סרט אימה בירקון: הקשר למציאות מקרי בהחלט?
לקראת היציאה לאקרנים של סרט האימה "חתולים על סירת פדלים", שעוסק בחיות מפלצתיות בירקון, בדקנו מה יקרה בעקבותיו לסצנת התיירות הפורחת בשנים האחרונות בנחל. במאי "כלבת", אהרון קשלס, סבור: "יש סיכוי שאנשים יתייחסו לסרט הזה ברצינות. קל להאמין שאם זורקים מישהו לירקון הוא יוצא בתור מוטציה"
הירקון. בית גידול לחיידקים, בקטריות, טפילים ונוזלים רדיואקטיביים, אותם שפך פנימה האדמירל בעבור בוכטה כסף. במשך השנים קיפחו את חייהם עשרות דגים, צלופחים, חולדות ועכברושים". כך נפתח הטריילר לקומדיית האימה הישראלית החדשה "חתולים על סירת פדלים", שיצרו יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן.
הסרט מגולל את קורותיהם של נועם ומילי, זוג תיכוניסטים שמחליטים לחגוג חצי שנה של זוגיות בשיט רומנטי על סירת פדלים בירקון, כאשר חתולה של מילי נופל למימיו המזוהמים של הנחל ומתחיל שרשרת זוועות.
על פי העלילה, בעל מתחם הסירות המכונה "האדמירל" הוא שגרם לזיהום מכוון של הנהר, אך מהבחינה הזו הסרט לא רחוק מהמציאות: את אותו "אדמירל" אפשר בקלות להחליף במפעלים, רשויות ואנשים שגרמו לזיהום האמיתי של נחל הירקון
מחקרים רבים עסקו בכוחה של התקשורת לשנות מציאות. מחקר אוסטרלי שהתפרסם בשנת 2002 קבע שהשפעתו של סרט על תיירות המקום שבו הוא מצולם נמשכת זמן רב גם לאחר יציאת הסרט לאקרנים. מחקר קנדי משנת 2006, שבחן אף הוא את הקשר בין קולנוע ותיירות, הגיע למסקנה דומה והציג נתונים בנוגע להשפעתם של סרטים שונים על התיירות באתר שבו צולמו.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
דוגמאות מפורסמות מהעולם הן הסרט "החוף", בכיכובו של ליאונרדו דקפריו, שהציג את אזור קראבי וקופיפי כיעד תיירותי, או הסרט "נוטינג היל", שצולם בשכונה הידועה בלונדון והפך את חנות ספרי הטיולים שבה נפגשו לראשונה גיבורי הסרט, ויליאם ואנה, למוקד עלייה לרגל של תיירים מרחבי העולם.
עדיין לא ידוע אם הסרט "חתולים על סירת פדלים" יזכה להצלחה קופתית במונחים ישראליים ויהפוך לסרט הקאלט הבא, אבל אנחנו יודעים דבר אחד: מאז שכמה חברי מערכת ראו טריילרים וסצנות מהסרט, הם נשבעו לא לרוץ יותר מדי קרוב למים בירקון או לשכור בו סירה.
מה שמעלה תהיות: אם יראו את הסרט מספיק אנשים, האם יהיה בכוחו להזיק או להועיל לתיירות המתחדשת בנחל הירקון ולשטים במימיו? ועד כמה בכלל יכול סרט ישראלי להשפיע בצורה משמעותית על האתר שבו הוא מצולם?
שתי רשויות מקומיות בארץ הבינו את הפוטנציאל התיירותי הקיים בקולנוע ומעודדות יוצרים לצלם את הסרט בתחומן על ידי הענקת תמריצים כלכליים: עיריית ירושלים הקימה מיזם לקולנוע וטלוויזיה, שמחלק מענקים ליוצרים הבוחרים לצלם את סרטם בבירה. המיזם הביא לעלייה של יותר מעשרה אחוזים בסרטים המצולמים בעיר; ועיריית חיפה משתפת פעולה עם ההפקה למען צילום הסרט ומנסה לכסות במידת האפשר את הוצאות ההפקה הקשורות בשהות בעיר.
עיריית תל אביב כנראה לא הייתה צריכה לעשות מיזמים כאלה, כיוון שתל אביב ויפו הן שתיים מהזירות המצולמות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, וכמה מהסרטים המצולמים בהן העלו על נס אתרים מפורסמים בעיר.
אחת הדוגמאות הקלאסיות לסרט כזה הוא "מציצים" משנת 1972. תל-אביביים ותיקים עדיין זוכרים שהחוף, שכבר הפך באופן רשמי ל"חוף מציצים", הוא למעשה חוף שרתון הישן. החוף הפך למיתולוגי ואפילו צריף המציל שהיה בו (עד שנהרס על ידי העירייה בשנת 2005) הפך לצריף של גוטה, דמותו של אורי זוהר בסרט. כמעט כל אזכור של החוף בתקשורת הישראלית, ואפילו באתר העירוני, מלווה באזכור הסרט הידוע ונראה כי החוף האמיתי והחוף מהסרט יהיו לנצח קשורים זה בזה.
דוגמה ידועה נוספת היא "דיזנגוף 99" סרט הפולחן של הבמאי אבי נשר, שתיאר שלושה צעירים שעוברים לגור יחד בדירה בבניין באותה הכתובת, שהפכה מאז לאחד מסמלי רחוב דיזנגוף. אומנם הסרט צולם בכלל במקום אחר, אך במשך שנים נפתחו במקום מסעדות ובתי קפה שנשאו את שם הכתובת המיתולוגית ורכבו על גל ההצלחה של הסרט.
גם בימי המיתון האכזריים של שנת 2009 הצליחה הכתובת למשוך אליה שוכרים: באותה שנה שכר את המקום יוסי שר, שפתח בר שכונתי לצד ביסטרו באותו השם. "דיזנגוף 99 הוא מותג בפני עצמו, לכן בטוח שהכתובת תופיע בשם של המקום", אמר אז שר בריאיון לעיתון "גלובס".
"עד היום באים ושואלים אם כאן צולם 'אסקימו לימון' ומבקשים שאספר חוויות מהצילומים", הוסיף השבוע ישעיהו ליכטנשטיין, מבעלי "גלידה מונטנה", שכיכבה בסדרת הסרטים הישראליים המצליחים ביותר של כל הזמנים "אסקימו לימון", שמשכה אליה מעריצים רבים. "הפרסום היה חזק. אני זוכר שהייתה התעניינות גדולה במקום סביב יציאת הסרטים. אני עצמי מעולם לא מינפתי את זה ולא השתמשתי בזה. לא הבנתי את החשיבות באותו זמן ולא ביקשתי העתקים של הסרט או של תמונות מהצילומים. בדיעבד אני מתחרט על כך".
אחד התסריטים שאולי השפיעו במידה הרבה ביותר על מה שנעשה בשטח דווקא לא היה של סרט, אלא של סדרת טלוויזיה. הסדרה "פלורנטין", ששודרה בערוץ 2 בין השנים 1997 ל-2001, זכתה להצלחה ותרמה רבות לביסוס השכונה כאופנתית ותוססת. הסדרה העלתה את המודעות לשכונה, ולכן הביאה לנהירה של צעירים אליה, אף שהייתה ממוקמת בדרום העיר המפויח, ובדיעבד נתנה את תרומתה להסתערות הנדל"נית ועליית המחירים.
"בפלורנטין נוצרה תחייה מסוימת. אי אפשר לתלות אותה רק בסדרה, אבל הסדרה תרמה למיתוג", אומרת ההיסטוריונית ומדריכת סיורים בתל אביב שולה וידריך. "הסדרה הגיעה לפלורנטין אחרי שכבר הייתה התעוררות ויזמים התחילו להיכנס, אבל הפכה את השכונה למקום איני. לסדרות יש כוח מסוים מהבחינה שהן נמשכות לאורך תקופה. גם הסדרה 'רמת אביב ג'' מיתגה את השכונה שהפכה, בין היתר בעקבות הסדרה, לסמל של יוקרה ורמת חיים גבוהה".
ועדיין , יש שיטענו כי מדובר בהשפעה מינורית של הסרטים (והסדרה). מבקרים, חוקרי קולנוע והיסטוריונים תולים זאת בסרטים הישראליים עצמם ובמידת התהודה והצפייה לה הם זוכים, וגם בחוסר היכולת של הרשויות למנף הצלחה של סרט לטובתן.
"'מציצים', 'עיניים גדולות' ו'הצילו את המציל' היו סרטים תל-אביביים שבאמת הצליחו במידה מסוימת למצב את אופייה של תל אביב ואת אופיו של הטיפוס התל-אביבי כבטלן חילוני", מסביר מבקר הקולנוע מאיר שניצר, "אבל פרט לחוף מציצים ששינה את שמו, לא הייתה השפעה משמעותית על מקומות ואתרים ספציפיים".
"הסרט עשה משהו במובן התרבותי ונתן למקום סוג של נקודת ציון, אבל עסקית או כלכלית הוא לא השפיע הרבה", מסכים העיתונאי וחוקר הקולנוע דוד שליט. "אי אפשר להשוות את זה למשל למסעדה בניו יורק שבה ישבו הארי וסאלי ובה התקיימה סצנת הגניחות המפורסמת - שאת קירותיה מעטרות תמונות מהסרט ועד היום אנשים עולים אליה לרגל".
גם דיזנגוף 99, אומרים החוקרים, הפך לכתובת מפורסמת, אבל זה לא הועיל לעסקים שנפתחו בכתובת הזו לאורך השנים.
"נפתחו שם לא מעט בתי קפה ומסעדות, וכפי שנפתחו גם נסגרו", מסביר שליט (יש לציין כי גם יוסי שר המצוטט למעלה סגר את הביסטרו שלו אחרי שנתיים). "היה שם מותג שצמח מהסרט, ועדיין שום עסק לא הצליח להתייצב שם. זה משהו שאופייני לישראל ולא ברור למה, אבל גם אם מותג תופס - זה קורה לזמן מוגבל וברמה מאוד מקומית".
סרטים שיעזרו לנבא מה תהיה השפעתו של "חתולים על סירת פדלים" על התיירות בירקון או על דימויו הם סרטים שמציגים אתרים מפורסמים באור שלילי או מאיים.
הסרט "מלתעות" למשל צולם בעיירת חוף אמריקנית שלא צוין שמה, אך היה מבוסס על סיפור אמיתי של תקיפת כרישים בחוף לונג ביץ' ניו ג'רזי ב-1916. הסרט החיה את זיכרון האירוע והקצין את הרתיעה משחייה בים למשך שנים רבות.
גם סדרת הסרטים "משאלת מוות", שבהם עורך השחקן צ'רלס ברונסון מסע נקמה וקטל ברחובות ניו יורק בשעות הלילה, בין היתר בסנטרל פארק, הרתיע אנשים רבים מלטייל בפארק אחרי רדת החשכה. "סדרת הסרטים יצרה תגובת נגד. הסרט הפך להיות מאוד מזוהה עם סנטרל פארק כי גם בכרזה הרשמית שלו רואים את ברונסון יורד במדרגות של הפארק עם רובה בידו, וזה הדימוי שנחרת", אומר שליט. "הרבה שנים אנשים פחדו ללכת שם בלילה".
עם זאת, שליט מסייג ואומר כי רוב הסרטים הבינלאומיים המצליחים שצולמו באתר ספציפי, ובהם סרטי אימה ומתח, הובילו לשגשוג של אותו אתר. הסרט "תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי עסק בכת השטן והתרחש בבניין הדקוטה בניו יורק. בעקבות הסרט הפך הבניין לאתר עלייה לרגל וגם מפורסמים רבים התגוררו בו, ובהם ג'ון לנון. "לאחר שלנון נרצח נוצר מעין מיתוס של 'קללת הדקוטה', גם בגללו וגם בגלל הסרט. יש שם מורשת של סיפורי אימה וזה הפך למאפיין של המקום", מסביר שליט. "ועדיין, בניין הדקוטה הוא אחד המקומות התיירותיים ביותר ואין מישהו שמגיע לניו יורק בפעם הראשונה ולא הולך לשם. זה גם הוביל לצמיחה של בתי הקפה והחנויות באזור".
בגזרה התל-אביבית, נטולת סרטי האימה, אפשר לקחת כדוגמה את הסרט "הבועה" מ-2006, שעקב אחרי חבורת צעירים המתגוררים ועובדים ברחוב שינקין. מסעדת "אורנה ואלה", אולי המוסד המזוהה ביותר עם רוח האזור, שימשה כאתר עיקרי בצילומים ולקחה חלק בסצנת הסיום הבלתי נשכחת של הסרט, שבה גיבור הסרט, הפלסטיני, מפוצץ את עצמו בפתח המסעדה.
אלה שיין, מבעלות המקום, מאמינה בקישור אסוציאטיבי בין סרט לבין מקום, אך טוענת שכשקיבלה את התסריט לא חששה לאשר את הסצנה כלשונה. "יוצרי הסרט יקרים ללבי והיה לי רצון לשתף פעולה. לא חשבתי שזה יעשה איזשהו נזק תודעתי בגלל הפיצוץ וזה לא הפריע לי", אומרת שיין. "לא התייחסתי לזה בקלות דעת, כמובן. תקופת הפיגועים זו תקופה שצרובה אצלי והיוותה מכה כלכלית קשה למסעדה, אבל לא ראיתי את הסצנה הזו בתור משהו שיחיה ברמה העסקית את מה שעברתי בתקופת הפיגועים".
שיין מספרת שאם הייתה לסרט השפעה כלשהי על המסעדה היא הייתה חיובית: "הרגשתי עלייה בהתעניינות והיו אזכורים בהרבה מקומות. הסרט הצליח בחו"ל והייתה גם הרבה התייחסות משם. אני זוכרת שהגיע תייר צעיר בעל חזות יפנית שהיה מאוד נרגש לבקר במסעדה. הסרט נגע ללבו והוא שאל שאלות לגבי הצילומים".
מבקרי הקולנוע, בכל מקרה, עדיין לא מתרגשים. "'הבועה' המציא את שינקין 20 שנה אחרי ששינקין כבר הומצא וכבר היה בתהליכי דעיכה, ואת 'אורנה ואלה' בערך עשור אחרי שפתחו את המסעדה", אומר שניצר. "לא הייתה לסרט השפעה כי הסרט הנציח אווירה שכבר הייתה קיימת".
"למיטב הבנתי, 'הבועה' לא עשה לשינקין כלום", מסכים שליט. "לגבי סצנת הסיום, הפיגועים היו כל כך חלק מהמציאות הישראלית שלא היה ביכולתו של פיצוץ מדומה ב'אורנה ואלה' לזעזע את המסעדה. אנשים גם המשיכו ללכת לדיזנגוף סנטר כרגיל אחרי הפיגוע שם וזה היה פיגוע במציאות, לא בסרט".
הסרט "עג'מי", שצולם בשכונה היפואית ואף השתמש בשחקנים בני השכונה, הציג אותה כמקום רווי פשע ואלימות. בעלי עסקים בעג'מי טוענים שהסרט הבריח בזמנו את התיירים מהמקום. "זה היה נראה כאילו כל ערבי בשכונה הוא עבריין ונחקקו בזיכרון סצנות אלימות מתוך הסרט, כאילו שכל היום יורים פה ברחוב באמצע היום", אומר בעל מסעדה באזור.
מנגד, מדריכי הטיולים מינפו את הסרט ואת הפופולריות שלו בארץ ובעולם לטובתם. "עשיתי סיורים בעג'מי הרבה לפני הסרט, אבל אחרי יציאתו הרחבתי את הסיור כך שהוא מגיע גם למקומות שהיו פחות מתוירים והופיעו בסרט", אומר יוסי גולדברג, מורה דרך בתל אביב-יפו ועורך הסיור בעג'מי.
"הסרט דווקא לא זרע פחד, אלא עורר את הסקרנות. אנשים באו לסיור עם דימוי של שכונת פשע ואז גילו משהו אחר. זה שם את עג'מי על המפה. רואים שיש יותר מטיילים בשכונה אחרי הסרט, וזה גם השפיע על בעלי המסעדות והחנויות. ככל שהופיעו יותר מטיילים כך נפתחו יותר עסקים חדשים".
גולדברג, שמעביר סיורים גם באתרים אחרים בעיר, ממעט להזכיר סרטים מפורסמים שצולמו באותם אתרים. "לרוב המקומות אנשים לא מגיעים בגלל הסרטים", הוא אומר. "לפעמים אני מכניס איזו אנקדוטה, אבל מה לעשות שלמגדל שלום אנשים לא באים מפני שצילמו שם את 'סיפורי תל אביב', ואת 'דיזנגוף99' אני פעמים רבות בכלל לא מזכיר".
מדוע לדעתך אין לסרטים ישראליים השפעה גדולה על המקומות שבהם צולמו?
"קודם כול הסרטים לא כאלה אייקונים, ושנית הם מאוד מקומיים ונוגעים רק לאוכלוסייה בישראל. אחרי שחולפת התהילה של אותם סרטים לא נשאר הרבה מהם בשטח, והם לא הופכים להיות מזוהים עם המקום. אי אפשר להשוות את מרילין מונרו לאורי זוהר".
בכל מקרה, סרט האימה הראשון באורך מלא שצולם בארץ וזכה גם להכרה בינלאומית הוא "כלבת", שיצא לאקרנים בסוף שנת 2010 וצולם ביער בן שמן. מה ניתן ללמוד ממנו לקראת יציאתו של "חתולים על סירת פדלים"?
"לא היה צריך את הסרט בשביל לפחד מיער בן שמן, ואם כבר מישהו ניסה להפחיד מישהו זה התושבים באזור שניסו להפחיד אותנו ושאלו אם אנחנו לא מפחדים לצלם שם בגלל הרציחות שהיו", אומר אחד מבמאי הסרט "כלבת", אהרון קשלס. "אם היו מזיזים את המצלמה מטר אחד ימינה או שמאלה היו רואים אנשים שעושים מנגלים או מטיילים או רוכבים על אופניים. לא ראיתי אנשים נחרדים מהיער הזה, לא במהלך השיווק של הסרט ולא אחרי שהוא יצא".
קשלס מסביר שבעיניו קשה לגרום לציבור הישראלי לקחת סרט ברצינות יתרה, במידה שתמנע ממנו או תעודד אותו להגיע לאתר בו צולם. "לישראלים יש מנגנון ציניות כל כך מפותח שהם לוקחים סרט אימה בתור סרט בידור. בארצות הברית נגיד חקרו אותנו שעות על איפה היער נמצא ואם לא מפחיד שם, ופה זה לא עניין אף אחד", אומר קשלס.
באשר ל"חתולים על סירת פדלים", קשלס מאמין שאם הסרט יצליח, תהיה לו יכולת גדולה יותר להשפיע על הציבור משום שהוא מתכתב מאוד עם המציאות. "יש סיכוי שאנשים כן יתייחסו לסרט הזה באמינות, כי קל להאמין שאם זורקים מישהו לירקון הוא יוצא בתור מוטציה", אומר קשלס. "גם אם היום הירקון מתפתח, רוב הציבור מכיר את הירקון כפי שהוא היה, כמקום שאם נכנסים אליו לא יוצאים. אני מניח שהסרט עוזר להשריש את הסטיגמה הזו".
שליט מסכים חלקית עם טענתו של קשלס: "ככל שהאירוע מציאותי יותר יש לו יכולת גדולה יותר להשפיע על הזיכרון שלנו כלפי מקום כלשהו. בירקון הם לקחו דימוי של מקום מסריח שגדלות בו מוטציות והזכירו את זה לקהל. בראש ובאף שלי ושל הרבה אנשים אחרים הירקון עדיין כזה, אפילו אם על גדותיו בונים בתי קפה וטיילות ואנשים משייטים בו. בכל מקרה, אני מאמין שכל פרסום הוא טוב. אם כבר, אנשים יגיעו לפארק הירקון בזכות הסרט ולא ידירו רגליהם ממנו".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם