ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

השירים הארוטיים של מזכירת מבקר אגד

שרה אהרונוביץ' קרפנוס מחולון פושטת את החזות הרצינית של מזכירת מבקר הפנים בחברת אגד וסופרת ילדים מצליחה, ומשיקה ספר למבוגרים בלבד בו 115 שירים אישיים, כולם עוסקים בנבכי הגוף והנפש, משופעים בתיאורים גרפיים ובדימויים מיניים נועזים. "כל אדם צעיר שיקרא את זה – יחגוג"

"על ארבעותיה / כך רצה אותה / כי ניצת בו דמיונו / בחשבו על תנוחתה. / גלש אז מתחתיה / ידו כך מאתרת / ממששת ולוטפת / חלקת גופה בוערת. /השתלחה בה לשונו / לחכה אט את תלה / טעמה את כותרתה / ונחה בתפילה"
(מתוך השיר "ארבעותיה" מאת שרה אהרונוביץ' קרפנוס)

שרה, שיר פרובוקטיבי זו הגדרה בלשון המעטה.
"כן, זה ספר על האיברים שלנו, על מיניות, אהבה".

אני קוראת בשורות האלו בעיקר על מיניות.
"יש פה גם הרבה רוך – מישוש וליטוף, מבחינתי זו כמיהה למגע. אני כל הזמן חייבת לגעת וזה מתבטא בשירה שלי".

מבחינתה, מומלץ לחשוף את בני הנוער לשירה אירוטית-פורנוגרפית (הכל בעיני המתבונן) מסוג זו. לדבריה, לא זה מה שירעיד את עולמם. "כיום ילדה בת 16 לא רגילה בדרך כלל לקרוא ספרים, בלי קשר למין", היא אומרת.

"אני לא בטוחה שהספר הזה ייראה לה פורנוגרפי, את זה יש לה באינטרנט או בסרטים. היא לא תפנה לספר וחבל מאוד, כי מה שמילה עושה לדמיון אף תמונה לא עושה. לקרוא מילה ולדמיין איך היא נראית זה דבר שמפעיל את כל החושים. תקראו חבר'ה, תקראו".

אז אני יכולה להסיק שקהל היעד שלך כולל את כולם?
"חוץ מילדים – כולם. גבר חווה את זה, אישה, נערה, נער, אישה מבוגרת, גבר מבוגר מתרפק על חוויות עבר וחווה את זה. מבוגרים יותר מתקשרים אלי ומבקשים את הספר הזה כדי להעניק מתנות לחברים שלהם. השירים מדברים אליהם. הצעירים היום נראים לי פתוחים יותר, אני רוצה להאמין, שאינם מתחבאים מאחורי קלישאות ואי נעימויות, ולדעתי כל אדם צעיר שיקרא את זה - יחגוג".

"כורע הוא מולה / גלש לו קו מכנסיו / והשתלחה ידה / אל מבושיו. / גורתה כפי שלא / גורתה מימיה / הושיט ידו, מאובקת / והשתנקה. / שקועים כך שניהם / רואים ולא רואים / טובעים בתשוקתם / ונסערים. / תאווה כה שקופה / תשוקה כה מכלה / אהבה כל כך בונה / עולם משלהם"
(מתוך השיר "כריעה")


אהרונוביץ' קרפנוס, בת 59 מחולון, נשואה לשיקי ואם לרותם בת ה-28. היא ילידת תל אביב ולאחר נישואיה בשנת 1973, עברה להתגורר בחולון עם בעלה. חזותה נעימה לעין, פניה, החפות מנזקי הגיל, אינן מסגירות את שנותיה והיא לבושה בקפידה, מאובזרת בתכשיטים בטוב טעם ומשרה אווירה נינוחה.

בניגוד למצופה ממשוררת וציירת, שבעיקר כתבה לילדים וכעת בספרה האחרון שטחה את קרביה בפני הקורא ללא טיפת צנזורה, כנראה, מקור פרנסתה אינו מסעיר - היא עובדת בחברת "אגד" מזה 41 שנים, בשנים האחרונות בתפקיד מזכירתו של מבקר הפנים הראשי.

זו לא עבודה משעממת לאדם יצירתי?
"זה תחום מאוד מעניין, אבל ברור שהוא לא מעסיק אותי כמו הכתיבה והציור. חינכו אותנו שצריך משכורת, קביעות ותנאים, וזה לא מתנגש עם האמנות שלי, כי אלו דברים שיכולים לבוא בכל רגע וזה לא מפריע לראש להתעסק בשני הדברים במקביל. הראש שלי מכיל כל כך הרבה. אני לא יודעת לשחות, לנהוג או לרכב על אופניים, אבל אני יודעת כל כך הרבה דברים אחרים".

ספרה החדש של אהרונוביץ' קרפנוס, "נשק שפתיי וגע" יצא לאור לפני כחודשיים בהוצאת "פיוטית". ביום רביעי, 4 באפריל בשעה 19.00, יושק הספר במדיטק חולון, לצד תערוכה של ציורים מעשה ידיה של. הספר מכיל 115 שירים אישיים, שעוסקים בנבכי הגוף והנפש, משופעים בתיאורים גרפיים ובדימויים מיניים, בדומה לציורים המלווים כל ראש פרק בספר.

את ההשראה היא מקבלת, לדבריה, מחוויותיה האישיות ומפנטזיות שהיא מייחלת שיתגשמו: "יש פה הרבה תיאורים לדברים שהייתי רוצה שיקרו, ויש פה דברים שאני חוויתי. אני באמת חושבת שהחוויות והרצונות משותפים לכל בני האדם, גם אם לא מודים בזה בקול רם".

צריך אומץ להודות ובטח שלפרסם את המאווים הכי אישיים. איך המשפחה קיבלה את הפתיחות שלך?
"הם מכירים אותי. הבת שלי, רותם, גדלה עם זה. היא ילדה עם ראש מאוד משוחרר. זה לא אומר שבגיל שנתיים שרתי לה שירים כאלו, אבל זה לאט לאט נכנס עם הסיפורים הדמיוניים שאני מספרת לילדים.

"כל הבית שלי לא שגרתי ואת כל הבגדים שלי עיצבתי ותפרתי שלושים שנה. הכל שונה מהבתים האחרים של החברות שלה. היא ידעה שיש לה אמא חריגה. אנחנו בית פתוח, היא גדלה תמיד עם האמת שלה".

ניהלתם שיחות פתוחות על מיניות וסקס בשנות ההתבגרות של רותם?
"זה לא היה שונה מכל בית אחר. כשלרותם הייתה בעיה היא באה להתייעץ איתי, לא עשיתי עניין משום דבר. אני לא אחיה באשליה שהבת שלי לא עושה את זה. אז מי עושה את זה? הבת של השכן עושה את זה?".

קריאת השירים לא עוררה בבתך מבוכה?
"אין לי מושג. את הספר הראשון הוצאתי כשהיא הייתה בת 18, היו שם שירים של אהבה וכמיהה אך לא מיניים ברובם. חיכיתי לשמוע ממנה איך כנערה היא קוראת את זה. היא אמרה לי רק יפה מאוד. היא מכירה גם את כל הציורים וגם היום היא מגיבה בפרגון ואומרת לי 'אמא נהדר, כל הכבוד'".

בעלך היה מעורב בהחלטה אלו שירים להוציא לאור?
"לא עירבתי את שיקי. כמובן ששמעתי לחוות דעתו, אך לאחר שהעברתי את השירים להוצאה לאור. הוא רק שאל אותי מאיפה יש לי כזה אוצר מילים. הוא אמר שהכתיבה נהדרת, ולא חשבתי שיגיד משהו אחר".

"להתכרבל רציתי / רציתי מערבולות / בינות זרועות / בתוך אהבות. / להתכרבל רציתי / להשתרע בחמימות / הנודפת מעורך. / להתכרבל רציתי / לפנק, להתפנק / להתיילד איתך. / להתכרבל רציתי / רציתי להתערסל / להתערבל בתוך חושי / וחסל"
(מתוך השיר "להתכרבל")

אהרונוביץ' קרפנוס אינה מסתפקת רק בשירה למבוגרים, ובין ספרה הראשון "אני – זה בסדר" לבין ספרה הנוכחי, הוציאה לאור שלושה ספרי ילדים מצליחים: "בית ספר לנמלים" ו"דגיג ושות'" בהוצאת "גוונים", והספר "ארץ אדמוניה" בהוצאה עצמית.

מאיפה באו סיפורי הילדים?
"סיפורי הילדים התחילו מכך ששרתי לבתי כשהייתה קטנה את השיר 'גן השקמים', אבל שיניתי את המילים על עכבר שחור ולבן שברחו מהבית. כשהייתה בת שש היא שמעה את השיר ברדיו, וקראה לי 'אמא השיר שלך ברדיו!'.

"אחרי שהסברתי לה שזה השיר המקורי ואני רק החלפתי מילים, החלטתי לכתוב את הסיפור ונתתי אותו לאם לילדים. היא דיווחה שילדיה מאוד אהבו את הסיפור ועודדה אותי להוציא ספר. כך יצא הספר הראשון 'בית ספר לנמלים' שהוא מאוד חינוכי ומומלץ על ידי משרד החינוך".

אני אמצא אותו פה בספריית המדיטק?
"כן, אמור להיות עותק".

הספר הבא, "ארץ אדמוניה", מביא את סיפורו של ילד חולה בלוקמיה, שבעזרת דמיון מודרך ותרומת מח עצם שהצליחה– הבריא. בספר מתואר מסעו לארץ דמיונית בשם אדמוניה, שמשרה עליו את ההחלמה.

מדוע כתבת על ילד חולה בלוקמיה?
"אין לי מושג, רציתי לכתוב על שילוב של דמיון, מציאות ופנטזיה. אני גם בונה תשבצים, לעצמי. לא פותרת, רק בונה. כדי לבנות תשבץ את צריכה קודם לדעת את התשובה כדי למצוא את ההגדרה. אני הלכתי על אותו עיקרון ורציתי שהוא ירחף, כי בתור ילדה קטנה אני ריחפתי".

אז את בכל זאת פנטזיונרית.
"זה לא היה כפנטזיה, אני ממש הרגשתי שאני יוצאת מתוך הגוף של עצמי ורואה את העולם ממעוף הציפור, כיוונתי עצמי כמרחפת ימינה ושמאלה. זה נשמע משונה, אני יודעת, גם היום אני עושה את זה. זו יכולת שקיימת אצל אנשים עם רמת איי-קיו מאוד גבוהה.

"ראיתי מציאות, לא חיפשתי משהו שלא קיים. הספר הזה נתרם על ידי ועל ידי אגד שהוציאו אותו בחינם, לבקשתי, לילדים חולי סרטן, והוא נמצא במחלקות האונקולוגיות לילדים בכל בתי החולים בארץ. לא הייתי מבקשת חסות להוצאתו של הספר לאור, לולא יכולתי לתרום אותו. ציינתי במפורש, שעל הספר הזה איני רוצה להרוויח כסף. להרוויח ילד שייעזר בו בתקופת מחלתו – זה כן. זה חשוב לי לגבי כלל הילדים החולים ולא רק בארץ, ולכן הספר תורגם לארבע שפות. אני מנסה להכניס אותו לבתי חולים במדינות אחרות".

איך את מסבירה את הדיסוננס שבין כתיבת ספרי ילדים לכתיבת ספרי שירה אירוטית?
"כתיבת השירים היא צורך, זה התעורר אצלי ב-1998, בספר הראשון למבוגרים, ומאז הצורך לא נעלם. כל יום מתישהו יגיע שיר. הספר החדש הוא אסופה של עשר שנים בהן לא הפסקתי לכתוב שירה למבוגרים. שושנה ויג, שהיא המנהלת של הוצאת 'פיוטית', נתנה לי הצעה הוגנת והספר יצא לאור".
ש ובכל זאת, אלו שתי צורות כתיבה שדורשות ממך מעבר חד.

"יש בי כל כך הרבה פנים, אני עושה כל כך הרבה דברים שלא בהכרח יש קשר ביניהם. אני מרגישה מבורכת בהמון כישרונות. אבא שלי מעולם לא חיבק ונישק אותי כי עבר את מה שעבר במלחמת העולם השנייה, אבל הוא קרא לי 'ידי זהב' ביידיש. כבר בגיל צעיר התחלתי לצייר ועסקתי במלאכת יד, תמונות שאבא שלי לימד אותי לעשות מפורניר, תכשיטים שעיצבתי בגיל מאוד צעיר עם כלים שאבי בנה בשבילי. אני יכולה לבנות ארונות, אני יכולה לעשות המון דברים כי אני רואה וקולטת".

אז את ה"handyman" של הבית?
"לא, אני רק אומרת מה ואיך צריך לעשות, כי אני רואה איך הדברים צריכים להראות בסוף. זו מן מתת אל. גם עם ילדים, אני לא רוצה לראות בריונות ואני איכשהו יודעת מהי הדרך החינוכית להגיע ללבם. כולנו היינו ילדים, כולנו חווינו דחייה או הצקה או חוסר מקובלות בחברה ואני לא רוצה שזה יקרה".

מה זה היה אצלך?
"גמגום".

היה לך גמגום?
"יש לי".

אני לא שומעת את זה.
"כי זו עבודה עצמית של המון שנים שעשיתי על מנת להוציא מעצמי את ההיתקעות. האות הראשונה של המשפטים לא השתחררה מהגרון".

"רופס הוא / רכרוכי מעט, נוטה לימינו / מעוקל קמעה / מזדקר כשרצונו עומד לו. / מקומט הוא / מתרפס, תמו עזוזיו / קמטוטי צער בו / עד כי נזנח. / מגניב כאשר נוגעים בו / זוקף ראשו, מאתר / מביט ימינה, שמאלה, למולו / ומחליט – אשאר. / נמתח, מרטיט ומתבונן / מחליקים קמטיו / חלקלק הוא למגע / מה רבים פניו. / רוטט הוא , מתהולל / מבקש מזור למשוגותיו / זוקר ראשו בתחינה, / קיני למעמקייך, עכשיו. / סוער, פועם בעוז / כמבקש להתבקע / עינו עלומה, מביטה נכוחה / נראית ואינה רואה"
(מתוך השיר "רפיסות" הספר הראשון "אני - זה בסדר")

אהרונוביץ' קרפנוס מספרת כי תופעת הגמגום החלה אצלה בגיל חמש, במהלך שיט בירקון, כשהבינה שאין אדמה מוצקה תחת רגליה והיא נלחצה עד כדי היסטריה. התופעה נדמה למשך מספר שנים בזכות מחנכת יוצאת דופן, שלדבריה ידעה לתת לה תחושה נוחה ונעימה:

"הייתה לי ארבע שנים מחנכת מכיתה א'-ד' שהייתה אמא שנייה, וזה לא התבטא מולה כי הרגשתי נוח. אחרי זה הייתה לי מורה שסיפרו שהייתה ניצולת שואה, שפשוט התעללה בי שלוש שנים ויש שיר עליה בספר הראשון, 'המורה'. היא חשבה שהיא מחנכת אותי, אבל היום היו מעיפים אותה על מה שעשתה לי. 

"היא הכריחה אותי לעמוד ולקרוא שיעורים בקול רם מול כולם, כשאני לא מצליחה לדבר ולהוציא את האות הראשונה מהפה. אחרי שהיא עזבה אותנו הדימוי העצמי שלי היה מאוד גרוע, כי אולי לא שמעתי את הילדים צוחקים אבל כל כך התביישתי שהייתי בטוחה שהם צוחקים".

ש מפה החלה הכתיבה על בעלי חיים אקזוטיים ועל מיניות לסוגיה?
"לא התחלתי בצורה מודעת עבור זה, לקח לי שנים להבין. אבל פעם אחת שהקראתי סיפור לילדים בבית ספר ברעננה, ילדה אחת קמה ושאלה אותי 'תגידי, את כותבת את הסיפורים האלו ככה כי אולי את בתור ילדה נפגעת?', וברגע שהיא שאלה אותי את זה, כמו התפוגג לו מסך ערפל מעליי והבנתי, שבגלל זה כך אני כותבת. היא הבינה את מה שמבוגרים לא קלטו בעצם, או שקלטו ולא שאלו אבל אני עצמי לא קלטתי. אני מקבלת את השונה ורואים את זה גם בציורים שלי". 

ציוריה יוצאי הדופן הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל - במונטריאול, פריז וטונדלה שבפורטוגל. לדבריה, היא מציירת לרוב על מיטתה, בעיניים עצומות ומוצאת שגווה נשטף זיעה:

"שיטה טובה להרזיה", היא מתריסה. בציורים המופיעים בספרה החדש ניתן למצוא איברים ובתוכם מדרגות, דלתות, שיניים ועוד מיני חיבורים סוריאליסטים, מצוירים בעיפרון. גם הדמויות אינן חפות מפגמים, כגון קיפולי עור רבים או הבעות פנים שלעתים מביעות סבל ולעתים חולמנות. היא מעידה כי העבודה בעיפרון תורמת לדיוק הציור, ויש לה אפילו הסברים לחפצים שמסתובבים בתוך הבטן, השדיים והרגליים שהיא מציירת:

"התחלתי לצייר לפני שש שנים כי הייתה לי בעיה ברגל ימין. שכבתי בבית ולא היה לי מה לעשות. עד אז לא ציירתי כמעט, רק בילדות. אז ציירתי בצבעים נופים, דומם, עכשיו אני מציירת רק בעיפרון, זה מפקס אותי ומדייק את היצירה.

"לגבי החפצים באיברים – אני חושבת שזה מעניין למלא איברים בכל מיני דברים לא מציאותיים. אני מאוד אוהבת גוף, כל מה שקשור בגוף אני מאוד אוהבת לצייר וזה מאתגר אותי לצייר איברי גוף. טוענים שהעיניים שאני מציירת ממשיכות להסתכל עלייך אחרי שאת הולכת, וכל החיות שלי הן עם עיניים אנושיות לחלוטין".

יש משהו מטריד בציורים, מעין עיוותים של הגוף. למשל כריכת הספר – יש פה שתי דמויות שמתנשקות בצורה גרוטסקית משהו.
"זו התנועה שאנחנו עושים כשאנחנו מחקים דג, ואני עשיתי את זה המון שנים ואמרתי לעצמי שיהיה מעניין לצייר שני אנשים מתנשקים תוך כדי התנועה הזו".

ניסית להתנשק ככה?
"לא", היא צוחקת, "היו שאמרו לי שאלו שתי נשים, אבל לא אכפת לי מה זה, כיוונתי לשני פנים מתנשקים. אין לי שום דעה קדומה, גבר או אישה זה בסדר גמור. הציור הזה מתאר את השיר שעל שמו הספר – 'נשק שפתיי וגע'. מבחינתי זו בקשה למגע, לא בהכרח משהו מיני. נשיקה יכולה לא להיות מינית, גם על השפתיים, למשל בין אם לבת. אני בנאדם שחייב לגעת במי שאני מדברת איתו, זו כמיהה למגע. לעומת זאת יש ציורים אחרים שהם לחלוטין מיניים, אבל זה לא הולך בלי אהבה בעיני".

מהספר הראשון לשני למבוגרים עברת כברת דרך והיצירה שלך הפכה לנועזת מאוד.
"כי אני פשוט מעבר לחישובים. אומץ זו כבר לא מילה שקיימת בלקסיקון שלי, כי מי שכותב, שמוציא מעצמו דברים ושומר במגירה, עדיף שלא יכתוב. הדברים שכתבתי פה קיימים אצל כל אחד, הם ברורים".

תהליך החשיפה העצמית בא עם הגיל?
"זה בא עם הרבה תובנות אישיות שבאות עם גיל, עם גוף שמשתנה, עם מה שאת רואה מסביב. המוטו שלי הוא 'חיה ותן לחיות' וזה חלק מהתעוזה והשחרור שלי".

מה הלאה?
"עכשיו אני עובדת על ספר שהוא סוג של אוטוביוגרפיה עם עוד כמה תוספות. אני רוצה שיהיה לי כסף להוציא המון ספרים. הסופרים בארץ לא בדיוק מתפארים בעושר שלהם, חוץ ממעטי מעט. אני רוצה גם להגיע לכל ילד, זו אחת הפנטזיות שלי – שהספרים שלי לילדים ייכנסו למערכת החינוך כספר חובה, לא בחירה. אני פועלת מול משרד החינוך ומאוד מקווה שזה יקרה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...