אמא, הבאתי פגיעה: המיירטים של "כיפת ברזל" מגנים על הבית
להיות חלק ממערך "כיפת הברזל" זו אחריות מספיק כבדה. אבל מה מרגישים מיירטים תושבי דרום הארץ שלחיצה לא נכונה שלהם על הכפתור עלולה לסכן את המשפחה? שנה בדיוק לאחר שהמיירט הראשון הפיל טיל של חמאס, פגשנו את החיילים שמבחינתם "להגן על הבית" זו לא עוד סיסמה
"אוטומט", הוא אומר, "משהו שרץ לי בראש. אני יושב ביירוט, מתחיל מטח. אני מזהה מטרות, יש עלי לחץ מטורף, אני צריך להחליט: ליירט, לא ליירט. שטח פתוח, שטח בנוי. יש לי מספר שניות, ואז אני מדמיין את עצמי ילד. תמיד. עם כל הלחץ וכל ההיסטריה, ילד שרץ לממ"ד, קופץ, זז מהר".
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
"אחרי עשר שנים של חיים בפחד", הוא אומר השבוע, "זה כבר אינסטינקט. אי אפשר לשנות את זה. אני ממש שומע באוזניים את האזעקה וה'צבע אדום' מהדהד לי בראש. לפעמים אני חושב שאני שומע את זה, ואין כלום".
אחרי שיירט בפעם הראשונה - זה היה בסך הכל לפני כמה שבועות, במהלך ההסלמה האחרונה - היה "בהלם", תיאר . אלה היו שני יירוטים זה אחר זה, בהפרש של חצי דקה. התוצאה נראתה על המסך בהפרש של עשר או 11 שניות בסך הכל. "יצאתי מהקרון ואמרתי 'אני את שלי עשיתי'", הוא מספר.
"ממצב שטילים נופלים עלי, בתור ילד, אני גדל, מתגייס לצבא, ועכשיו אני מוריד את הטילים האלה, שלא ייפלו על ילדים אחרים. כאילו 'הפלתם עלי טילים???, הנה, עכשיו אני מפיל חזרה'. מבחינתי , היירוט הוא סגירת מעגל".
היום (ש'), 7 באפריל, מלאה שנה בדיוק ליירוט המבצעי הראשון של מערכת "כיפת ברזל". המערכת נכנסה לפעילות מבצעית זמן קצר קודם לכן, בסוף מרס 2011. רק במהלך ההסלמה האחרונה הצליחה "כיפת ברזל" ליירט 56 מתוך 73 רקטות שזוהו על ידה כ"מהוות איום". מבחינת צה"ל, מדובר בסיפור הצלחה. נכון לעכשיו יש שלוש סוללות מבצעיות של המערכת. אין סוללה באזור שדרות, ולוי משרת בסוללת אשקלון.
"כיפת ברזל" הפכה ליעד נחשק מבחינת מתגייסים. על כל מקום פנוי יש היום בין שניים לשלושה
"לנו בבית לא היה אפילו ממ'ד עד לפני שנה וחצי. ישבנו בסלון.אם היה נופל טיל על הבית, לא הייתי פה. קרוב משפחה שלי, ילד קטן, נהרג בדרך לגן. רקטה נפלה לו על הרגליים. אחר כך, שלושה מטרים מאיתנו, הייתה נפילה. ליד הבית. אני הייתי בהיסטריה. הכל רעד. הייתי בן חמש עשרה. אני זוכר את הרסיסים. הכל עף".
על "כיפת ברזל" קרא בפעם הראשונה בעיתון, כשהיה בן 14, בידיעה על תוכנית בפיתוח. "אמרתי 'אני אגיע לשם'", הוא אומר. הוא התגייס באוגוסט 2010. המחזור השני של "כיפת ברזל". כשהיה צריך למלא את שאלון ההעדפות, הוא אומר, כתב במקומות הראשון, השני והשלישי, שהוא מבקש להגיע ל'כיפת ברזל'. "רק ל'כיפת ברזל'", הוא אומר, "וכתבתי להם גם 'אני משדרות. גדלתי בשדרות, נולדתי בשדרות. אני רוצה להגן על הבית. כיפת ברזל, כיפת ברזל, כיפת ברזל'".
פגשנו אותם השבוע, בסוללת אשקלון. אדיר ארז מכוכב מיכאל, עוד יישוב בטווח הטילים; סמ"ר ורוניקה ספקטורוב, מאשקלון, משרתת "קרוב לבית"; ולוי,כאמור,שבא משדרות. אלה האנשים שלוחצים על כפתור העכבר, ברגע האמת. שני ה"אדירים" מיירטים.
זה ה"שפיץ" של הפעילות במערכת "כיפת ברזל". כל לוחם עובר בממוצע שמונה חודשים של עבודה קשה ומתישה, בט"ש ושמירות על המשגר, לפני שהוא מגיע לזה. קודמים לשמירות טירונות בת ארבעה חודשים ועוד קורס יירוט שנמשך שישה שבועות.
כולם רוצים, לא כולם מגיעים. מתוך כל פלוגה שמסיימת טירונות, רק שלושה או ארבעה הופכים למיירטים. זאת משאת הנפש. היעד של כולם. "יירוט אחד נותן לך בוסט לשנה", אומרים כאן. לטירונים של "כיפת ברזל" (הם עוברים טירונות נפרדת במסגרת מערך ההגנה האווירי, לשעבר "מערך הנ'ט". חק"ב) אומרים "אתם תהיו מעטים, ואתם תיירטו טילים, ואתם תגנו על המדינה".
ורוניקה, הנדסאית, היא קצינת מערכות. היא אחראית לאיתור התקלות של המערכת. "היירוט הראשון שראיתי היה מהחלון", היא מספרת. "אמרתי 'אה,'כיפת ברזל'. הייתי בכלל בבית. אני חיה בפחד, המחשבה הזאת 'טיל עלול ליפול על הבית', היא מחשבה נוראית.
"פעם נפל טיל עשרה מטרים מהבית שלי. מזל, זה היה בין שני בניינים. על הכביש. מבאס לחיות בפחד הזה. אני לא צועקת ולא לחוצה, רק מחכה לשמוע את ה'בום' ולדעת שזה נגמר. כי אין לדעת לאן הטיל עף. אין לדעת לאן הוא יעוף בפעם הבאה".
"זה הבית שלי", היא ממשיכה. "הרבה פעמים אני יושבת במשמרת, ורואים את הטיל עף. פשוט רואים את הטיל הזה עף, מעל הבית שלך. עושה את הדרך. או לקראת הבית שלך. השכונה. ואני מרגישה פחד. זה פחד שאי אפשר לתאר במילים. למרות שאני סומכת על 'כיפת ברזל'".
באשקלון היא גרה עם אמא שלה, סבה וסבתה. "הם נכנסים עם טלפון לממ'ד", היא אומרת. מתקשרים אליה אחרי כל אזעקה. רוצים לדעת "לאן זה עף?". "אני אומרת להם 'מצטערת, אני לא יכולה לענות'. אחרי כמה דקות הם מתקשרים שוב. "איפה זה נפל?".
"אני אומרת עוד פעם 'תראו חדשות, אני לא יכולה להגיד לכם כלום, תבינו אותי'. הם מרגישים שאני מגינה עליהם. הם סומכים עלי. כשיש הסלמה ואני פה, אני דואגת להם. אני לא חושבת על זה, כי אני פוחדת שזה יסיח את דעתי, אבל אני כן יודעת מה עובר על האנשים בבית. בטח. הייתי שם. אני חוזרת הביתה ואני אומרת למשפחה שלי, לחברים שלי "אל תדאגו, אתם יכולים להיות רגועים, 'כיפת ברזל' עובדת'. לא בגלל שקראתי מה אמרו על זה בתקשורת. בגלל שאני פה. אני מפעילה אותה".
"כל חייל אומר שהוא 'מגן על הבית'", אומר אדיר ארז, "אבל זה אחרת כשאתה יושב במשמרת, ואתה רואה את השם של היישוב שלך על המפה, כאזור הגנה. יוצאת רקטה, ואתה יכול לראות אותה עוברת ליד השם של היישוב שלך. נכון שכל אזרח במדינת ישראל חשוב. אבל כאן, אם תתפוצץ רקטה, זה באמת מעל הבית שלך. הפרטי. ההורים שלך שם. המשפחה שלך שם.
"אני מסיים משמרת, שיא ההסלמה, והם מצלצלים ואומרים לי 'ראינו את הרקטה, עברה מעלינו, התפוצצה'. הם רואים בעין את הרקטה שאני רואה על המסך. אתה לא מתנתק מהבית. בדיוק הפוך. החיבור כאן לבית חזק. אם הייתי גר יותר צפונה, באזור המרכז, לא יודע אם 'כיפת ברזל' הייתה מדברת אלי באותה מידה. אני בטוח. כי אני רוצה להיות זה שעושה את העבודה. אני יודע מה זה לחיות כאן. רבע שעה משדרות ורבע שעה מאשקלון. אני רוצה להיות זה שיירט את הרקטה וילחץ על העכבר".
זה סיפור על החייל הפשוט, בקצה של המערכת. כמו הלוחם שתוקע את הדגל בסוף הקרב, בראש הגבעה. "כמו ללחוץ על ההדק כשאתה רואה את המחבל במארב, מגיע לגדר לשים את המטען", השיב השבוע רב סרן איתמר עבו, מפקד סוללת אשקלון, כשתהיתי מה ההרגשה ברגע שבו המיירט לוחץ על כפתור העכבר. הרבה מאוד מחשבה, טכניקה ותרגול יש מאחורי הפעולה הכמעט אוטומטית.
אחרי שהמערכת מתריעה על "גילוי חדש", מתחיל "שיערוך": איפה המטרה עומדת ליפול ותכנון מסלולי יירוט. המיירט, מסביר עבו, צריך לאשר את התוכנית שמציעה המערכת. לתת לה "גו".
"פעולה יחסית פשוטה של עכבר, אבל כשיש לך כמה שניות בודדות לעשות את זה, זה מלחיץ", אומר עבו. באשקלון מדובר לפעמים רק בשתיים-שלוש שניות. בבאר שבע, דקה ומשהו. "אחרת חלון ההזדמנויות ייסגר והרקטה תיפול".
על כף המאזניים מחיר הטילים (היום מבצעים ברוב המקרים יירוט כפול, שני טמירים על כל רקטה, בין 70 ל-100 אלף דולר בסך הכל), ובעיקר - חיי אדם. "עדיף שנוציא טיל, מאשר נטעה וטיל ייפול באזור מיושב", אומר עבו. "עכשיו אוהבים אותנו", אמר . "בכישלון הראשון, יבואו עלינו כל ה'נשרים'".
האם יש הבדל, שאלתי, בין הלוחמים שמגיעים מכל הארץ, לאלה שחיים בטווח הטילים. "לא יודע", אמר . מבחינתו, כולם שווים. כן סיפר על נגד בסוללה, תושב אשדוד. אחרי כל נפילה מתקשרים אליו מהבית. "למה אתם לא מיירטים את הטיל?". הוא שולח את אשתו לסוללה של אשדוד. "לא באחריות שלנו".
יש פער גדול בין הבט"ש (הביטחון השוטף) לשגרה. כמו הלוחמים שמחכים להיתקלות, לוחמי "כיפת ברזל" לא מחכים להסלמה, אבל כן מודים שזה ה"מאני טיים" שלהם. "לא רוצים הסלמה, כן רוצים ליירט", הם אומרים. "בקרון השליטה יושבים האנשים הכי טובים", אומר עבו. אם בשגרה מאכלסים את הקרון רק שניים, קצין ומיירט, בזמן הסלמה יש בקרון חמישה אנשי צוות.
בסוללת אשקלון מדברים על מקצוענות, בהקשר של המיירטים, אבל גם על "הרבה מזל". שיאן היירוטים שלהם הוא לוחם ותיק - שמונה יירוטים. אחריו במקום השני דווקא לוחם צעיר, תום חדד, סמל, שסיים קורס מיירטים לא מזמן והספיק ליירט ארבע רקטות רק בהסלמה האחרונה, במהלך חמישה ימים.
"היירוט הראשון שלי היה כבר במשמרת השלישית", משחזר חדד. הוא מראשון לציון. ביקר בשדרות, במסגרת הצבא, לפגוש את הפנים שמאחורי מה שהם קוראים לו בשפה יבשה "אזור ההגנה".
תושבים מהאזור גם מגיעים אליהם לסוללה ולאזור שבו מוצב המשגר (שני מקומות נפרדים. חק"ב), להגיד תודה. חבילות ומכתבים זורמים כל הזמן לשטח. "הפעולה היא אוטומטית", אומר חדד, על היירוט. "טכני, טכני, נטו אוטומט. מבחינת ההרגשה? אם מחברים לך מוניטור בשניות האלה, הוא טס לשחקים. זה רגע שאתה מחכה לו הרבה זמן. כמו טייס שטס כל החיים ומחכה לשנייה הזאת, שהוא משחרר את הפצצה. זה מה שנותן לו את הסיפוק. זה יותר טוב ממה שאתה יכול לדמיין, אבל גם לחץ מטורף.
"רק לחיצה על עכבר", הוא מדגיש. "אני אומר לאנשים שאני פוגש, כאלה שגרים בדרום, 'אני מיירט'. לא אומר שיירטתי כבר. הם שמחים כל כך. אם אני מהיר ואני מדויק מבחינתם, אני מגן להם על הבית. כאילו, מבחינתם פה בדרום, הפכתי להיות 'סלב'".
האגדה מספרת שמי שמצטיין במשחקי מחשב וסוני פלייסטיישן, יהיה גם מיירט טוב. עניין של זריזות ומהירות מחשבה. איתמר המפקד אומר ש"גם מי שלא ראה בחיים שלו מחשב, יוכל ליירט טילים".
"אני כן מדמה את זה לפעמים למשחק מחשב שאני משחק בו, 'פרוטו טייפ'", אומר חדד. הוא מביא את המשחק הזה, גם לצבא. משחק במחשב הנייד. "משחק עם העכבר", הוא אומר, "לזוז מהר, להיות זריזים. אולי גם זה עזר לי. גם שם יש רעים וטובים וצריך להילחם, ולנצח".
בליל הסדר נשארו בסוללה. "מקווים שיהיה חג שקט", אומרת ספקטורוב. "בשבילנו, אבל בעיקר בשביל המשפחה, שלא יצטרכו לחגוג בממ'ד".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם