ותיק העיר רעננה חוגג יום הולדת יחד עם עירו
שועלים בין האוהלים והצריפים, מים נגועים במלריה ולצרכי פרנסה גידלו התושבים טבק. כך נראו השנים הראשונות של רעננה, החוגגת מחר 90 שנה, בעיניו של "זקן העיר" - הקבלן הוותיק דוד פרלשטיין (97) הוא נהנה להיזכר אבל קובע: "היופי ואיכות התושבים היום, יותר טובים מאז"
מאז ועד היום, במשך 89 שנים ברציפות, לא עזב פרלשטיין את רעננה לטובת עיר אחרת. הוא נשוי לציפורה בת ה-95, בת למשפחת ותיקים במושב גבעת חן הצמוד לרעננה, ולהם שני ילדים - יצחק, פנסיונר שגר אף הוא ברעננה, וחיים, מנהל מרכז יום לקשיש ברעננה - שבעה נכדים ועשרה נינים.
פרלשטיין, יליד ורשה, ידוע מאד בעיר. עד גיל 70 הוא עסק בנדל"ן ונחשב לקבלן מוכר ומוערך ששמו הולך לפניו. כקבלן עצמאי הוא בנה בעיר בתי כנסת, בתי ספר, בנייני ציבור, מפעלים ומוסדות חינוך כמו כפר בתיה וכפר רזיאל. לפני 20 שנה, כשהיה "רק" בן 77, הוענק לו אות יקיר העיר הודות לתרומתו לחיי הקהילה ולפעילותו הציבורית.
"כשבאנו לרעננה חיו בה רק 40 נפשות", משחזר פרלשטיין, "המקום נראה כמו שממה מוחלטת. היה חם, שועלים הסתובבו חופשי, הכל היה רק חול וחול ומסביב רק ערבים. השכנים היחידים שתקשרנו איתם היו מכפר מלל, שנקרא אז בערבית'חור השועלים'. ברעננה היו כמה צריפי עץ מפוזרים, אוהלים בודדים ורוב השטח היה מלא תעלות ובורות כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה.
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
"כילדים היינו משחקים במשחקי מלחמה ומתחבאים בתעלות. בכל מקום היו תרמילים וקליעים חיים. מהקליעים היינו מוציאים את העופרת ומכינים חיצים ללג בעומר".
סיפורה של רעננה מתחיל בארצות הברית 1912, עם הקמתה של החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל "אחוזה א'-ניו יורק", אשר שמה לה למטרה לרכוש קרקעות בפלסטינה ולעודד עליה לישראל כדי להקים בה מושבה חקלאית.
ב-2 באפריל 1922 יצאו מתל אביב, מפינת הרחובות לילנבלום-הרצל, שתי עגלות ועליהן ארבעה חברי "אחוזה", שלושה פועלים ושני שומרים נושאי רובים. בתום מסע בן חמש שעות הגיעו התשעה ליעדם, אי שם במרכז השרון. הם פרקו את מטעניהם והחליטו כי בנקודה זו יקימו את יישובם ואת עתידם.
בראשית ימיו כונה היישוב הצעיר "אחוזה א'-ניו יורק", כשמה של החברה המייסדת. לימים זכה לכינוי "רענניה" ולבסוף החליטו המתיישבים לבחור בגרסא "רעננה". בשנותיה הראשונות הייתה המושבה הקטנה סמל לעבודת האדמה, ומתיישביה התפרנסו בעיקר מענפי החקלאות. החל משנות השמונים ועם הפיכתה לעיר, הפכה רעננה ממושבה קטנה לעיר מבוססת ומבוקשת המונה כיום למעלה מ-80 אלף תושבים ומשתרעת על פני כ-15 אלף דונם.
כשפרלשטיין נדרש להסביר למה החליטה אמו להתיישב דווקא ברעננה השוממת, הוא חוזר כמה שנים אחורה, לימיו כתינוק בפולין. "כשהייתי בן שנתיים, אבי נפטר. לפני מותו הוא ביקש מאמי שתעלה לישראל, והיא החליטה לכבד את בקשתו. עלינו לארץ, התיישבנו בתל אביב, אבל כעבור זמן קצר אמי התחתנה שוב, הפעם עם אחד מראשוני רעננה, וכך מצאנו את עצמנו שם".
איך הגעתם לשם?
"באותם הימים הנסיעה מתל אביב לרעננה היתה קשה משום שלא כבישים, הדרכים היו מכוסות חול ופחדנו מהתקפות ושוד בדרכים. אמי, אחי, אנוכי ועוד מספר עולים, עלינו עם כמה מטלטלים על עגלת עץ רתומה לפרדה ויצאנו לדרך. העגלון היה אחי ז"ל בן ה-12, והוא כמובן לא הכיר טוב את הדרך.
"טעינו והגענו לפתח תקווה, והיו גם בעיות עם הפרדה, שכמובן לא רצתה לסחוב. יצאנו לדרך בחמש לפנות בוקר ולקראת הצהריים הבנו שטעינו. לא היה לנו מים, רק בקבוק יין שממנו שתינו. הפרדה התמרדה וברחה, וכך נשארנו בשדה ריק מאדם, כשפתאום הגיעה שיירת גמלים עם ערבים. מאד נבהלנו, אבל הם הציעו לנו להעמיס את הדברים על גמל ולקחו אותנו למושבה האמריקאית'קולוניה אמרי קה' - כך כינו אז את רעננה".
40 תושבים זה אומר מעט מאד ילדים. איפה למדת? במה שיחקת?
"אני היום אולי זקן העיר רעננה, אבל כשהגעתי אליה הייתי צעיר העיר וכמעט הילד היחידי. בתל אביב הספקתי לסיים כיתה ג', וכשעברנו לרעננה הביאו לי מורה מכפר מלל שלימד אותי את כל המקצועות.
"היו עוד שני ילדים מלבד אחי, שהיה גדול ממני בחמש שנים, ואני. היינו צריכים להתרגל לחיים עם מבוגרים ואני חושב שזה גרם לי ולאחי להתבגר מהר מדי. למעשה, אנחנו הקמנו את העיר. היו לנו כמה פרות ועופות ועבדנו בפלחה בגידול חיטה, שעורה, תירס, אפונה ועוד. לא היו מים זורמים, אז הבאנו אותם מכפר מלל. היינו אולי קטנים, אבל מספיק מבוגרים לעבודה".
לא גוועתם ברעב?
"בגדול, חיינו בסדר אבל עם קשיים גדולים. המשפחה התפרנסה ממכירת חלב והאב החורג נסע לארצות הברית ועבד בחייטות. משנת 1924 התחילו להגיע יותר תושבים. נטעו טבק, וכעבור שלוש שנים גם התחילו לנטוע פרדסים. ברעננה היו גאים אז בעבודה העברית - עבודות ידיים, וללא מי שתייה זמינים, כאמור.
"אני למדתי כבר בגיל שמונה לחלוב את הפרות, ואף השתתפתי בשתילת הטבק. הייתי קטן ואהבתי להסתלק הרבה מהעבודה. התפקיד של אחי היה לשמור עלי שלא אברח. בתקופה ההיא חליתי בקדחת קשה, כנראה ממי הביצה המזוהמים שבהם השקנו את שדות הטבק בשנותיה הראשונות של רעננה. במים העכורים האלה קיננו יתושי מלריה".
בתקופה הזו כבר התחילו להקים את הבסיס למדינת ישראל.
"נכון. בגיל 14 הייתי כבר ב'הגנה' ובגיל 16 עברתי להדרכה. למרות גילי הצעיר, הדרכתי אנשים מבוגרים במושבה. ב-1936, בגיל 21, גוייסתי להיות נוטר, וזה שימוש כיסוי לפעילות שלי ב'הגנה'.
"עשינו ימים ולילות בשמירה על ביטחון התושבים. עם פרוץ המאורעות ב-1936 פיקדתי על קטע רחוב מוצקין ברעננה. כל העמדות היו בפרדסים. ארגנו ואימנו את כל תושבי רעננה בשמירה והגנה על הישוב, תחת איסור מוחלט של ממשלת המנדט הבריטי. במשך כל השנים היה לי חשוב לקחת חלק בשמירה על בטחון המדינה, כמתנדב במשמר האזרחי, כחבר מל"ח )משק לשעת חירום( וכיום כיו"ר ארגון ההגנה".
פרלשטיין אוהב מאוד אוהב את העיר היום. "הייתי שותף מלא להתהוות של העיר", הוא מסביר, "בניתי בה הרבה. כשרעננה היתה קטנה היא היתה כמו משפחה אחת - לטובה ולרעה. היופי והכיוון שהעיר הולכת אליו היום, יחד עם איכות התושבים, הם יותר טובים מאז. החיים ברעננה הצעירה היו שונים מאלו של היום. למשל, הייתה אז אחווה בין חילונים לדתיים.
"ובכלל, לרעננה היה צביון דתי, כי רוב המתיישבים היו מסורתיים. אז, בשנות העשרים, הכוונה היתה לבנות כפר אחד ארוך, כשמשני צדיו הבתים והמשקים ובאמצעו הייתה אמורה לעבור רכבת שתגיע עד הים. רעננה היתה בנויה בהתחלה מרחוב אחד, רחוב אחוזה, שמשני צדיו חלקות משק שנקראו "יוניט" וכללו 50 דונמים לכל משק. הרחוב היה 92 מטר רוחב על 750 מטר אורך, והבתים הראשונים היו צריפי עץ שנבנו עם חמרה מקומית".
בגיל 97, מה הסוד שלך לאריכות ימים?
"עבדתי עבודה פיזית מגיל צעיר, ובגיל 17 כבר הפכתי לסוג של קבלן. עד גיל 70 נסעתי עם אופניים לעבודה. הסוד שלי זה אופטימיות. תמיד לחשוב על הטוב במקום על הרע, ולקחת בקלות את החיים.
"לקוות תמיד לטוב. לא אכלתי אף פעם בריא וגם לא עשיתי יותר מדי כושר, אבל אני כן יכול היום ללכת ברחוב ולהיות שקט שלאף אחד אין טענות כלפיי. בסך הכל, אני חושב שהכיוון שלקחתי בחיים היה כיוון טוב. ולמה בעצם לחשוב אחרת?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם