משוואה עם נעלמת: 30 שנה לרצח נאוה אלימלך
ייסורי המצפון של השכנה שלא פתחה את דלת האינטרקום. כאבי הלב של האחות, שנדמה לה ששמעה את הצעקה האחרונה ולא הסתובבה לאחור. התגובה האיטית מדי של החוקרים. גם שלושה עשורים אחרי, תעלומת רצח הילדה נאוה אלימלך עדיין פתוחה, ללא כיוון, ללא קצה חוט. "סופשבוע" חוזר לתיק הרצח שהמשטרה הייתה שמחה לשכוח
"הלכתי כמה מטרים, שמעתי את נאוה צועקת את השם שלי, איזה צעקה שיצאה מפה, מהמקומות האלה", היא מצביעה אל פסאז' רוטשילד העמוס בקוני חמישי בערב. "באתי כאילו לחזור אליה, אבל אמרתי: 'בטח נדמה לי', והמשכתי". ייסורי המצפון, הספק המנקר, גרמו לאפרת לנצור את הצעקה בלב. אף פעם לא סיפרה, גם לא לחוקרי המשטרה. בקושי עם עצמה דיברה עליה. 30 שנה ואותה שאלה: האם שמעה באמת את הזעקה האחרונה של נאוה אלימלך?
זה היה רצח שטלטל מדינה. זה סיפור על ילדה בנעליים לבנות שיצאה בשבת בצהרים לבקר חברה שגרה ליד הבית ומעולם לא שבה. כעבור עשרה ימים סוערים נמצאה גופתה על חוף הים. מדינה נכנסה לחרדה. הידלדלו חוגי התלמידים שנשקו לשעות הערב, התרוקנו הרחובות מילדים צועדים בגפם. הערפל התעבה עם הזמן על פרשת נאוה אלימלך. חשודים, חיפושים, צוותי חקירה, צוותי חקירה מיוחדים, "חשיבות", השערות, ספקולציות ואפס תוצאות. הרוצח או הרוצחים לא התגלו עד היום.
היום, כך נראה, תיק החקירה של נאוה אלימלך מאופסן על מדף נידח. פניית "סופשבוע" לעיין בתיק או בחלקים ממנו הושבה ריקם. "לאחר בדיקה עם גורמי הפיקוד בתחום החקירות, בהמשך לפנייתך לעיין בחומר חקירה של תיק רצח פתוח, עמדתם היא כי אין לאשר את הבקשה".
מתשובת דובר המטה הארצי עולה כי זה עניין עקרוני: "ללא כל קשר לתוכן הפנייה או למקרה הספציפי, איננו נוהגים להתיר עיון בחומרי חקירה". אבל ייתכן שחשיפה, אפילו חלקית, יכלה להתניע איזה עניין ציבורי. לחשוף פינה סמויה מעין. כי האיפול הזה מטריף את הדעת ומעמיק את כאבה הבלתי נתפס של המשפחה.
הרצח של נאוה אלימלך מבעית גם כי קרה בשבת בצהריים, ביום יפה. בשעה הכי תמימה של השבוע. כשאלפי ישראלים היו בדרך אל הים או לצהריים בטיילת, או סתם שכבו על הדשא והתמכרו לפולחן אביב חורפי. "אתה יודע איזה הומה שם, ליד בנייני רוטשילד?", שאל אותי יעקב (57), אחיה של נאוה, "אמצע היום, לא תגיד שזה איזה מקום שומם בלילה, אתה יודע, זה לא ייאמן. מה אגיד לך, מקווה שאולי יפתחו, אולי יתגלה".
ובתו עליזה הוסיפה: "הם (האחים), עדיין יש להם תקווה שימצאו את הרוצח". ויעקב אמר שהתקווה היא קודם כל של ההורים. "ברגע שאמא ראתה את הכתבה שכאילו יפתחו את החקירה, אז היא כל הזמן שואלת, ואני אומר לה: 'אמא תעזבי, עוד אין משהו'. לא רוצים לתת סתם תקווה לאמא".
התקווה של אמא התעוררה בעקבות ידיעה כי המפכ"ל יוחנן דנינו הורה לפתוח יותר מ-50 תיקי רצח לא מפוענחים.
תגובה ראשונה מהמשטרה התקבלה כעבור יומיים. במכתב בחתימתו של רפ"ק עו"ד עירן נהון, ראש תחום תיאום וארגון נאמר: "הריני מאשר קבלת פנייתך, ומתכבד להשיבך כי מכתבך הועבר, ללא דיחוי ונוכח חשיבותם של הדברים, ללשכת ראש האגף לחקירות ומודיעין במשטרת ישראל ומטעמם תיענה". חולפים עוד שבועיים. המשטרה מודיעה במכתב מטעם סנ"צ דוד שריקי, רמ"ד סיוע חקירתי, כי פניית עו"ד שמיע הועברה ליאחב"ל. "במידה שיהיו עדכונים תעודכן ישירות על ידי היחידה". ומאז שקט. אף מילה.
יוסי אלימלך (59), האח הבכור של נאוה, הבהיר לי כי בעיקרון אין למשפחה עניין בכתבה הזאת. אם היא בכל זאת משתפת פעולה, זה רק כדי שיזוז משהו. הוא רוצה מאוד שהמשטרה תזמן ותעדכן את המשפחה בעקבות הפניות ששיגר עו"ד שמיע. שיגידו מה יש בתיק, מה אין בתיק, מה הם באמת יכולים לעשות. "שלא נחיה סתם בבועה של תקווה". יעקב : "שיודיעו לנו אם יש להם אמצעים לחקירה חדשה, אין להם אמצעים. אנחנו לא יודעים איפה אנחנו עומדים. שיגידו את כל הדברים שצריך להגיד למשפחה".
יוסי: "אמא מקווה שכל עוד היא חיה, המפלצת הזאת או החלאות האלה ייתפסו. אין לה כוח והיא זועקת געוואלד למשטרה".
אנחנו יושבים בבית של יעקב אלימלך. התמונה של נאוה בולטת על רקע הקירות הלבנים. "היא מסתכלת אלינו, מחייכת מכל מקום", אומר יוסי, "אבל אנחנו לא צריכים את התמונה כדי לזכור".
זוכרים כל הזמן?
"ביומיום יש לנו את השגרה שלנו. עבודה, משפחה. אבל בתוך תוכנו זה תמיד עולה. תמיד צץ משהו שגורם לנו לא לשכוח".
יוסי הוא איש חרישי ועצור. חסכן במילים. מנסה לשים גבולות לצער. שואל מתי תסתיים פגישתנו כי כבד עליו הנושא. יעקב גועש יותר. העצב שלו חשוף יותר. גם כשהוא צוחק העיניים שלו נראות כאילו הרגע גמר לבכות. או יתחיל בעוד רגע. השנים עברו, לא הצורך שלו לדבר. כשמדברים הוא נותן זכות קדימה ליוסי הבכור. ילדים מחונכים גידלו בני הזוג אלימלך.
מזל (80) ומכלוף (84) אלימלך הם קרובי משפחה רחוקים. הכירו עוד במרוקו. לאחר ששתי בנות משפחה נחטפו בידי ערבים, החליטו הוריה של מזל לשלוח אותה לארץ. היא הייתה אז בת 14. כדי שתוכל לעלות ללא הוריה, הוסיפה לעצמה ארבע שנים. אמו ואחותו של מכלוף לקחו אותם איתם.
לאחר שהתחתנו גרו בשיכונים בקריית יובל בירושלים. "לא עבודה, לא לחם, לא ירקות", תאמר לי, "אבל הייתה אהבת אחים, אהבת שכנים, אחד עזר לשני". יוסי ויעקב נולדו בירושלים. מזל עבדה בויצ"ו, מכלוף ב"מפעל אמריקני לנעליים". כשנסגר המפעל עבר לעבוד ביפו, חזר רק בסופי שבוע. המשפחה החליטה להצטרף אליו. הם התמקמו ברחוב רמב"ם בבת ים, וכעבור חודש נולדה אפרת. נאוה הייתה בת הזקונים האהובה.
"תינוקת מקסימה", שנולדה ב-28 בנובמבר 1970 בבית החולים "צהלון" ביפו. כשלושת אחיה, למדה גם היא ב"גורדון" שברחוב מגוריהם. במחזור של אחיה יוסי הייתה החיילת שנרצחה רחל הלר. חברה של אפרת תהיה לאשת אחד החשודים ברצח נאוה.
נאוה הייתה בכיתה ג' כשהכיר אותה יאיר אליעזר, מורה לספורט וסגן מנהלת. "היו לה עיניים כל כך מאירות ושמחות", נזכר כשדיברנו. אליעזר, איש הצוות היחיד שמאז עדיין בבית הספר, אהב את שיחותיו עם נאוה. היה אומר לה שתחשוב על קריירה ספורטיבית "והיא היית מחייכת, נהנית מתשומת הלב".
במה היא הייתה מוכשרת במיוחד?
"בכדורעף, אבל יכלה ללכת לכל מקצוע אחר".
נאוה לקחה ברצינות את שיעורי הספורט. כשאליעזר הריץ את הבנות בסיבובים, היא תמיד הובילה. "גם ההופעה שלה לשיעורים הייתה חגיגה". תמיד בתלבושת - חולצה צהובה, מכנסיים שחורים - לא שוכחת גם בקבוק מים וכובע. "שמע, אין תלמידים שמתחברים לך ככה לנשמה".
סופי מאיר הייתה אז בשנתה הראשונה בהוראה, והמחנכת של נאוה בכיתה ו'3. זוכרת אותה משקיענית ומבריקה. לא רק בספורט, בכל התחומים העיוניים. הצטיינה במיוחד בכתיבה. "מהילדות שמקפידות על כל פסיק, שמקשטות את המחברות והעטיפות".
איך אישית התרשמת ממנה?
"ילדה של בית, מטופחת, ההורים השקיעו בה את מיטב מרצם, ילדה של אבא ואמא, בובה עם קוקיות, נחבאת אל הכלים, אתה לא שומע אותה, צייתנית".
בקיץ האחרון שלה בלתה נאוה אלימלך עם הוריה במלון באילת. לעיר הגיע גם שמעון פרס במסע הבחירות הרעשני של 1981. נאוה משכה את תשומת לבו והוא קרא לה להצטלם איתו. שבוע לפני שנעלמה, חגגה המשפחה מסיבת פורים אצל יוסי, שגר גם הוא ברחוב רמב"ם. כולם התחפשו, שמחה גדולה. הם לא זוכרים בדיוק מה הייתה נאוה, ייתכן שסתם התאפרה.
שבת, 20 במרס 1982, הייתה שטופת שמש. יוסי ביקר בבוקר אצל הוריו, החליף מילים לגמרי רגילות עם נאוה והלך. שלא כמנהגו מדי שבת, יעקב לא הגיע להורים אלא התארח אצל גיסתו. בצהריים פרשו מזל ומכלוף לחדר השינה. נאוה השתעממה כנראה וכתבה פתק להוריה: "לאמא שלום, ואבא וכל בני המשפחה. אני הלכתי לטלי (חברה מהכיתה), ושאלך לצאת עם הכיתה אבוא כדי לקחת כסף. נא אל תדאגו. נא אל תדאגו. בתודה, בתכם האוהבת אתכם הרבה, נאוה".
נאוה ירדה, החליפה כנראה מילים עם שכן ששטף את מכוניתו, אולי בכלל רצתה לשוב על עקבותיה. מכיוון שלא היה לה מפתח ולא רצתה להפריע להורים, לחצה על הפעמון של השכנה אסתר. אסתר פתחה והתרגזה: "מי זה מצלצל בשבת בצהריים?". נאוה, כך לפי הסברה, החליטה לצאת לדרך. עד ליום מותה תתייסר אסתר השכנה על לא עוול בכפה. נאוה, בכל אופן, הלכה כמאה מטר ופגשה את אחותה אפרת. אפרת שאלה: "לאן?", נאוה ענתה: "לטלי". אפרת שמה לב שהעגיל של נאוה פתוח, ניסתה לסגור לה. נאוה הצליחה לסגרו בעצמה. ואז הן נפרדו.
נאוה המשיכה לפגישה עם טלי ברחוב הרצל. אפרת הגיעה הביתה. "איפה נאוה?", שאלה אותה אמא. אפרת השיבה: "ראיתי אותה הרגע, הלכה לטלי". אבל אמא דאגה: "טלי התקשרה שלא הגיעה אליה". לאפרת זה נראה מוזר: "מה טלי כבר מתקשרת?", אמרה לאמא.
המשפחה התחילה לסרוק אחריה. "נכנסנו לכל מקום שרק עלה בדעתנו, כל מיני חורים, כמו סהרורים היינו", אומר יוסי. המאמץ מתרכז במסלול המשוער של נאוה. עכשיו אני משחזר אותו עם אפרת. אנחנו ברחוב בר-שאול, במקום שהיה פעם אטליז. חלון הראווה שלו היה מכוסה אז עיתונים והבעלים ייעצר לאחר שתתגלה הגופה. "אולי מישהו הכניס אותה לכיוון האטליז", מהססת אפרת. עוצרים ליד "המכון האמריקני לשפות", "מלא כוכים היו פה, אולי מישהו גרר אותה אליהם".
מביטים אל בנק "מזרחי טפחות", שהיה אז בשיפוצים, "הכל היה חולות, אולי שם החזיקו אותה". בבלפור פינת רוטשילד למדה אנגלית. "אולי פגשה פה מישהו שהכירה מהלימודים והוא פגע בה". חוצים רמזור לרוטשילד פינת ארלוזורוב, מתעכבים ליד בניין נטוש שהיה פעם בית חולי רוח. על פי אחת הגרסאות, פה הייתה אמורה לפגוש את טלי. "אולי מישהו יצא משם אליה", מסננת אפרת.
זה סיור של שתיקות. אפרת זורקת מילה פה, מילה שם. מנסה כאילו להתהפנט אל הימים ההם, אולי התת מודע יצמיח איזו הארה. אנחנו נכנסים לבניין שעבר פילינג ובחזיתו בלוני גז. אפרת רוצה לבדוק אם חברתה ציפי, שישבה איתה על אותו ספסל, עדיין גרה כאן. למרות שמאותה שבת כמעט לא התראו, היא מנווטת בול לדירה. קומה ראשונה מימין. דפיקה בדלת, אמא של ציפי פותחת. לא בטוחה אם היא מזהה או לא. "אפרת? אלימלך?". ואז היא מפנה את ראשה לאחור. "ציפי, יש לך ביקור מלפני שנים". ציפי נסערת וממהרת. היום יומולדת, והיא קבעה עם חברות. הן מתיישבות ליד שולחן קטן, בחדר מרצדת גאולה אבן.
"זוכרת שרציתי לסגור לה את העגיל?", אפרת שואלת את ציפי, "אני יש לי בראש ששמעתי אותה צועקת. את לא שמעת גם?".
ציפי: "בטח שלא. הייתי שומעת ולא הייתי אומרת?".
אפרת: "הסתכלת אחריה, ראית לאיזה כיוון הלכה?".
ציפי: "חושבת שהלכה ישר לכיוון הרצל".
אפרת: "ישבנו בתחנה לפני הבית שלכם, לא?".
ציפי: "מה פתאום. ישבנו בדיוק ממול".
אפרת: "בטוחה? אני כל השנים חשבתי שישבנו בצד שלכם. זוכרת מי השלישית שישבה איתנו?".
ציפי: "קראו לה גם כן אפרת, גרה בגשר".
אפרת: "יש סיכוי שתזכור משהו?".
ציפי: "לא תזכור משהו. הרי מלא פעמים דיברתם איתה באותו הלילה".
באותו הלילה, משהו כמו 11, המחנכת סופי מאיר חוזרת מהצגה. היא עולה לקחת את בנה מהוריה שגרים גם הם ברמב"ם. מבחינה בהתקהלות. "חיפשו אותך", אומרת לה אמא. היא שבה לרחוב ושומעת שתלמידתה נאוה אלימלך נעלמה. "הייתי בהלם", אומרת לי מאיר, כיום מנהלת בית הספר דוד אלעזר בבת ים. "היא? השקטה? המקסימה? הצנועה?".
רק אחרי חצות המשטרה יוצאת לרחובות. מעמידה ניידת לרשות המשפחה המחפשת. בתחנת בת ים נפתח תיק נעדר ע"ש נאוה אלימלך, מס' זהות 02/803125/0.
העובדה שהמשטרה נרתמה רק אחרי חצות פגעה בסיכויי הפענוח?
יוסי: "בוודאי שזה יכול להיות קריטי. הם התייחסו לזה כאל נעדר רגיל. אמא עמדה על זה שהיא הייתה במסלול לחברה. אין ספק שההשתהות של המשטרה יכלה להיות גורלית".
בראשון בבוקר נפתח ב"גורדון" חמ"ל בית-ספרי. נוברים במחברות, מחפשים בין השורות, מתחילות להתרוצץ שמועות שהתנכלו לנאוה אלימלך. שילדים קרעו לה מחברות. "אבל איזה ילד יכול לפגוע בה עד כדי כך?", שואלת סופי מאיר. "ברחה מהבית? לא מתאים לה. זאת לא ילדה שמתרחקת מהבית". עיקר הלחץ הוא על החברה טלי. "ריחמתי עליה", אומרת מאיר. "היו ניסיונות להאשים אותה והמשטרה חקרה אותה לא מעט".
מחדר החקירות טלי נלקחת לשחזר את המסלול של נאוה. ונלקחת שוב ונלקחת שוב. מאיר: "היא לא חשפה אף פעם את הקושי שלה, אבל ראיתי את ההבעות". במרחק של 30 שנה, מאיר חושבת שלטלי נגרם עוול. "לא חושבת שהיה לה חלק בזה, והן היו חברות טובות". ואז חצו השמועות את שערי "גורדון". על פי האחת, לקצב השכונתי היה קשר, על פי האחרת מצאו פריטים של נאוה אלוהים יודע איפה. "וכל שביב מידע מגעיש לי את הכיתה ומציף מחדש את הדברים".
זאת הייתה השנה הראשונה שלך בהוראה, בטח התרסקת.
"היה מאוד קשה להיכנס לכיתה, כל בוקר התחולל מחול שדים".
היום היה מותנע בשיחות שנועדו לפרוק מהילדים את תחושת האשמה.
"באיזה שלב הם הרגישו כאילו גרמו לה לעזוב את הבית, להסתתר".
איך פורקים תחושת אשמה מילדים?
"הרבה מאוד עידוד. מילים כמו: 'אני בטוחה שזה לא אנחנו, שבבוא היום תתגלה האמת'".
האמת המחרידה מתגלה ב-29 במרס 1982. תשעה ימים לאחר שנעלמה, שני רצי בוקר מזעיקים את המשטרה. גופתה של נאוה אלימלך נמצאת בחוף תל ברוך. יעקב, אביו ואחד מבני המשפחה חושבים שהמשטרה מזעיקה אותם לזהות את העגילים. אותו זוג שהיה על נאוה לפני שנפרדה מאפרת. הם מוצאים את עצמם במכון הפתולוגי.
"ראיתי אותה מהחלון, לא התקרבתי", לוחש לי יעקב. תיק ההיעדרות הופך לתיק חקירת רצח פ"א 45/82. נאוה אלימלך מובאת למנוחות בבית העלמין "דרום" כשזעקות האם קורעות את האוויר: "מה עשו לנשמה הטהורה שלי?".
המשטרה מכנסת מסיבת עיתונאים ומודיעה על "מטורף שטרם נתפס. ייתכן שיש לנו עסק עם פסיכופת או סוטה מין. בכל מקרה מדובר בחולה נפש. אנחנו מחפשים אחר מפלצת". המשטרה מבטיחה לעשות כל מאמץ ללכוד את הרוצח. מבקשת מהציבור לא להיכנס לפאניקה. אבל הציבור בפאניקה. הורים מטילים על הילדים "עוצר בית". העיתונים מפרסמים כללי זהירות.
מיד לאחר הרצח עולה על הכוונת חשוד תושב יפו שמתגורר עם הוריו. בעבר עבד במפעל הנעליים של מכלוף אלימלך וברשותו התגלתה תמונה של נאוה. האיש נעצר כשהוא מנסה להיטפל לילדה שמשוטטת בשליחות המשטרה. אבל הוא מכחיש כל קשר ומשוחרר. אחריו מגיע חשוד מג'בליה שיוצא גם הוא כעבור כמה ימים מבית המעצר. רפול, הרמטכ"ל דאז, קובע שהילדה נרצחה כמבחן קבלה לארגון טרור. המשפחה נפגשת איתו, הוא חוזר על סברתו, אך מנוע מלומר על מה התבסס. לצד מאות השוטרים, צצים כל מיני שרלטנים. עלוקות שמנסות להידבק לצער. משוגעים שנחה עליהם הרוח. פעם מודיעים למשטרה שממצאים מסוימים הוטמנו בגבעת חול. "חפרו, ממש הזיזו את הגבעה מהמקום", מספר יעקב, "בסוף התברר שזה טיפ של איזה מטורף".
ניסיתם להציע פרס?
יוסי: "המשטרה התנגדה. אין לנו אמצעים, אבל אולי היה אפשר להשיג איזה מתנדב".
היום אתה חושב שזאת הייתה החמצה?
"לא יודע, לך תבין מה היה קורה".
יש לכם איזה קשר עם טלי?
יוסי: "לנו, כמשפחה, לא היה אף פעם, והיא אף פעם לא יזמה".
החוקר הפרטי מוקה (מיכאל) קריגר חשב אז וחושב היום שטלי היא הכיוון המרכזי. המשפחה שכרה את קריגר כארבע שנים לאחר הרצח, כשהחקירה כבר דשדשה ארוכות. קריגר מתמחה בחקירת חטיפות ילדים, עבודתו הביאה אותו גם לכלא בדרום אפריקה. בין השאר היה מעורב בחקירת היעלמה של אלכסנדרה ברנדט בת העשר. למרות 62 שנותיו, יש לו רעמה עבותה. שחורה כמו העננים מעל בירמינגהאם. קריגר, שמחלים מניתוח בעיניו, נולד ברובנו, אוקראינה. ביתו הוא משרדו ומשרדו הוא "שרלוק - חקירות איכות". אחד השותפים היה פעם מישל חדד. על הקיר תצוגה לא רעה של מסיכות. "במקום וילון", החלון מכוסה שערי עיתונים. מאחד, שון קונרי הצעיר מכוון אליך אקדח.
קריגר הוא בוגר יחידה 8200 של המודיעין, "מה שאומר שבניגוד למשטרה אני עובד עם הראש". מעיד על עצמו שהוא עובד בשיטה האמריקאית. "אפס הבטחות, הפתעות רק לטובה". כשמזל אלימלך פנתה אליו התגייס, אך אמר שהסיכוי קלוש. קצין שהיה מעורב בחקירה הודה בפניו: "מוקה, פספסנו את הימים הראשונים". לאחר עוד כמה בדיקות החליט שיש לפצח את טלי. בינה לבין נאוה, נאמר לו, היה סוד. טלי הייתה אז בת 16 וחצי ולמדה ספרות נשים.
כדי להתקרב אליה הודיע למשפחתה שזכתה בפרס מטעם "רגב", מקומון באזור המרכז. לפני שיצא להעניק את הפרס לטלי בבית הוריה, שיתף את המשטרה בסודו. אבל המשטרה טמנה לו מלכודת. בקושי התיישב בבית המשפחה ומאחד החדרים יצאו ארבעה שוטרים. אמרו: "אהלן, מוקה" ושלחו את הכיסוי שלו לעזאזל.
קריגר נלקח למעצר בבת ים ושוחרר כעבור שלוש שעות. זאת לאחר שהתחייב שלא לעסוק עוד בפרשת נאוה אלימלך. כעבור כמה ימים הוא מקבל מכתב התנצלות בחתימת תנ"צ זכריה בנאי, עוזר ראש אגף החקירות. "הדוח שקיבל ראש אגף חקירות מקצין אח"ק ת"א לא היה מלא ומדויק ועל כך אנו מצטערים. לאור זאת התנאי שעליו הוחתם החוקר הפרטי ובו התחייב החוקר לא לחקור בפרשת היעלמה ורציחתה של המנוחה נאוה אלימלך ללא היתר ממשטרת ישראל לא היה כדין. אין כל התנגדות מצד משטרת ישראל שמר מוקה קריגר יחקור את הפרשה וכל הגורמים הנוגעים יונחו על ידנו בהתאם".
מצויד במכתב הזה יצא קריגר למקצה שיפורים. המתין חצי שנה כדי להפיג את חשדותיה של טלי עד שהחליט להציב לה פיתיון. זה היה פיתיון בדמות חייל אמיתי, בנו של אחד מעובדי המשרד. החייל הונחה להתיידד עם טלי, לפצוח אתה ברומן ולגבות וידוי. "יש לנו ניסיון טוב בשיטה הזאת", מבטיח לי קריגר. החייל, תמיד במדים, התחיל לעשות משמרות לפני הבית של טלי. באחת הפעמים אפילו הצליח לפתוח בשיחת אקראי. "אבל טלי לא אכלה את זה".
מה צריך לקרות היום כדי שהפרשה תפוענח?
"המפתח הוא טלי".
הרוצח או הרוצחים עדיין חופשיים?
"לדעתי, כן. לא היה פה שום מבחן קבלה לארגון טרור. זה היה משהו אזרחי שהשתבש".
האמצעים החדישים שכיום בידי המשטרה יכולים לשפוך אור?
"שווה לנסות. בניגוד לפרשת אלכסנדרה ברנדט שנעלמה ב-1994, פה המשטרה יודעת מה קרה, רק שלא תפסו את הרוצח".
אבל יש לזה באמת צ'אנס?
"הסיכויים קלושים, אבל אסור להתייאש. חוקרים את טביעת הטיטאניק לפני מאה שנה, לא יכולים לחקור משהו מלפני 30 שנה?".
יותר מעשר שנים לאחר שקריגר נכשל, מתחדשת החקירה. זה קורה באוגוסט 1998, כשנעצרים שני אחים, נהגי אוטובוס. המעצר מסתמך על עדות הגרושה של אחד מהם, שבעלה לשעבר רצח את נאוה. "בעלי איים שיעשה לי מה שעשה לנאוה אלימלך", היא מספרת לשוטרים. "אני מבין שהמשטרה חקרה את זה ברצינות", אומר האח יוסי אלימלך. אבל לאחר יותר משבועיים של חקירות גם השניים האלה משוחררים. "המשטרה עדכנה אותנו שכלום לא יצא מזה". זאת בעצם הייתה הפעם האחרונה שבה היו בקשר ממשי עם המשטרה.
במבט לאחור הם מסכמים שבעשר השנים הראשונות לאחר הרצח היה קשר יומיומי עם המשטרה. פגישות, טלפונים. בעשר השנים שאחריהן עדיין נשמר קשר "מאסיבי", כהגדרתם. כששאלו, תמיד נאמר להם שהתיק הזה לא ייסגר. עם זה הובהר שהתקדמות יכולה להיות רק אם יתקבל מידע חדש או שיבוא מישהו ויאמר: "זה אני".
אחרי כל השנים האלה יש לכם השערה למה התעלומה לא נפתרה?
יוסי: "היו הרבה צוותים שטיפלו בנושא הזה. עבר מאחד לשני. התחיל בבת ים והגיע לחקירות מיוחדות. כל פעם עשו 'חשיבה' חדשה. מבחינת המשטרה, ניסו הכל. יש פה פספוס. למה פספוס? הם צריכים לחפש את התשובה אצלם".
פספוס או מחדל?
"יכול להיות שגם מחדל. אנחנו לא בקיאים ברזי החקירות. הם הפעילו מאות שוטרים, אך מבחינתנו אנחנו לא יודעים מי רצח את נאוה".
אתם מעלים השערות?
"ממש לא. חקרו שכנים, חקרו משפחה. לנו לא היה שום דבר עם אף אחד. אנחנו אנשים נורמטיביים לחלוטין. לא מאמין שהיה משהו אישי. זה או מטורף או מחבלים".
אנשים עוד מתעניינים בזה?
"30 שנה אחרי וזה כאילו קרה היום. חברים מארצות הברית ששנים לא פה שואלים אותי. הרבה חושבים שהאחראים נתפסו. עברתי לאזור חדש ובאו אלי אנשים: 'אלימלך? אתה קשור לילדה? מה, עוד לא פוענח?'".
איך עומדים בכל השאלות האלה?
"זה מחזיר אותנו. דז'ה-וו שלא נגמר. אנחנו חיים את זה יום-יום. לא צריכים שיזכירו לנו".
אמרת לפני שנים שאסור לתת לפרשה הזאת לדעוך. לא התעייפת? "לא יכול לתת לזה לדעוך. כולנו חושבים כך: אמא, אבא, האחים. נראה בחומרה אם המשטרה תיתן לזה לדעוך. היו מקרים קשים, אבל זה מקרה שזעזע את המדינה".
אבל אחרי כל כך הרבה זמן לא משתלט הייאוש, לא מאבדים תקווה? "תן לנו שביב של תקווה וכולנו מתגייסים. אנחנו מקווים שהמפלצת הזאת תיתפס. מתפללים. מה עוד נשאר לנו לעשות?".
אתם מתארים לעצמכם את נאוה בת 42?
"מבחינתי היא נשארה באותו גיל שבו נרצחה, 11 ושלושה חודשים. לא מסוגל לדמיין משהו אחר. באמת הייתה צריכה להיות בת 42 לו הייתה איתנו פה. אבל היא לא".
הרצח ודאי עשה אתכם חרדתיים יותר כלפי הילדים שלכם.
"ודאי. כשזה קרה היו לי ילדים בני שנתיים וארבע. היינו הרבה יותר צמודים אליהם. לא רק אנחנו. מדינה שלמה הייתה בחרדה". "אם פחדתי?", יעקב חוזר על שאלתי, "זה היה סיוט. בעיקר עם הילדות. כשגדלו קצת נרגעתי, אבל נשארו צלקות".
עליזה היא אחת הבנות התאומות של יעקב. אין לה ספק שההורים עדיין חרדים. אין מצב שלא יידעו לאן היא הולכת ומתי היא חוזרת. "אם אני לא מגיעה בשעה, אבא יקום מהמיטה ויתקשר. זה לא משהו שעושים לבת 30".
היא זוכרת ילדות עם אבא שכמעט לא מדבר על ייסוריו. פעם ראתה איתו כתבה על עשר ההיעלמויות הגדולות בארץ. נאוה הייתה במקום השני אחרי רון ארד ויעקב יצא החוצה לעשן. עליזה יצאה אחריו. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי על זה והתחיל לבכות". למרות שלא ראתה את הסרט, כשהייתה קטנה קישטה את חדרה בפוסטר של "התפוז המכני". אבל אחרי אחת הכתבות על נאוה, נכנס אביה לחדר, תלש את הפוסטר וזעק: "לא רוצה רוצחים בבית שלי".
למרות שהייתה בת ארבעה חודשים כשנרצחה נאוה, עליזה מרגישה אליה קרבה מיוחדת. "כאילו אני ממש מכירה אותה. אהבה אותנו. טיפלה בי ובתאומה שלי". וחוץ מזה, שתיהן מזל קשת וכמו נאוה, גם היא אוהבת לכתוב. חיברה עליה שירים. לפני טקס האזכרה השנתי, המורים היו מבקשים שתכתוב חיבור על דודתה. כל שנה מקפידה המשפחה להתייצב לטקס. רואה את התלמידים שניגשים לאמא מזל ופורצים בבכי. "וזה ממש חורה לנו", אומר יעקב, "אולי אנחנו עושים עוול לילדים? אולי אנחנו פוצעים אותם?".
"כל הלילה בכיתי על נאוה אלימלך", מדלקמת הילדה עם הקוקו השחור. בשמונה בבוקר, רוח קרה נושבת בחצר "בית חינוך אישי ע"ש א.ד. גורדון". על חזית הבניין המרכזי כתוב: "יום ספורט ע"ש נאוה אלימלך". בכניסה חורשת זיתים שנאוה שתלה בה את העץ הראשון. "אני גרה קרוב ואוכל לטפל בו", אמרה לאמא. עכשיו ילדים גוררים לוח שעליו כתוב: "נאוה אלימלך - פרח שנקטף".
יאיר אליעזר, שמארגן מאז את מסדר היגון, מוסר לי ספר שחובר לנאוה. נאוה בעריסה, נאוה על סוס פלסטיק, נאוה מעל עוגת יום הולדת. שוקולד, נרות אדומים, עטור מצחה זר לבן. העמודים הבאים מנסים למפות את תחנות חיי הבזק שלה: "נאוה כילדה - חברותיה קנאו בגלל היופי שלה ותמיד אמרו שתהיה דוגמנית צמרת".
"נאוה כתלמידה - המחברות שלה היו מסודרות למופת וכתב ידה היה תמיד מסודר"; "נאוה בתחפושות - יפנית, אינדיאנית, גברת עם צמות"; "נאוה בחופש - אותה תמונה עם שמעון פרס באילת"; בדף ראיון מספרת המשפחה על כישוריה המיוחדים: "אהבה מאוד בלט, טניס, אהבה לשיר, אהבה בגדים יפים, תמיד נראתה יפה".
הייתם רוצים לומר לנו עוד משהו?
"נאוה אהבה מאוד בעלי חיים. בעיקר כלבים. הייתה לה כלבה בשם באפי והיא טיפלה בה במסירות".
כותבת התלמידה רויטל: "כבת גילך אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו היית חיה היום בינינו. מי יודע, אולי היית בחורה אלמונית, אישה נשואה המגדלת בחום ואהבה את ילדיה ומהווה גאווה להוריך ולמשפחתך".
כותבת אחת המורות: "אני רואה את הורייך ואחיך מגיעים לכאן וביקורם גורם לי צביטה בלב. לא פעם רציתי לגשת אליהם ולומר להם דבר מה, אך כנראה שנדרשים ממני כוחות יותר ממה שיש בי".
את שער בית הספר חוצים מזל ומכלוף אלימלך. היא בכובע פרווה שחור, מעיל שחור, מטילה את עצמה על מקל ההליכה. הוא בקסקט שחור, צעדים קטנים. שם יד על החזה ומבקש מאלוני הצלם: "בלי תמונות, מספיק מה שיש בלב".
מתיישבים על כיסאות הפלסטיק הלבנים, הילדים פוצחים ב"מי שם קורא לך הלילה הקשיבי, מי כעפר לרגלייך יחיה". יוסי קורא את שירו: "הפרח הקטן שהחל רק לפרוח נתלש ביד אכזרית ואלמונית". כשהרוח גוברת הוא מציע סוודר לאחיו יעקב, שרועד בחולצה לבנה. שתי קטנות ובידן עציצים מלוות את אבא להדליק נר זיכרון. תם טקס הזיכרון ויעקב אומר למזל: "אמא, צריך לעשות לך יומולדת 80". אבל אמא לא בדיוק בחגיגות. "מתפללת לבורא עולם שכבר יוציא את זה לאור", היא אומרת לי, "אין לנו חיים, אין לנו בריאות, אין לנו כלום". בעלה סובל מהלב, היא סובלת בפרקים. הורגות אותה הברכיים. רוב הזמן בבית, יציאות רק לקופת חולים. "והכאב שבפנים, מה נעשה איתו? מיום ליום יותר גרוע".
השנים לא עושות את שלהן?
"אם היה מוות רגיל - מילא. תאונת דרכים - מילא. אבל הלכה ילדה. למי עשינו רע? אם היינו לפחות מכירים את מי שעשה את זה".
את חולמת?
"כל הזמן אני חולמת עליה. הלילה חלמתי עליה פעמיים".
ממש ראית אותה?
"מה זה ראיתי? כאילו היינו ביחד. אבא הלך לתקן משהו והוא איחר והיא שאלה: 'למה אבא מאחר?'. אמרתי לה:'אבא יגיע', והיא : 'לא, לא, לא, הוא מאחר'".
חושבת על מה הייתה עושה אילו?
"תמיד אמרה לי שהיא תלך לצבא, לא כמו הבת הגדולה שלי אפרת. אחר כך תלמד הנהלת חשבונות". המנהלת מירי ניגשת, אומרת למזל: "היא ואני, באותו גיל היינו". ילדה עם סרטים לבנים על הידיים ניגשת: "את אמא של נאוה אלימלך? אתן נורא דומות".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם