בעיקר באירועים פרטיים ומקבלת תגובות חמות מהקהל.
"תחשוב על זוג צעיר שרוצה לעשות חינה וההורים הם דור שני או שלישי בארץ. הרעיון ישר מכביד, מעייף, אבל אנחנו התשובה – להקת פולקלור מרוקאי צעירה, בדיוק לחינות וחפלות, שתי זמרות ליווי שוות הורסות ששרות מרוקאית, נגנים צעירים, כלים קלאסיים וקצב מודרני, הכל בועט, צעיר ורענן, אנחנו מוכיחים שמה שבמרוקאית לא חייב להיות זקן. אני אוהב להופיע, זה כיף גדול. מוזיקה היא מנת חלקי התמידית, גם בכל ההצגות שלי אני שר".
ולמה אתה מאזין ברכב?
"אני שומע המון מרוקאית, אני חי את זה. הרדיו מכוון לקול המוזיקה כי אני גם מאוד אוהב מוזיקה קלאסית. בתור חיפאי אמיתי אני גם כמובן מאוד אוהב את שנות השמונים, רוק כבד ורוק קלאסי, לד זפלין, בלאק סבאת'. רק לא סיקסטיז".
למה מרוקאית?
"השפה המרוקאית מאוד קרובה אלי, קודם כל בגלל המשפחה. זה גם מרתק לעשות תיאטרון בשפה זרה, להיכנס לאט לאט לעובי הקורה של השפה העשירה הזאת. מרוקאית יהודית משופעת בהומור, בהגיגים מיוחדים ובניגונים אופייניים, ובמהותה היא מזכירה לי יידיש – שתי שפות שהורכבו מבליל של לשונות אחרות, כדי שבגלותם יהיה ליהודים קל לדבר בינם לבין עצמם. הנושא הגלותי בא לידי ביטוי בכל אלמנט בשפה".
העיסוק הנרחב במרוקאית נובע מסוג של שליחות, שימור השפה?
"בטח, אני מרגיש שליחות כל הדרך למכולת ולחוב בבנק... (צוחק). בעל כורחי אולי רואים בי את הצעיר שמחזיק את הדגל של הקולטורה והפולקלור המרוקאי, אבל לא מעניינים אותי תארים ומדליות. מה שאני עושה אני עושה מתוך אהבה נטו למשחק ולמוזיקה, ובמקרה אני גם מאוהב בשפה הספיציפית הזאת. מבחינתי זה יכל להיות גם ביפנית, רק נדמה לי שיפנית פחות מצחיקה".
לפחות מחצית מהתשובות שלו משעלי פותח בהגיג סרקסטי, אירוני ומבדח, שנמסר בטון רגיל ופשוט ונקטע בפרץ צחוק קצר. תוך כדי כתיבה אני מבין ששוב נכנעתי להומור הציני של הקומיקאי המשטה בי בעורמה, ששוב כתבתי משפט וחצי שלא קשורים לכלום. אבל זה לא אומר שהכל מצחיק אותו, להפך. ההומור מאפשר לו לראות את הדברים כמות שהם, לזקק אותם למשמעותם האמיתית, להתמודד עם הדברים שהכי מכעיסים אותו בדרך הכי טובה שהוא יודע. כשאני מעלה נושאים כמו תוכניות ריאליטי בטלוויזיה או מזכיר את המחאה החברתית של הקיץ שעבר, משעלי פולט את כל זעמו על הנושא הנידון בשרשרת לא נגמרת של זעם מפוכח.
"לפני חמש שנים, בשיא ההצלחה, לא העזתי לחסוך מעצמי כלום, היית מעביר ערוץ וישר רואה אותי. אני לא מתגאה בזה. היום היצירה שלי באה לידי ביטוי בדרמות ולא בזבל. הנה, עכשיו אני בוהה (ב"האח הגדול") בישבן של מישהי ששוטפת כלים, מתוך ידיעה שתוך חודש או חודשיים היא תקבל קמפיין. אין מה להגיד, זה מתסכל אותי, אני רואה את זה ומבין שהתרבות שלנו בתחתונים, התרבות שלנו כיום היא שוות ערך לפלטפורמה שמייצרת פרסומות.
"אנחנו גם לאו דווקא באמת נראים ככה, זו אשמת הטייקונים שיושבים למעלה, זה מה שהם רוצים אז ככה אנחנו נראים, שלא באשמתנו. אחרי הכל יש יצירה בארץ, תיאטרון חיפה למשל הוא מוסד נפלא עם הצגות נהדרות, אבל ליושבי האולימפוס אין מספיק רצון כדי לתת לזה כבוד או מקום. הנה גרושה בת 30 עומדת ומערבבת סיר, מה מעניין בזה? לאן אני מציץ, לעולם של מי בדיוק אני חודר? חרא, זה מה שזה".
ומה לגבי שאר תוכניות הריאליטי?
"'כוכב נולד' זה אותו דבר. כל אדם שני שתעצור ברחוב ידע לשיר, אז מה? אז כולנו אוהבים לשיר, זה אומר שכולנו אמנים? בואו לבית הכנסת של אבא שלי, כולם פייטנים מדהימים עם קול חוצב להבות, זה אומר שכולם צריכים להופיע ולשאוף להיות זמרים? ממש לא. אין לכוכבי ריאליטי שום מקום בתרבות הישראלית, לפחות כמו שהם באים ככה הם נעלמים, רק חבל שהם לוקחים את המקום של היוצרים האמיתיים, אפילו אם זה רק לרגע".
בגלל זה אתה עובד כל כך קשה, מתוך מרדף אחר מטרה מתרחקת שכיום שמורה לכוכבים נולדים?
"אני לא רוצה לקשור דבר בדבר, הייתי יוצר בכל מקרה. אבל בהחלט הגיע הזמן לתת יותר מקום ליצירה אמיתית ולא לריאליטי. פעם היינו גאים יותר, בתור ילד חלמתי להיות שחקן בתיאטרון חיפה, לא להיות סלב ולא כוכב נולד. היום ילדים חולמים להיות מפורסמים בטלוויזיה".
אז אפשר להגיד שאתה מגשים את חלומות הילדות שלך?
"אני לחלוטין מגשים את החלומות שלי, אך כפי שנאמר מפי המלט: 'אין לי מספיק זמן להגות בכולם'. הייתי רוצה לשחק בתיאטרון חיפה תפקיד חשוב כמו ריצ'ארד השלישי, הייתי רוצה לשחק תפקיד זר בארצות הברית, אבל שיא החלום הוא להמשיך ליצור קולנוע בישראל".
אתה מזכיר הרבה את תיאטרון חיפה דווקא.
"בטח, דווקא בחיפה, אני מת על הקרשים של הבמה בחיפה, ריח אמיתי של תיאטרון עם היסטוריה נפלאה, בטח לא 'הבימה', התיאטרון הלאומי שהושקעו בו מיליונים לשווא".
את ג'וליאנו מר היכרת?
"כן. השתתפנו יחד בסדנה עם חיים בוזגלו במשך שבועיים, ואני שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקי להכיר אותו, שהיו לי הכבוד והעונג לעבוד איתו. הוא היה שחקן עצום, אהבתי אותו עד לאין שיעור. עצוב וכואב לי נורא שהוא נרצח".
היית פעיל במחאה החברתית?
"ממש, הרמתי באמצע רוטשילד אוהל שתי קומות... (צוחק). תראה, כאחד שעדיין לא התמזל מזלו לקנות דירה זה מבאס. אני שותף לגורלם של אמנים בישראל, הרגשתי הזדהות, אבל לא בניתי אוהל. מאידך, הרגשתי חלק מהמחאה בימיה האחרונים, כשכבר התחילו לפנות את האוהלים בכוח. קיבלתי הצעה לביים את הקליפ 'אחי הטוב' של בני אלבז ואלברט מרציאנו, אחיו של סעדיה מרציאנו, ממייסדי הפנתרים השחורים. תוך שלוש שעות, בהיסטריה המוכרת שלי, הרמתי צוות כדי להספיק לצלם שם לפני שיקפלו את הכל.
"הפקתי וביימתי את הקליפ בשילוב קטעי ארכיון של הפנתרים השחורים וזו מבחינתי התרומה שלי למחאה, מה שאני חושב לגבי מה שקורה בימינו. בתכ'לס, אני לא מוצא הבדל בין מה שקרה אז לבין מה שקורה היום, רק שקבוצת המחאה פעם, שהייתה קטנה בהרבה ולא חצי מיליון איש ברחובות, הצליחה לעשות ולהשיג הרבה יותר, זה הכל. בכל אופן אני תמיד מקווה לטוב".
ואמונה יש?
"לעת זקנה גם התחזקה אמונתי. תמיד הייתי אדם מאמין, אבל עם ההתבגרות, בייחוד לאחר שהבאתי ילדים לעולם, עברתי תהליך שקירב אותי עוד יותר. אני לא יכול להעיד על עצמי שאני אדם דתי, לצערי, אבל במהלך החיים אתה עובר מסעות, ולא פעם המסע קשה, אז אתה מתפלל וזה גורם לך הנאה אמיתית ואתה מבין שוואלה, זה לא קסם פה ולא סתם, באמת יש שם מישהו שמקשיב".
מקור השראה: הזוגיות שלי, כר נרחב ליצירה.
מוזה: ז'אק ברל, לואי דה פינס, יוסי בנאי, אפרים קישון.
קעקוע: פורטרט של ג'ים מוריסון על הגב, ומצטער עליו.
טלוויזיה: HBO.
ספר: בצחוק: "צוללים קדימה" של דבורה עומר. ברצינות: "לאכול, להתפלל, לאהוב" של אליזבת גילברט.
עיר בארץ: חיפה.
עיר בעולם: לונדון.
סרט: "להתחיל מחדש" של רוברט זמקיס, בכיכובו של טום הנקס.
שחקן ישראלי: דורון תבורי.
שחקן הוליוודי: רוברט דה נירו.
סיגריה: משנורר כדי לא לעשן כל היום.
דרינק: ערק, ג'ק דניאלס או רמי מרטין עם שתי קוביות קרח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם