אורלי בבית חולים: הייתי צריך להיות במקומה
אני זה שהיה צריך לשכב שם עם כל המכשירים. אני זה שבן 50, לא ממש רזה ולא ניזון מבורגול אורגני בלבד. אבל לא, הוא בחר בה
אז אולי זה הלב הגדול שלה שמצריך תחזוקה אחת לכמה זמן, כי אחרת אי אפשר לתת את כל מה שהוא נותן כל השנה.
והנה חידה: יכול להיות שזה ששאלתי בשבוע שעבר "איפה אלוהים?" עלה לי באירוע לב של אורלי? אם כן, זה משחק מלוכלך, וזה גם לא כוחות, כפי שאמרו בילדותי. בכל מקרה התשובה בסוף הטור.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
תמצית הפרקים הקודמים למי שפספס:
◄ אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד
◄ בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי
◄ סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
◄ לספור את הדקות: הימים שאחרי שאיבת הביציות
◄המסע לילד: המתנה מורטת עצבים
◄ אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
◄אורלי וגיא יוצאים לסיבוב השני
אחרי בדיקות מקיפות התגלה שיש לי רק 15 זרעים במקום המיליונים שצריך כדי לייצר עולל בישראל ובכלל. אי לכך הצלע הנשית, כמובן, צריכה לעבור טיפולי הפריה מכאיבים, זריקות כפולות מדי יום, כדורים ושאר ירקות כדי שהזרע האומלל שלי ייקלט.
בפרק הקודם התחלנו את הסיבוב השני, הארוך פי שניים, בניסיון להביא ילד. הנה החלק השמיני: הבית שלנו מלא תרופות וזריקות. בכל ערב אני מזריק לאורלי שתי זריקות, והתהליך הזה נמשך הפעם כמעט חודש. אורלי מנסה לדחות את ההזרקה באופן קבוע. היא כאילו מרגישה שמשהו מאוד לא טוב מתחולל בגוף שלה בגלל החומרים האלה - ומנסה באופן קבוע לדחות, להשעות, לנסות לשכוח את הדקירות האלה שהיא כל כך שונאת.
אנחנו בכל זאת מקפידים על התהליך ויש תשלום עבור האגרה - בבדיקת האולטרה-סאונד מתברר שתהליך יצירת הביציות מתקדם מצוין ונראה הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת, הפעם האומללה ההיא, שבה נוצרו מעט ביציות שלא צלחו 12 ימי החזרה לרחם.
תאריך שאיבת הביציות מתקרב, אנחנו כבר מכירים אותו אבל נורא מרוגשים, חשים שהפעם זה הולך להצליח. אני כבר ילד גדול,
אורלי נכנסת לחדר הניתוח ואכן 12 ביציות מפוארות מוצאות הפעם מרחמה ספוג ההורמונים ושאר האמצעים הפירוטכניים. גם הפרופסור מרוצה, אני מרגיש בשיא גבריותי ואורלי מתעוררת לאט-לאט למציאות טובה יותר בה פוטנציאל ההפריה הוא מעולה.
עכשיו צריך לחבר את מיטב הביציות לזירעונים העצלים והמועטים שלי ולהתפלל קצת. אנחנו נודרים נדרים, מבטיחים לעשות רק טוב וחוזרים הביתהמאוששים קצת, אופטימיים קצת יותר. עד השבוע הבא לפחות. יומיים אחרי זה אנחנו מחזירים לרחם לא פחות משלוש ביציות מופרות, מעולות, כאלה שצלחו את התהליך, ובמילים אחרות - פוטנציאל לשלישייה משגשגת שתצטרף לשבט מרוז-וילנאי לדורותיו.
אנחנו באמת מאושרים ומתחילים לחשוב ברצינות על אפשרות של תאומים. פנטזיה משוגעת, ויש לנו 12 ימים לחלום עליה עד שיחת הטלפון הקבועה מבית החולים שבה נדע אם הפעם העוברים הצליחו לשרוד.
הוא שוב מגיע, האירוע המלכד, מסעיר, מפריד, מרתיח מוציא מהדעת וכל שם תואר אחר שאפשר להעניק לאירוע החג בין פירורי המצה לבדל הקניידלה המבעבע. זו כבר מסורת שבמדור הזה, מדי שנה, גם בפסח וגם בראש השנה, אני מחלק פרגונים במקום קיטורים לכל מיני אנשים שעשו לי טוב בין האביב הקודם לזה שמסתער עכשיו.
באותו דיסק יש דואט אחד עם אמיר דדון, אולי הבשורה הכי שווה במוזיקה בזמן האחרון, וגם הדיסק שלו הוא פינוק עז לחג.
ואל תחמיצו את דני רובס, שחזר להצלחה הגדולה שלו מהמאה הקודמת והוא מביא הופעה שהיא תענוג צרוף ואושר מדויק. וגם ספר אחד ברשותכם, הספר של מרדכי גילת, אולי בכיר העיתונאים המתחקרים בישראל, ספר על פרשת דרעי שגורם לך לחשוב מחדש על כל אלה שכאילו שילמו את חובם לחברה. שיהיה פסח ארוך ובלתי נגמר לכולכם.
הכלב חוזר השבוע אחר כבוד מחודש אימונים לשיפור האישיות:
כלב: זהו, אני חוזר הביתה!
אני: כן, אנחנו מאוד שמחים.
כלב: אני מבין שלבה של אורלי נשבר עקב הפרידה ממני.
אני: אפשר לראות את זה גם ככה...
כלב: גם ציפי לבני לא שרדה בלעדי.
אני: גם נכון.
כלב: טוב זוז, אתה מסתיר לי את הספה המרכזית שעליה למדתי שאסור לי לעלות יותר. ותביא לי בדרך קוטג,? זוז!!!
אני: אין.
כלב: אני משאיר אותך דקה לבד, הכול מתפרק! אני במקומך, עם גנים כאלה, לא הייתי עושה עוד ילד.
שלוש שנים לממשלת נתניהו, באופן ברור הממשלה הכי יציבה שהייתה בישראל בעשורים האחרונים.
נשאר עוד שנה וחצי, שזה גם המון עם ממשלה כל כך יציבה.
פתרון לחידה: זאת לא השאלה. כנראה שיש אלוהים כי האמבולנס הגיע בזמן, הרופאים עשו מה שצריך וכל העניין נגמר בשלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם