אבי אוחיון, האב שאיבד את ילדיו בפיגוע בקיבוץ מצר מתחיל לחיות מחדש
לתרמיל הרובה של המחבל שנותר על רצפת החדר של שני בניו המתים הוא קורא "אושוויץ שלי". לקבר שלהם ושל גרושתו הוא מקפיד לעלות דווקא ביום השואה. למרות הכאב הבלתי נתפס, אבי אוחיון, שאיבד את מתן, נועם ואמם רביטל בפיגוע המחריד בקיבוץ מצר לפני עשור, בנה הכל מאפס. עכשיו, אחרי שהביא לעולם ילדה, הוא לימד את עצמו לשלב בין העצב לשמחה: "המילה 'אבא' הייתה חסרה לי"
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
"'אבא'", הסביר השבוע. "הייתה מילה שהגדירה אותי. ככה הרגשתי. ברגע שנולד מתן, הכל השתנה בחשיבה. כל דבר נמדד בעיניים שלו. זה כבר לא הייתי 'אני'. זה היה 'אבא של מתן'. ואחר כך 'אבא של מתן ונועם'. 'זה בסדר שאבא של מתן יתנהג ככה?', ' זה בסדר שאבא של מתן ונועם יעשה את זה?'. אתה הופך להיות מוגדר על ידי האבהות שלך. ואז, אחרי, זה מאוד חסר. הבדידות מטורפת. איומה, ענקית, לא נתפסת. אתה יכול להיות בתוך המון רב, ולהרגיש לבד, לבד, לבד".
וכשאלה אמרה "אבא" ?"
הייתי מאושר ממנה, שהיא אמרה 'אבא'. הבת שלי אמרה 'אבא'. זאת אומרת, הייתי רק שם".
כמעט עשר שנים חלפו מאז הפיגוע ההוא. בליל 10 בנובמבר 2002 פרץ מחבל לבית משפחת אוחיון בקיבוץ מצר. מתן, אז בן חמש, ונועם, בן ארבע, ישנו בחדר הילדים. רביטל רצה אליהם. הם נדחקו לפינת החדר. המחבל ירה בהם מטווח קצר. כוחות הביטחון שהגיעו אחר כך מצאו את שלושתם מתים, חבוקים.
בזיכרון הציבורי נחרתו מתן ונועם בזכות תמונה של שניהם מתרחצים באמבטיה יחד. תמונה שאבי צילם. ארבע שנים אחרי האסון, התחתן אבי עם לילך. לפני שנה, בסוף אפריל 2011 נולדה בתם הבכורה, אלה.
"לא היה לי מושג איך ארגיש כשיהיה לי ילד", אומר אוחיון. "בהתחלה הייתי בטוח שלא יהיו
"איך שהיא יצאה ראיתי שהיא דומה למתן. זה היה מדהים. הכל התבהר לי. כל המחשבות של לפני, איך יהיה ומה יהיה, האם אלה לא אכלה אותה בדיל הזה, שאני אבא שלה. היא הייתה כל כך יפה והיא הייתה דומה למתן והבנתי את הקשר למשפחה. אמרתי, 'מה אכפת לי? העיקר שהיא כאן'. וגם 'וואי, זאת אחותם, איזה קטע, היא אשכרה אחותם'. אמרתי לה, 'בעצם אתם דומים, אפילו באיך שאתם נראים'".
בכית ?
"אחרי הלידה יצאתי החוצה. התקשרתי לאמא שלי להגיד לה'מזל טוב'. אחרי שניתקתי, הלכתי לאיזה פינה והתפרקתי קצת".
אחר כך הלך לבית כנסת. קודם אמר קדיש על שני בניו המתים, אחר כך נתן שם לבתו החיה. "כי יש סדר", הוא אומר. "גם הבדלתי בין החיים והמתים. מצד אחד זה קורה באותן עשר דקות, הקדיש והשם. מצד שני, אני עם עצמי ועם מי שהיה מסביבי עשיתי הפרדה גמורה בין שני הדברים".
איך?
"אמרתי. אמרתי 'להבדיל', ו'להבדיל בין החיים למתים'. כשנתתי שם, כיוונתי אליה. וכשאמרתי קדיש, כיוונתי אליהם".
בחדר של אלה, ליד דובי ורוד ודובי צהוב, הניח אוחיון את דובי התכלת של מתן ונועם שהוציא מהבית במצר ואת ספרי הילדים שלהם. גם בעגלול של אלה יש דובי שהיה שייך לנועם ומתן.
"יש לי באסה ענקית", הוא אומר. "זה בא יחד עם הכיף. הרבה פעמים אני מרים את אלה, והיא עלי, ואני מתבאס שהיא לא מכירה את האחים שלה. אני לא בוכה, אבל זה שם. אני מרים אותה על הידיים, ואני אומר לה בקול,'איך הפסדת, חבל שלא הכרת, היו לך שני אחים, חבל על הזמן, היו לך שני אחים גדולים ומגניבים לאללה, והפסדת אותם'.
"זה דבר גדול, אלה", ממשיך אוחיון. "חזק, מרגש מאוד. אני הולך על העננים. הקיום שלה פה הוא דבר ענק. פתאום שוב פעם יש המשכיות, יש חדש, יש חיים. יש גם, אפילו אם אני לא רוצה להודות בזה, עניין של'אני ממשיך'", הוא אומר ועושה תנועה של אצבע משולשת.
לא ניצחו אותך.
"כן. זאת מחשבה שעוברת. ה'דווקא '. אפילו חייכתי עם עצמי, חיוך מנצח, ששיתף את מתן ונועם, אחרי הלידה. כשהכנתי קפה ואלה כבר הייתה בבית. למרות שאלה לא באה מהמקום של ה'דווקא'. היא אלה. היא באה מהאהבה של לילך ושלי. היא לא באה להחליף, היא לא באה בגלל שאני הייתי צריך תחליף, ושיקראו לי אבא".
זאת גם הסיבה שלא הסכים שתופיע בצילום, רק ברמז. היד שלה מושטת אליו. חוץ מזה, הוא פוחד מעין הרע. "אלה היא לא נקמה שלי ולא כלי. היא הילדה האהובה שלי, שלילך ואני עשינו, מאהבה, מרצון שתהיה שמחה של משפחה, שיהיה פה צחוק, בבית".
כששואלים אותך כמה ילדים יש לך, מה אתה עונה?
"יש לי בת אחת".
ולפני שאלה נולדה?
"'יש לך ילדים?'. הייתי אומר 'לא'".
ואתה לא מסביר?
"לא. מצד שני, יצא לי כבר פעמיים לחדש את תעודת הזהות. בשתי הפעמים ביקשתי שישאירו אותם, את מתן ונועם, בספח. בפעם הראשונה, השאירו לי את הספח. עכשיו הוסיפו לי ז"ל".
הוא בן 44. רהוט . מאלה שיודעים לתאר במילים את נימי הנפש. פותח הכל בסכין מנתחים, חלק וחד. "אני כבר יודע איפה לנשום כשאני מדבר על זה, כדי לא להיחנק", הוא אומר. כשקרה האסון היה עורך טלוויזיה בערוץ 2. אחר כך באה תקופה ארוכה בה כמעט לא עבד.
"נסגרתי", הוא מספר. "התבגרתי וקצת הזדקנתי". הוא פתח וסגר חברה ("מתנועם"). בחודשים האחרונים הוא עובד עבור הערוץ הראשון. את חייו הוא מחלק לשניים. לפני ואחרי הרצח.
"פעם", הוא אומר, "לפני הכל". ככה הוא מסדר את הזמנים. "אני מדבר על עצמי, אני מסתכל על העבר, ואני מסתכל על מישהו אחר". על ההתמודדות עם הכאב אמר בהתחלה שזה "כמו דלתות סגורות, אבל יש לי את המפתח, ואני מחליט". אחר כך תיקן. "יותר כמו סיר לחץ. בגלל שבסיר לחץ יש את ה'טססס', הצורך בהוצאת אוויר תמידית, אחרת הסיר יתפוצץ. אז אני חי עם ה' טססס' ואני שומר שלא יהיה פיצוץ'".
בתיק שלו הוא שומר מאז הרצח תרמיל של רובה אם-16 שהוציא מחדר הילדים בקיבוץ. הוא קורא לו "אושוויץ הקטן שלי". את השם לקליע נתן הפסיכיאטר שטיפל בו שנתיים אחרי האסון, ואוחיון אימץ.
"התרמיל הזה איתי כל הזמן", הוא אומר. לנועם הוא קורא "השר האחראי על מזג האוויר". מתן אחראי "על כל מה שבנפש. אם צריך כוח, מכל סוג שהוא, זה מתן. אני יכול לקרוץ לו, אפילו שאני יותר קורץ לנועם. כי הייתה לו קריצה מצחיקה.
"האובדן שלי הוא אובדן בפוטנציה של כל השאר", הוא ממשיך. "זאת אומרת, אם מתן ונועם היו מוצאים תרופה לסרטן, בעיני זה משהו ברור, מובן מאליו, אז זה משהו שכולם הפסידו. עכשיו נצטרך לחיות עוד כמה שנים בלי התרופה. זה יכול להיות תרופה לסרטן, וזה יכול להיות מיליון דברים אחרים.
אבל אני, בתור אבא, אומר,'ברור שהייתה אמורה להיות להם השפעה מאוד גדולה על העולם. לטובה'".
מהמקום הזה גם הסכים להתראיין. "חשוב לי שהפנים שלהם יישארו. שיידעו שהם היו כאן. זה היה קצר, וביעף חלף, אבל הם היו". לפני שנתיים, מתן, בכורו, אמור היה לחגוג בר מצווה. נועם נולד 11 חודשים וחצי אחריו. אוחיון הלך לבית העלמין וחגג לשניהם יום הולדת, כל אחד בתורו, עם בלונים.
"יש לי עדיין את הפיג'מות שלהם בארון. בהתחלה הייתי נזהר, לא להריח מדי, לא עמוק. לא לשאוב מזה את כל האוויר המבושם. אני עדיין מוציא את הפיג'מות, כדי להריח. אני עדיין בטוח שזה אותו ריח. ואין מצב שזה אותו הריח. זה היה בארון, עם כל מיני סבונים, עשר שנים".
אתה יכול לדמיין אותם גדולים?
"בטח".
איך הם נראים?
"כמו שהם היו, רק יותר גדולים. למתן היו תלתלים ארוכים. אחר כך הוא הסתפר, ואז שוב האריך. כשהוא התחיל להאריך, גם נועם רצה ארוך. שניהם היו עם שיער ארוך וקצר. הם הספיקו. אז עם השיער אני יכול לשחק. אני יכול לדמיין אותם חיילים, כשאני ברכבת. זאת אומרת, אני לא צריך לחכות שהם יהיו בני 18".
בעשר השנים שעברו מאז הרצח, הוא אומר, "הגעגוע שינה פנים. הגעגוע הוא 'עועה עועה'". ודווקא הצליל חסר המשמעות הופך את מה שאמר למוחשי. "יש פשוט גלד גדול יותר. אני יודע ממה להימנע כדי לא לחשוף. כדי להיות. כדי לקום בבוקר. מתן היה הבכור. היה לי איתו קשר כזה גדול, שיש לאבא עם ילד בכור. אחרי תקופה, לא יודע להגיד כמה אחרי הרצח, הרגשתי פתאום כאילו הזנחתי את נועם. בגעגוע הזנחתי אותו".
ואז התחיל לתת לזה "הבניה. איך לעשות שלא לשכוח. איך אזכור שלמתן יש בגב כזאת גומה, כשהוא עומד ככה, נשען. דברים שהורים יודעים על הילדים שלהם. ואז פשוט כמו הקלטתי לי בראש זיכרונות שלמים. אמרתי,'אני זוכר את הסיטואציה שישבנו על השטיח, ואני דגדגתי אותם'.
"זוכר את הפעם האחרונה. או-קיי? יש לי את זה בול, עדיין. כאילו, בהקלטה בראש. והשקעתי בלזכור דברים שהיו לי עם נועם. אחר כך עבר זמן ואמרתי,'וואי, הזנחתי את מתן'. אז למשל, בביקורים בבית העלמין קיבלתי החלטה. אם השבוע נישקתי קודם את המצבה של מתן ואחר כך את נועם, אז בשבוע הבא זה יהיה קודם את נועם, ואחר כך את מתן. וכשאני מנשק את רביטל, אני אומר להם,'טוב, זאת אמא שלכם, תשתקו'".
בלוויה אמרת על רביטל שכיף לה בגלל שהיא "איתם".
" כן".
אתה כבר לא שם, נכון?
"כאילו שהייתי מתחלף איתה? בטח שכן. כן, כן. אם עכשיו מישהו יבוא ויגיד 'בוא הנה, אני מחזיר אותך עכשיו ל-10 בנובמבר והופך את היוצרות, ושם אותך שם?'. הייתי מתחלף איתה".
ולא חי היום?
"ולא חי".
אלה היו הימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה. שיאם של פיגועי התופת. אבי ורביטל היו גרושים תקופת מה. הם היו "החברים הכי טובים" עוד מתקופת בית הספר במוצקין. "החברה הכי טובה שלי" אמר עליה בלוויה. בסך הכל היו נשואים ארבע שנים.
הוא עבר להתגורר אחרי הגירושין בקיבוץ העוגן, ובהמשך, זמן קצר לפני הרצח, בקיסריה. היא עברה עם הילדים למצר. בשבת האחרונה הילדים היו אצלו. הרצח אירע למחרת. בשבת ציירו ואכלו במסעדה, ישבו בבריכה מקורה כשירד גשם. שיחקו על השטיח, אב ושני בניו. "היה מה זה כיף אצל אבא", הוא זוכר שאמרו לרביטל כשהחזיר אותם הביתה במוצאי שבת.
בראשון בצהריים, 10 בנובמבר 2002, צלצלה אליו רביטל ואמרה שהיא צריכה צילום של תעודת הזהות שלו. אוחיון עבד באותו יום במשמרת ערב בערוץ הספורט. משמרת כזאת נגמרת ב-11 בלילה . הוא ביקש שתצלצל ותזכיר לו כשיהיה בעבודה. בערב דיברו שוב. זאת הייתה הרוטינה, שיחות של סוף יום. אמרה לו שהילדים ישנים, או במקלחת, הוא כבר לא זוכר. אחר כך באה השיחה האחרונה.
עשר דקות לפני 11 בלילה. היה בטוח שהיא מתקשרת להזכיר לו את הצילום של תעודת הזהות. "באתי להגיד לה'תותחית'", הוא אומר. "אני אומר'הלו', ואני שומע רעש. ואחר כך את הילדים צועקים. אני מנסה כמה פעמים לצעוק'הלו'. וכלום . אני רק שומע את הילדים צועקים ובוכים וזהו. היה רעש והשיחה נותקה".
בתמצית : חבר הסיע אותו לקיבוץ. בדרך כבר הודיעו ברדיו על חדירה שהייתה לקיבוץ. "דפקתי צרחה", אומר אוחיון. הוא צלצל לחברים בערוץ 2. רצה לדעת פרטים. אחר כך צלצל לבני משפחה, שלו ושל רביטל. כל הזמן הזה ניסה לחייג גם לרביטל, הביתה. עצרו אותם בכניסה לקיבוץ. מישהו שיצא מתוך הקיבוץ, קצין, אמר לו ש"מצאנו אמא ושתי בנות מתות". את אוחיון זה לא הרגיע. "הילדים שלי יפים כמו בנות", השיב לקצין. הקצין הלך לבדוק שוב. הוא לא חזר.
בינתיים הגיע ירון, אחיה של רביטל והחבר הכי טוב של אבי. "ישבנו מתחת לעץ, בכניסה לקיבוץ", אומר אוחיון. "היינו המומים. און דה פלור. הייתה שלולית דם ואנחנו ישבנו בשוק. ואז", הוא מוסיף, "הוציאו את האלונקות. והם היו עטופים בשקיות השחורות".
ניגשת ?
"כן. רצנו. עצרו אותנו. זה היה מהיר. נכנסו הביתה. אני זוכר את השחור של הזיהוי הפלילי. הם ניסו למצוא טביעות אצבעות. היה חושך, הייתה הפסקת חשמל. הדלקנו נרות. היו דברים נוראיים בחדר. שאריות של טיפולים, כפפות, הרבה דם. חתכו את המזרן. המיטה של נועם נשארה כאילו לא קרה כלום. הוא ישן עם שני מוצצים. שני המוצצים שלו היו על המיטה של מתן. מישהו נתן לי כדור. אני חושב שנרדמתי. אני לא יודע מתי התחילו הצרחות ומתי נגמרו. יש לי תחושה כזאת שהיו לי שנתיים כאלה, צעקה אחת גדולה".
בפיגוע במצר, יחד עם בני משפחת אוחיון, נרצחו גם יצחק דורי, מזכיר הקיבוץ, ותרצה דמארי. במשפחת אוחיון חיכו יום אחד עד שערכו את הלוויה. מתן, נועם ורביטל נקברו בבית העלמין צור שלום בקריות. בחוץ ירד גשם. "אמרתי למי שקובע", אומר אוחיון ומתכוון לאלוהים, "אם אתה לא מפסיק את הגשם, אתה לא לוקח אותם". הגשם פסק.
נכנסת לראות אותם?
"בטח. זה היה נורא ואיום. פתחו להם את התכריכים. קודם פתחו את התכריכים של נועם. הוא היה קפוא. אחר כך ראיתי את מתן. את רביטל לא ראיתי. יש איזה ענ- יין עם זה שהיא אישה. כאילו'תזכור אותה יפה'".
חשבת , מה היה קורה אם אתה היית שם, בבית?
"אין שום דבר שאני יכול להגיד שהייתי עושה יותר טוב מרביטל. אם היה 'רמבו', זו רביטל. היא הייתה מ"פית טירוניות. מפיקה ראשית באופי. בן אדם שמזיז הרים, בעיקר בשביל אחרים. אם זה היה הפוך והיא הייתה חיה היום, היא הייתה תורמת יותר ממני. בכל מקרה, אם אתה מבין את הסיטואציה שהייתה שם, אתה מיד אומר'באמא שלך, לא הייתה שם דקה'. הוא בא להרוג ולברוח".
ואתה מנסה לחשוב, מה הם הרגישו בשניות האחרונות, מה עבר עליהם?
"בטח שכן. בדמיון שלי רביטל רצה לילדים. היא תופסת את שניהם ומנסה להגן עליהם. בטלפון ככה זה נשמע. אני רואה את האימה. אני מרגיש אותה. אבל אני עוצר".
ליד הקברים של רביטל, נועם ומתן, נשארה חלקת קבר אחת פנויה. בית העלמין בצור שלום כבר כמעט מלא. הוא הולך ונסגר. לאוחיון הבהירו שאם ירצה, החלקה הזאת תהיה שלו. "אני חושב שדי הבנתי שאני לא רוצה להיות שם", הוא אומר. זה משהו שלקח זמן. יש מקום אחד. זה או שאני איתם", הוא מתכוון למשפחתו המתה, "או שאני איתן", מתכוון לאלה ולילך.
מיד אחרי הרצח הפסיק לעבוד. הוא הלך ושקע. "שנתיים התאמצתי נורא לחיות", הוא אומר.
למה?
"בגלל המשפחה שלי. דאגתי להם. אם זה היה בשבילי, לא הייתה שאלה. אפילו שאמרתי, 'יש מצב שיגידו וואללה, בסדר. הם יבינו אותי'".
מסביב הבטיחו לו שהזמן יעשה את שלו. אבל הזמן עבר, הוא אומר, וכלום לא קרה. "אז רציתי לגמור". בוקר אחד הרגיש שהוא לא מסוגל לזוז. ישב על הספה אולי שעתיים. אחר כך היום התפתח למה שהוא מכנה "כיוונים לא ציטוטיים". התקשר לבעלה של אחותו (יש לו שלוש אחיות ואח - חק"ב), וביקש "בוא תיקח אותי". החליט לאשפז את עצמו מרצון במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם. "הגעתי לקרקעית", הוא מתוודה, "לקרקעית וקצת".
שישה שבועות היה מאושפז. באחת הפעמים, בדינמיקה קבוצתית, פגש אדם מבוגר, מעל שמונים, עולה מאוקראינה. "הוא דיבר ומישהי תרגמה", אומר אוחיון. "האיש סיפר איך כשהיה בן 16, גר בבאבי-יאר (גיא ההריגה של יהודי קייב במלחמת העולם השנייה - חק"ב). הוא יצא מהעיר וכשחזר, אמא שלו ואחיו כבר היו קבורים.
"הוא תיאר, ברוסית, את הריצה שלו לקברים, לבור, והוא בכה, הוא בכה כאילו זה קורה באותו רגע. כאילו עכשיו הוא מאבד את אמא שלו ואת אחיו. אני התחרפנתי. אמרתי 'וואי, כל כך הרבה שנים עברו, והוא חי את זה כאילו זה קרה אתמול'".
פחדת , שזה מה שמחכה לך.
"כן. והחלטתי שלא".
את לילך, אשתו הנוכחית, הכיר שלוש שנים אחרי הרצח, בעבודה. היא עבדה בחברה שפתח, "מתנועם". שילב כמה חברות שעסקו בטלוויזיה בקומפלקס אחד. לילך ניהלה את הקומפלקס. הייתה אז בת 27, רווקה , צעירה ממנו. "נעים מאוד, אני אבי", אמר לה כשנפגשו בפעם הראשונה, "בת כמה את? ". אחרי שאמרה שאין לה חבר, שאל אותה, הוא אומר, "את פורייה?", בצחוק, וגם "מה את עושה הערב? ". "מאז", הוא אומר, "פחות או יותר, אנחנו יחד".
היא ידעה שאתה האבא ממצר?
"לא מיד. אחר כך אמרו לה 'את יודעת מי זה?'".
מתי אתה סיפרת לה?
"על הרצח? לא זוכר. אני מניח שזה היה בניסיון להיות זהיר או עדין. כי זה משהו שאני לא צוחק עליו. אני לא מספר בדיחות שחורות".
כבר הייתה לו בת זוג אחרי האסון, מישהי שהכיר קודם. היו יחד ונפרדו. שבועיים לפני האסון חזרו. "אבל עם לילך", הוא אומר, "זה היה שונה מפעמים אחרות, מאנשים אחרים. הרגשתי בפעם הראשונה אחרי האסון. פתאום היה געגוע. הגעגוע היה מנותב, בלעדית, עד אז, אחרי הרצח, לילדים ולרביטל.
"הייתה להם בלעדיות על הגעגוע. זה היה געגוע שבמיוחד באותה תקופה הלך והתגבר ושרף לי יותר ויותר. ככ זה היה בשנים הראשונות. זה היה חרא, וזה גם הרחיק אנשים. אני זוכר שהכרתי את לילך, וממש מעט זמן אחרי שהכרנו, נסעתי לעשרה ימים לארצות הברית. והתגעגעתי אליה. געגועים של התאהבות, של התחלה, של פעם פעם פעם, לפני שהכל קרה. והייתה בזה התגלות כזאת, שוואי, אני עוד פעם מרגיש. כי שכחתי. כאילו מחושך לאור".
ב-2006, שנה אחרי שהכירו, התחתנו. "מההתחלה", מספר אוחיון, "היה ברור שאו שזה רציני או שזה לא". זה היה השלב שבו כבר הבין שהוא שוב רוצה משפחה. גם ילדים. על החתונה הוא אומר שהיה בה "איזה אור. התעלות. חתונה שמחה, הייתי באקסטזה. התחושה הייתה שהם נמצאים שם". דיבר על מתן ונועם ועל רביטל. גם המשפחה של רביטל הייתה בחתונה.
יש מחשבות על "מה הם היו אומרים", נועם ומתן ורביטל?
"יש ניסיון לשתף אותם. גם בחיים האלה".
אתה אומר, למשל, "רביטל הייתה אוהבת את לילך" ?
" כן, כן. זה גם יכול לרדת בסוף לאיזה משהו נורא פשטני, כמו'כנראה שזה הטעם שלי'. רביטל , לילך. נשים אצילות, עם יכולת להזיז הרים ולהכיל אותי".
ואיך עושים הפרדה בין השמחה לאסון?
"'שייק איט טיל יו מייק איט'?".
הם גרים בפרדס חנה. שם היה הבית של רביטל ז"ל ואבי, עד שהתגרשו. משם עברה רביטל למצר, בקיץ שלפני הרצח. "בעייתית משהו", אומר אבי, על ההחלטה לגור דווקא שם. "מצד שני, אין מקום שהם לא שם", מתן ונועם ורביטל. התלבטו, ובסופו של דבר רכשו שם בית. "כשקנינו את הבית הבנתי שאין מקום שבו אני מוגן מהזיכרון, מהתחושות".
הרחובות שבהם טייל עם מתן ונועם הם אותם רחובות שבהם יטייל עם אלה. אותה גינת שעשועים ואולי אותו גן ילדים. "אני לא מחטט", הוא אומר. נתן לי שש מילים - נורמלי, רגיש, פעיל, נעים, חייכן, מרגש - וביקש שאבחר. זה מה שהוא רוצה להיות. "כדי לחיות חיים פעילים ויצרניים צריך לטשטש לפעמים, גם בזיכרון. אני נזהר מהחוד של הסכין. אם כדי לספר לך כמה הסכין חד אני צריך להרגיש אותו, אז אני מעדיף לא לספר".
כשהיה בן חמש, אחיו הגדול, אז בן 17, נפצע . בפורים 1973 הלך עם חברים לים, קפץ לים במקום שהמים היו רדודים. מאז הוא משותק מהצוואר ומטה. "זה מה שגדלתי איתו", מספר אוחיון. על הוריו הוא אומר ש"אין לי סופרלטיבים לתאר את הדרך שבה הם התנהלו, איך הם הצליחו לשמר אותנו כמשפחה, עמוד בטון. יש את העניין הזה, לילדים קטנים,'אחי הגדול יבוא ויפוצץ אותך'. זה מטבע לשון,'אחי הגדול'. למרות שאחי הגדול בכיסא גלגלים, הוא'האח הגדול' שלי. עד היום אני בטוח שלא אצליח להיות כמוהו.
"אלה דברים בלתי נמדדים. המקום הזה של לראות את הטוב, לנצל אותו כשהוא נמצא. בגלל שאתה מכיר את הצד השני, וכבר אכלת ממנו לחיים שלמים". וזה , הוא אומר, משהו שגדל לתוכו וידע עוד לפני הרצח. "אני לא אומר את זה בדיעבד. חשוב להיות שמח. אם יש אפשרות לשמוח, אז צריך".
כשאתה פוגש ילדים שהיו עם מתן ונועם בגן, מה אז?
"פגשתי את החברה הכי טובה של מתן מהגן בפרדס חנה. זה זרק אותי קיבינימט. וואו וואו. החזקתי פנים אבל הרגשתי חבל על הזמן. אמא שלה הייתה איתה. אני ניגשתי לאמא, לא אליה. כשהילדים חברים הכי טובים, גם ההורים מכירים.
"אנחנו היינו אצלם והם היו אצלנו. ואז נפגשנו עכשיו וכאילו העיניים נזהרו. זה היה'מה שלומך', ' מה שלומך', נזהרנו מה' את זוכרת', ' את לא זוכרת' לילדה. או 'את יודעת מי זה'. אחר כך באתי הביתה חנוק. כאילו, וואו, איזה גודל הילדה. והם נשארו קטנים".
בפינת העבודה בסלון הבית שהיה של לילך ושלו יש תמונות של מתן ונועם. בדיוק במקום בו יש תמונות של בני המשפחה של לילך. החיים והמתים גרים כאן יחד. תמונות שלהם יש גם ליד המיטה של אבי, על השידה. בסטודיו שלו, בחצר, תלויות עבודות שמתן ונועם עשו בגן. "זה הקיום היומיומי שלי", אומר אוחיון, "אבל אין להם בלעדיות, למתן ונועם, וזה לא מקדש". התחושה בתוך הסטודיו היא דווקא של משהו שמח, הוא אומר.
"אף פעם לא היו לי פינות הנצחה. בא אליך מישהו הביתה, אתה לא רוצה שייפלו פניו", הוא מסביר. אז אין נרות ואין פוסטרים בגודל טבעי. כן יש הרבה אלבומים. את כולם סרק למחשב. לפעמים, הוא אומר, הוא שולף אלבום. דווקא עכשיו, מאז שאלה נולדה. לפעמים מסתכל בצורה אקראית. הבית כולו מסורג. "יש יותר פחדים", הוא מעיד, בגלל מה שקרה.
"קשה לי, לוקח לי זמן להירדם בלילה. איך שאני נכנס למיטה אני מתחיל לשמוע את הבית. הגג והעצים והמקרר שעושה קרח. אני נכנס לערנות, להאזנה. יכול לשמוע רעשים ואז לקום, להסתכל, לעשות סיבוב בבית. על השידה ליד המיטה יש לי פסלון כזה מברזל, ואני כל הזמן מדמיין מאיזה צד אחזיק אותו, אם זה מהצד של הכן, זה לא נוח, אז אחזיק מלמעלה, אני אומר. אבל אם אחזיק מהכן, זה יכול להרוג מישהו. הכל כבר מתוכנן: לאן לכוון, איך אקום, איך לא אכנס לפאניקה דווקא אז, כשזה יקרה. זה לא קורה לי יותר מדי, אבל זה קורה.
"פעם", הוא ממשיך, "לא הייתי ישן בכלל. מה זה לא ישן? כאילו, שינה חרא, מהתחת. באשפוז, אחד הדברים שגיליתי זה את השינה. התחלתי לקבל כדורי שינה, ופתאום היה לי כזה כיף, שישנתי. אחר כך הפסקתי עם הכדורים, אבל ישנתי יותר טוב. לפעמים זה חוזר. אז כן, אני מפחד, ולפני כן זה לא היה. מבחינתי, לא אכפת לי להישאר ער עד ארבע בבוקר, ואז לישון עד מאוחר. אבל יש מישהו ער. יש מישהו במשמרת. וזה גם 180 מעלות שינוי. כי אחרי הפיגוע הייתי ישן עם דלת פתוחה, לא הייתי נועל".
שיבואו ויגמרו?
"כן. כן".
מיד כשסיימו לשפץ את הבית נסעו לירח דבש מאוחר בתאילנד. חזרו והחליטו לנסוע שוב, הפעם לשנה. גרו בקופנגן. "הבלחה של רגע", אומר אוחיון, "אחד הדברים הספונטניים הבודדים שעשינו בחיים. זו הייתה שנה קסומה. קודם כל, לא מכירים אותי. גם בארץ כבר מכירים אותי פחות, אבל שם בכלל לא. אף אחד. אין מבטים".
מה עם רביטל והילדים?
"הנוכחות שלהם הייתה מורגשת. באחד הבתים שגרנו בו הייתה יציאה וכל פעם שהייתי עובר בה, היו שלושה פרפרים. עכשיו, זה מקום מלא פרפרים, אבל אני, מה אכפת לי? הייתי אומר 'בוקר טוב, אהלן'".
אחרי הרצח הדפיס גלויות וסטיקרים עם התמונות של רביטל, מתן ונועם, והכתובת "במצר, 10.11.02, העולם הפסיד". לקח אותם איתו גם לתאילנד. "החלטנו שבמקומות שאנחנו הולכים אליהם, מסעדות ובתי מלון, נשים מדבקה. אז יש מדבקות בלא מעט מקומות בקופנגן".
דווקא שם התחברו עם זוג. הוא מוסלמי תאילנדי, היא אירית. אלה היו החברים הקרובים שלהם. לקח זמן, סיפר אוחיון השבוע, עד שגילו שהגבר מוסלמי. "אז היינו צריכים לייצר תזמון נכון כדי לספר לו על הרצח. הוא בכה. זה כאילו צילק אותו, כמו בן אדם שאוהב, כמו חבר. זה לא יצא ממנו אף פעם, הסיפור. היה לו אופנוע, והוא שם עליו את המדבקה".
כשלילך ואבי אוחיון כבר חזרו לארץ אותו זוג פתח מסעדה. "הם שלחו לנו תמונות", מספר אוחיון. "חצי שנה אחרי שחזרנו, משהו כזה. וראינו על הבר, מקדימה, את המדבקה. מתן, ונועם, ורביטל".
לתאילנד נסע גם כדי לנסות לכתוב. היה לו רעיון לספר. אחר כך זנח אותו והחליט לכתוב סדרת טלוויזיה עלילתית. "מחפשים משיח". הוא עשה תחקיר מקיף. ביקר בחצרות רבנים ושמע סיפורי משיח. יש איסור, הוא אומר, לספור את הימים לביאת המשיח. זה משהו שמוסכם על כל החצרות. מצד שני, "זה אמור לקרות פחות או יותר עכשיו". בסופו של דבר, גם בתאילנד, לא כתב. "חלק מההתבהרות שקורית אחר כך", אמר כששאלתי אם גם הסדרה קשורה לאסון. "יש כאן חיפוש. כל אחד קורא לזה משהו אחר.
"הייתה תקופה שזה הטריף אותי. אחרי הרצח שיגע אותי שלא כולם רואים שקורה כאן משהו. התפוצצו פה אנשים, אוטובוסים, והכל המשיך רגיל. הייתה פה איזו מאניה של לחיות לחיות לחיות. היה מסך מפוצל באמצע משחק כדורגל. זה היה עוד לפני הרצח. הייתי שם, הקלטתי את זה. אמרתי,'אני לא מאמין שאני רואה את זה'".
אז אתה זה שמחפש את המשיח, בסדרה?
"באיזשהו אופן כן. כן".
אתה מאמין במשיח?
"אני מאמין במשיח, ואני מאמין בתחיית המתים. ואני מאמין שה' אלוהינו ה' אחד".
חודש אחרי שחזרו לארץ גילו שהם בהריון. "שמחנו", הוא מתאר בתמציתיות את מה שהרגישו. בהמשך גילו שזאת בת. "זה לא שאמרתי,'העיקר שתהיה בת, שלא אצטרך להתמודד עם בנים ולהיזכר", הוא אומר. "זאת לא מחשבה שהייתה לי. זה כן העסיק אותי בלדעת איך אני אהיה. אמרתי, אם זה יהיה בן, זה ישפיע? ואם זאת תהיה בת, אז מה? ".
במשך כל ההריון הלך על קצות האצבעות. "לא לצאת זה שיודע, שכבר היה לו". הקפיד "לחוות ביחד את הכל", אפילו אם זה לקרוא בפעם השנייה את הספר "הריון ולידה", הוא צוחק. ב-28 באפריל 2011, יום חמישי בבוקר, נולדה אלה.
את השם בחרה לה לילך. אבי אומר שהשתעשע לרגע באפשרות לתת שם שיהיה קרוב לשמות של מתן ונועם, "ובזה זה נגמר. החלטתי שאני לא רוצה". על מה שהיה בחדר הלידה הוא אומר ש"היה לי דאווין קצת, כשהמיילדת נתנה לי להחזיק את אלה. לקחתי אותה בביטחון, והחזקתי אותה והיא, המיילדת, הסתכלה עלי. מבחינתה זאת ילדה ראשונה שלי. היא לא ידעה".
לא אמרת לה כלום?
"למיילדת הערבייה? לא".
ומה הרגשת?
"היה לי מגניב להיות בעל ניסיון. אני חושב שזה לא היה מאוד שונה, ברגע עצמו, מכל אבא שזאת לידה שלישית שלו".
אין השוואות?
"לא. כי הם כבר לא בגיל הזה".
בכל זאת?
"בהשטחה. אני מצליח להביא את הניסיון שלי בלי לעשות דרמה. אני לא מישהו שלא עשה אמבטיה לתינוק בחייו. היו לי שני ילדים, אני יודע לעשות אמבטיה. אז אני אוביל. בהתחלה, כן? אבל בלי לעשות מזה עכשיו דרמה לשום כיוון. בלי להתעסק בכאב. או כאבי שיניים, 'גם מתן היה ככה', 'אה, בזה נועם היה ההפך'. היא צריכה להיות ערה וערנית כשיש אנשים סביבה.
"הם היו נרדמים ברעש. יש את החיסונים.'גם לו לא הלך', או 'לה כן הלך'. או ,'מתן כבר עמד בגיל תשעה חודשים'. ' הוא כבר הלך', ' הוא דיבר'. ' נועם הלך חודש אחר כך'. הם עולים, כל הזמן.
"יש איזו עדינות בסגנון החיים", הוא אומר, מתכוון לאופן שבו הוא מתנהל מול הזיכרון. "מודעות. אני לא יודע לפרק את זה לדקות, כי זה שם כל הזמן. יש דברים שכל השאר יגידו'וואי, נולדה לאבי, האבא של הילדים ממצר, בת. איזה יופי, יש לו חיים חדשים'. אצלי זה לא ככה. זה נוכח כל הזמן. אלה החיים שלי".
סרחאן סרחאן, המחבל שביצע את הפיגוע במצר, נתפס באוקטובר 2003, כשנה אחרי האסון. התפתח קרב יריות, שבמהלכו נהרג. "רציתי כל השנה הזאת שיהרגו אותו", אומר אוחיון. "רציתי שימות".
זמן קצר אחר כך נהרג דרור שושן, סגן מפקד פלוגת לוחמים בימ"מ, והאיש שחיסל את המחבל, בתאונת דרכים. אוחיון הלך לשבעה. "גבר גבר", הוא אומר על שושן. "ענק ורחב ויפה תואר". כשדרור היה בחיים לא נפגשו.
הוא עצמו הצטרף למשלחות הסברה בחו"ל שיזם משרד החוץ במהלך האינתיפאדה השנייה, שכללה בני משפחות שכולות. היו שם נפגעי פיגועים גדולים, סבארו ופארק ואחרים. "אני חושב שאני בעשירייה הפותחת", אוחיון מתאר בסרקאזם את הפיגוע שבו איבד את כל משפחתו, "כולם היו ותיקים ממני". "אני ערכתי (בטלוויזיה - חק"ב) את הפיגועים של כולם. ואני חושב שהכיבוש משחית. הכיבוש משחית".
החמלה שבך לא נפגמה, למרות הרצח?
"החמלה שבי נפגמה לגמרי. שימותו לגמרי, כולם. הבעיה שלי היא שזה אומר שאנחנו צריכים להיות הרוצחים. ומזה אני מתבאס. כלומר, מבחינתי, אם מחר מורעלות הבארות במשהו שהורג רק מוסלמים, אני בסבבה עם זה. לגמרי. בכיף. נעשתה בשבילי החלטה. הם קבעו בשבילי, הרוצח, שולחיו ונאמניו, שהבידול קיים. אלה העובדות. אני כבר לא יכול להתכחש לזה. בסופו של דבר, הילדים שלי נרצחו בגלל שהם יהודים".
בגלל זה התחזק אחרי הרצח. פגש את הרב המקובל בן-ציון מוצפי, שנתן לו כוח, ליווה אותו וייעץ. באחד הלילות, כשהיה מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית - יום לפני שנועם אמור היה לעלות לכיתה א' ומתן לכיתה ב' - כמעט התמוטט. הרב מוצפי בא אליו לבית החולים מירושלים. "הוא לקח אותי לאיזו פינה", מתאר אוחיון, "וישבנו ודיברנו. בסוף שאלתי אותו אם אני יכול לחבק אותו". השיחה והיחס האנושי עזרו.
אתה לא כועס על אלוהים?
"לא".
אתה לא שואל את הרב המקובל "איך יכול להיות ששני ילדים נרצחו?"
" לא. בלילה של הרצח הגיע גיסי, הבעל של אחותי, למצר. הוא רופא, והם ממשפחה דתית. כשעלה השחר הוא הניח תפילין, התפלל שחרית. עמד בסלון, ליד הדלת של החדר של הילדים. אני מכיר את התפילה, גדלתי בבית מסורתי, 'מודה אני לפניך, שהחזרת בי נשמתי, רבה אמונתך'. תודה לך שהערת אותי לבוקר הזה.
"אני זוכר ששמעתי ואמרתי, 'רבאק, איך? איך הוא יכול עכשיו להגיד את התודה הזאת?'. אבל גם אז לא חשבתי את זה בכעס. אני יודע שהזעם הוא שלב משמעותי באבל. אי אפשר לסגור את הסיפור בלי. אצלי לא היה זעם. גם לא על אלוהים. אני לא כועס".
תמיד היה "מעורב פוליטית", כדבריו , או לפחות "בעל עמדה". היום , הוא אומר, הוא תומך בקדימה. "יש איזה בון טון של להתאכזב מקדימה. אני חושב שאני יכול להיות הדובר הכי טוב שלנו. מאוד הייתי רוצה להיות הדובר שלנו, בפנים. לא לדברר אותנו החוצה".
מה היית אומר?
"אני חושב שהמקום שלי יכול להיות מקום של מגשר. לאו דווקא ימין ושמאל, אבל גם ימין ושמאל וגם דתיים וחילונים. מהמקום שלי".
יש סיכוי שתצטרף לפוליטיקה בבחירות הבאות?
"אני לא יודע. בסוף זה עניין של להט. אם היה בי הלהט הזה עכשיו, הייתי אומר לך'כן, ובבקשה תשימי את זה בכותרת'. אבל אני לא במקום הזה".
בכל שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, משפחת אוחיון עולה לקברים של נועם, מתן ורביטל. זאת החלטה שקיבלו אחרי הרצח. לא ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. אמא של אוחיון אומרת לו שהם נוהגים כך "בגלל שככה אמרת".
"אצלי ברמה האישית", מסביר אוחיון, "החיבור מהרגע הראשון היה לשואה. בגלל כל הסיפור הזה של לאבד משפחה וכל מילות השואה. כל ה' נכחדו', ' נעלמו מן הארץ', הושמדו', 'נרצחו', ' נקמת דם ילד קטן'".
הוא לא נוסע לקיבוץ מצר. יש לו מעצור, הוא אומר. גם עם לילך לא ביקר שם אף פעם. אפילו בצומת קשה לו לעבור. הם כן הולכים יחד לבית הקברות. יום אחד, הוא אומר, ייקח לשם גם את אלה. הוא לא יודע מתי. הוא גם לא יודע מה ואיך יספר לה. הוא יודע שהוא רוצה עוד ילדים. "אני רוצה בן", סיכם את הראיון, "בואי נשים את הקלף הזה על השולחן. אני רוצה בן. אבל אני חושב שזה היה חכם מצדי להביא קודם בת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם