פרופיל 98: שעת כושר עם סבתא של בוראט
הגיל המופלג, 98, לא מונע מליזל וייזר מבת ים להיות קלילה, גמישה, חדה וצלולה, ואף לשמש כמדריכת כושר - המבוגרת בתבל. היא לא זוכרת כמה נכדים ונינים יש לה, אבל אחד מהם, הקומיקאי המצחיק עלי אדמות סשה ברון כהן, מקפיד לשלוח לה פרחים מידי שבוע
לייזל וייזר צילום: שגיא לייבמן
וייזר, כיאה למדריכה מהוקצעת, מדגימה את כל התרגילים בתנועות גמישות ובזרימה מושלמת – מחזה די מפתיע לגבי גברת שהגיחה לאוויר העולם עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
השיעור המדובר מתקיים בבית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בבת ים. וייזר, האמינו או לא, צלחה זה מכבר את גיל 98 המופלג ודבר לא עוצר בעדה. הנה אתגר לספר השיאים של גינס: היא כנראה מדריכת הכושר הפעילה המבוגרת ביותר בעולם.
וייזר מתניידת ללא כל אמצעי עזר, צעדיה קלים והליכתה זקופה. היא שמה לב לכל אחת מהנשים המקפידות להגיע לשיעוריה ומתקנת אותן במידת הצורך. "אני גרה פה כבר עשרים שנה, מאז שבעלי נפטר", היא מספרת. "אני מעבירה את השיעורים האלו בכל יום רביעי בהתנדבות. בעבר העברתי שיעור התעמלות פעמיים בשבוע, אבל עכשיו כוחי כבר אינו במותניי. רוב הנשים שראית פה עברו את גיל שמונים".
ובכל זאת את מבצעת את התרגילים טוב מכולן.
"כל חיי הקפדתי על עיסוק בספורט, הייתי שחיינית מצוינת ורקדנית ותמיד התעמלתי. חשוב מאוד לשמור על הגמישות ועל חיזוק השרירים. זה פשוט חלק ממני".
◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
"צאי מגרמניה"
וייזר נולדה בפרנקפורט, גרמניה, למשפחה יהודית דתית אך ליברלית. בקרב לא מעט מבני האנוש ההחלטה מה ירצו להיות כשיהיו גדולים מתקבלת לאחר ייסורי התלבטות מרובים. רבים מהם הופכים להיות גדולים מבלי לדעת מה ירצו להיות. אצל וייזר ההכרעה נפלה כבר כשהייתה בת חמש. "נסעתי עם אמא שלי לאח שלה בהולנד, ראיתי שם מופע מחול והתאהבתי", היא נזכרת. "החלטתי באותו רגע שאני אהיה רקדנית ומהרגע שחזרנו לגרמניה ביקשתי מהוריי מדי יום רק לרקוד".
ליזל וייזר צילום: שגיא לייבמן
איך התייחסו אלייך?
"לא היו לי בעיות עם התלמידים האחרים בבית הספר. החברה הכי טובה שלי הייתה נוצרייה והלכנו יחד לבית הספר מדי יום. כבר בגיל 15 הייתי אחראית על חמש רקדניות אחרות והופענו עם בית האופרה בפרנקפורט, אבל הבעיה התעוררה כשהגיעו מבחני ההסמכה. לא הסכימו לבחון אותי".
בגלל שאת יהודייה?
"כן, היטלר כבר היה בשלטון והבוחנים לא הורשו לבחון אותי. היה לי מאוד חשוב להיבחן ולקבל את תעודת ההסמכה כרקדנית וכמורה לריקוד. כל התלמידים הנוצרים נבחנו ביום אחד ובמיוחד בשבילי הגיעו הבוחנים ביום אחר".
זו תחושה קשה להיות יוצאת דופן.
"אני יהודייה, אני יוצאת דופן, אבל הנאצים דווקא היו פיירים איתי", היא מגחכת במרירות. "הם בחנו אותי ומאחר והייתי מאוד כשרונית וגם קיבלתי ציונים מאוד גבוהים, הם אמרו לי 'כל הכבוד, עכשיו אנחנו ממליצים לך לצאת מגרמניה'".
וייזר הייתה היהודייה האחרונה שזכתה לסיים את בית הספר לריקוד "באלאן" תחת שלטונו של היטלר. משפחתה לא חיכתה לבאות ועשתה כעצת בוחניה הגרמנים, הוריה ביקשו לשלוח אותה לבית דודה בניו אורלינס, ארצות הברית, אך היא התעקשה להגיע לישראל, פלסטין דאז: "רצו שאכנס לעסקים ואני רק רציתי לרקוד והייתי מאוד עקשנית, כמו היום, ולהגיע לפלסטין. את אחי הצעיר שלחו במקומי לניו
אורלינס, ההורים שלי ואחותי הצעירה ממני בחמש שנים עברו לדוד אחר בשיקגו ואני נשלחתי לאנגליה, למשפחה של אמי, פליטים יהודים מגרמניה, ועבדתי שם במשך שנה כאופר למבוגרים. לאחר שנה קיבלתי את התעודה המאשרת לי לעלות לפלסטינה והגעתי לתל אביב. בזכות זה שהתפצלנו ניצלנו ממלחמת העולם השנייה".
עקשנותה של וייזר השתלמה לה גם בארץ הקודש והיא הצליחה לחבור לתהילה רסלר, בעלת סטודיו לריקוד בתל אביב והצטרפה ללהקתה. "היא לא שילמה לי על כך שהייתי בלהקה ואני הייתי צריכה להתקיים, אז התחלתי לעבוד גם כאסיסטנטית שלה, גיהצתי את התלבושות, הייתי טובה בעבודות הבית עוד מהימים שלי כאופר".
עלי ג'י
את בעלה, ד"ר הנס וייזר, הכירה במסיבת פורים שערכה רסלר. לאחר חצי שנת חברות הם נישאו בצנעה ולדאבונה של דברי וייזר, אפילו אז משפחתה לא נכחה. "הייתי בת 23 או 24 והתחתנו בבית הרב", היא משחזרת, "לחתונה הגיעו חמישה אנשים, כולם בני משפחה שלו ואני אפיתי את עוגת החתונה. ההורים שלי לא יכלו להגיע כמובן ושאלו חברים שלהם בישראל אם זה בסדר שאני אתחתן עם הבחור הזה והם אמרו להם שזה טוב מאוד".
הנכד המפורסם. "הוא מאוד קשור אליי" צילום: אי-פי
"את ההורים שלי ראיתי רק עוד פעם אחת, הם הגיעו לכאן לביקור. אחי נפטר לצערי בניו יורק לפני הרבה שנים, הוא לא היה מבוגר במיוחד. אחותי הצעירה כיום בת 94 ומתגוררת בירושלים, אנחנו בקשר מאוד טוב".
את כל חייה בישראל, טרם עברה להתגורר בדיור המוגן בבת ים, העבירה וייזר בתל אביב. טרם נישואיה התגוררה בחדר ששכרה מזוג נשוי בדירתם ברחוב הירקון, מרחק נגיעה מהים. "כולנו ניהלנו אורח חיים מאוד צנוע אבל אהבתי לגור שם, ליד הים. לכן גם עכשיו אני גרה ליד הים. הייתי שחיינית מאוד טובה, בתור ילדה שחיתי בפרנקפורט מעיר אחת לשנייה עם קבוצת שחייה וכל בוקר בתל אביב שחיתי בים".
הוייזרים מיהרו להביא לעולם צאצאים ובטווח של שש שנים נולדו ארבעה ילדים. באותן שש שנים צפופות היא נאלצה להפסיק לרקוד והתמקדה בלימוד שיעורי מחול בסטודיו שניהלה עם בעלה בדירתם ברחוב פינסקר, שמעבר לעיסוקו כרופא לימד חינוך גופני. "עבדתי עם ילדות כמורה לריקוד ואחר כך גם עם נשים", היא משחזרת. "עד היום התלמידות שלי מתקשרות אליי בחגים ושואלות מה שלומי, חלק באות וחלק שולחות לי פרחים".
כיום ארבעת ילדיה של וייזר חיים במדינות שונות, אך הם מקיימים עם אמם קשר הדוק. כך גם נכדיה ונכדותיה של וייזר, אשר מפאת גילה היא מתקשה למנות אותם במספר ו-18 הנינים והנינות שלה. נכד בלתי נשכח של וייזר, בנה של בתה הבכורה דניאלה, ששמו כבר חקוק בזהב בדברי הימים של הז'אנר הקומי הוא סשה ברון כהן (בוראט, עלי ג'י, ברונו) האיש, האגדה, הפרובוקציה והסרעפת הרועדת מצחוק.
לדברי וייזר, התהילה לא עלתה לברון כהן לראש והוא היה ונשאר קרוב במיוחד לסבתו האהובה. "סשה שולח לי כל שבוע פרחים. כשבעלי היה חולה, סשה היה איתנו שנה פה בישראל ועזר לי לטפל בו ואני אמרתי לבעלי שלא ילך לבית החולים עד שסשה לא חוזר הביתה, וסשה הלך איתי להביא את בעלי לבית החולים. הוא מאוד קשור אליי, הוא מטלפן הרבה".
הוא דמות מאוד מפורסמת, לאחרונה הוא הוציא סרט חדש. הוזמנת מדי פעם לבכורות ההוליוודיות?
"סשה גר בלוס אנג'לס והוא היה רוצה מאוד שאבוא איתו, אבל אני כבר לא יכולה לנסוע, כמובן".
על שולחן הקפה בסלון מונחת תמונה של שתי ילדות מתוקות וזהובות שיער, בנותיו של ברון כהן. מעל הספה מתנוססת מפת עולם על לוח מגנטי, ומגנטים קטנים עליהם פניהם של בני משפחתה מפוזרים על גבי המפה.
מה זה?
"הילדים והנכדים הכינו לי את זה, כדי שאדע איפה כולם נמצאים כל הזמן", היא צוחקת. "כל פעם שמישהו בא לפה ויש שינוי – הוא מזיז את הראש למקום אחר".
עוד שנים של עשייה
וייזר העבירה את אהבתה למחול לנכדתה אשר רקדה שנים רבות בלהקת "בת שבע" ולאחת מנינותיה המתגוררת בארצות הברית.
ליזל וייזר על גג ביתה בתל אביב, 1938 צילום: הנס וייזר
"תמיד יש מה להעיר, אבל היא רקדה נהדר, היא הייתה רקדנית מחוננת. אני לא לוחצת על אף אחד, גם דניאלה, שהיא הבת היחידה שלי, לא רקדה ולא לחצתי עליה לרקוד".
לאחר פטירת בעלה הנס והוא בן 82, החליטה לעבור להתגורר בבית הדיור המוגן בבת ים ומסרה את דירתה בתל אביב לאחד מנכדיה. לדבריה, הוא נישא לאישה אוסטרלית בחתונה אזרחית שהתקיימה מחוץ לגבולות ישראל, אליה לא יכלה להגיע, "אבל אם הייתי מגיעה, כנראה הייתי רוקדת בחתונה", היא מוסיפה בשובבות.
זה שינוי גדול – גם מעבר מתל אביב לעיר אחרת וגם פטירתו של בעלך. איך התמודדת?
"יש לי הרבה חברות ומשפחה ענפה, והיו לי הרבה עיסוקים – הרצאות, טיולים עם החברות. כאן שחיתי מידי יום בים, התעמלתי בחדר הכושר ובחוג ההתעמלות. שמרתי על עצמי".
היה לך קשר זוגי חדש?
"לי ולבעלי היו חיים מלאים ומאוד טובים, היינו נשואים 55 שנים ולא רציתי קשר אחר".
לא חסרה לך הזוגיות?
יש פה בחורים שהם בסדר, ומדי פעם היה לי בחור פה בחור שם, אבל בעיקר שמרתי על הקשרים עם החברות והמשפחה. אם יש לך ילדים, נכדים ונינים ומשפחות, אחרי שהיית נשואה הרבה שנים והיה לך מאוד טוב, את לא צריכה את זה עכשיו".
טרם פגישתנו, התקשר אל וייזר אחד מבניה, אורי, מרצה בכיר בטכניון. מידי בוקר הוא מחייג לדרוש בשלומה של אמו. "הפעם הוא אמר שהוא עומד להרצות לכמה מאות אנשים, והוא מפחד, ואני אמרתי שאני צריכה לתת ראיון לעיתון ואני גם מפחדת", היא מגלה.
לקראת סיום הראיון היא מצביעה לכיוון החלון המשקיף לחוף ימה של בת ים. "זו אחת מהסיבות שבאתי לכאן, הקרבה לים", היא אומרת במאור פנים. "עד לפני כמה שנים שחיתי כל יום קילומטר בים והיום אני שוחה בבריכה כל בוקר רבע שעה ואחר כך משתתפת בשיעור התעמלות, כמורה או כתלמידה בשיעור של אחת המדריכות החיצוניות".
עד מתי את מתכוונת להמשיך להעביר שיעורים?
"כמה שאוכל. אני לגמרי מתפקדת מבחינה פיזית ולא צריכה עזרה בדבר, בזכות השמירה על הגמישות שלי לאורך השנים. אני מתכננת עוד שנים של עשייה בתחום שאני אוהבת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם