בסופ"ש ב"זמן מעריב": על משה דיין ושערוריות המין הגדולות
אפשר לנחש מה היה קורה היום לרמטכ"ל שהיה נואף עם אשת חברו, קצין בכיר בצה"ל. קל לשער גם מה היה קורה היום לשר ביטחון שהיה מנהל פרשיית אהבים עם נערה צעירה. מיוחד: אלי תבור, עיתונאי "העולם הזה", כותב על חשיפת הרומנים של משה דיין. מחר במקומוני מעריב גיליון מיוחד: שערוריות המין שהסעירו את המדינה
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
לרוע מזלו של אשל, הוא ביצע את מעשיו ה''לא מקובלים'' 40 שנה מאוחר מדי. קרוב לוודאי שאילו נתפס בקלקלתו בלשכה לפני 40 שנה, איש לא היה מוצא פסול במעשיו, התקשורת הייתה מתעלמת מהם והוא לא היה נאלץ לקטוע את הקריירה שלו בבושת פנים.
אם אמרתו האלמותית של סקיני במחזה ''בית התה של ירח אוגוסט'' כי "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה'' משקפת את יחסה המשתנה של החברה להגדרת הפורנוגרפיה לפי המקום והתקופה, הרי שכך גם משתנה יחסה של החברה להתנהגות "לא מקובלת'' של בכירים בשלטון במישור המיני.
אפשר לנחש גם מה היה קורה לרמטכ''ל, כל רמטכ"ל, לו היה מתפרסם כיום שהוא נואף עם אשתו של חבר נעוריו, שהוא קצין בכיר בצה''ל. קל לשער גם מה היה קורה היום לשר הביטחון, כל שר ביטחון, לו חשפה התקשורת שהוא מנהל בסתר פרשיית אהבים עם נערה הצעירה ממנו ב-30 שנה. שני אלה לא היו יכולים להמשיך בתפקידם אפילו יום אחד והיו נעלמים בתוך זמן קצר מהזירה הציבורית.
אבל זה בדיוק מה שקרה בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. ומי שכיכב בפרשיות האלה היה הרמטכ''ל ולאחר מכן שר הביטחון, שעטה במשך שנים רבות, בארץ ובחו''ל, את גלימת "הגיבור הלאומי'' של ישראל - משה דיין. הוא, לעומת נתן אשל, צלח את כולן ללא פגע, בלי שנענש או ננזף ובלי שהקריירה הצבאית והפוליטית וגם תדמיתו הציבורית נפגעו כהוא זה.
שלוש שערוריות ניאופים נקשרו לדיין בתקופות כהונתו כרמטכ''ל וכשר ביטחון. באמצע שנות ה-50, כשדיין כיהן כרמטכ''ל, הוא ניהל רומן חשאי עם אישה נשואה בשם רחל רבינוביץ'. השמועה על פרשייה זו מתפשטת ומגיעה גם לאוזני עיתונאים רבים, אך לא מתפרסמת בפומבי כלל באותם ימים. לימים, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה רות, חוזר דיין לאהבתו זו, ששינתה את שם משפחתה מרבינוביץ' לכורם, ונושא אותה לאשתו השנייה.
פרשת הניאוף השנייה של דיין מתחוללת בתחילת שנות ה-60, כשדיין יוצא לחופשת לימודים בירושלים ופוקד בקביעות את מיטתה של הסטודנטית הדסה מור, אשתו החוקית של ידיד נעוריו מנהלל, סגן אלוף דב ירמיה, שהיה מפקד בה''ד 4.
כשנודע לירמיה, אז חבר קיבוץ שריד, על בגידת אשתו עם חברו הטוב, הוא חושף את הפרשה במכתבים שהוא כותב לדיין עצמו, לראש הממשלה דוד בן-גוריון ולרות דיין, רעייתו של משה.
לחברו לשעבר, משה דיין, כתב דב ירמיה: "נואף שפל וארור שכמותך. הדסה הודתה בפניי ובפני עדים על כל אשר עשית לה. נבל מנוול שכמותך. השתמשת בחולשתה של אישה אומללה ומשכת אותה לתהום שלא תצא ממנה. גירשתי אותה היום מביתי בגללך. ועתה, גבר זנונים שכמוך, חייב כעת לעזור לה אם יש בך עוד שמץ של ניצוץ אנושי נוסף לתאוותיך הפרוצות ויומרתך להנהיג את הארץ הזו לייעודיה הנעלים, תוך ניאוף פרוץ וניצול מעמדך ואפשרויותיך הבלתי מוגבלות לגבי צעירות חסרות מגן. ארור תהיה עד עולם''.
רות דיין השיבה לירמיה במכתב ארוך, בו כתבה, בין השאר: "…שום דבר מתעלוליו של משה אינו מדהים אותי. אני רק מתפלאה על הטיפשים שעוד מאמינים בו ונושאים אותו על כפיים. האשליה שבמשך שנים רבות הייתי בה, הנקראת 'משה דיין', כבר איננה מזמן. עבורי הוא איש חולה, גס, מחוסר כל בסיס אנושי כל שהוא, וחבל שרק נותנים לו להדביק במחלתו ילדות חפות מפשע''.
בן-גוריון השיב לירמיה גם הוא במכתב ארוך, שבו טען כי הוא מבחין ומבדיל בין הצד האישי האינטימי באישיותו של דיין לבין הצד הציבורי. בתשובה לטענתו של ירמיה כי הוא תומך באיש ''צבוע המורם מעם'', כתב בן-גוריון: "לא רק בימינו אנו, אלא גם בדורות הקודמים ובימי קדם הבחינו - ויש הכרח להבחין - בין שני מישורים: המישור הפרטי שבפרטי שבינו לבינה, והמישור הציבורי. אדם יכול להיות נזיר וקדוש כל ימיו ולא יצלח לשליחות ציבורית, וייתכן ההפך''.
כדוגמאות לכך הביא בן-גוריון את פרשת בגידתו של דוד המלך עם בת שבע ואת בגידתו של האדמירל נלסון, גיבור העם הבריטי, שנאף עם אשת השגריר הבריטי בנאפולי. "אי אפשר (ולדעתי אסור) לבדוק החיים האינטימיים הכמוסים של אדם - גבר או אישה - ולקבוע לפיהם מעמדם וזכותם בחברה''.
נתן אשל היה יכול בשקט לנהל את לשכתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון ולא לחשוש שחשיפת מעשיו תביא להדחתו. פרשייה זו זכתה לפרסום לאחר שגיבורתה, הדסה מור, פרסמה בשנת 1963 רומן בשם "דרכים לוהטות'', שבו גוללה, בשמות הבדויים, את ניאופיה עם גיבור דמיוני, אלוף צה''ל גידם, בן דמותו של דיין.
פרשת הניאוף השלישית של דיין התרחשה בעת שכיהן כשר ביטחון בשנתיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. הוא הכיר צעירה בת 20 בשם אלישבע צ'יזס, שהייתה צעירה ממנו בכ-30 שנה, והפך אותה לפילגשו. בתקופת מלחמת ההתשה ובחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, בעת שהיה אמור להקדיש את כל זמנו ומעייניו לביטחון המדינה, הוא לא היסס להשתגל עמה בבתי מלון.
לרוע מזלו של מר ביטחון, אמה של הצעירה דאגה להקליט את שיחותיו הטלפוניות של דיין עם בתה ואף שמרה את מכתביו אליה. כשדיין קטע את יחסיו עם אלישבע הצליחה האם, בתיווך עורכי דין, להוציא מדיין פיצויים בסכום נכבד.
אף שלשערורייה זו היו עלולים להיות היבטים ביטחוניים ופוליטיים, היה רק עיתון אחד שהעז לפרסם אותה. היה זה "השבועון המסוים'', כפי שכינה אותו בן-גוריון, השבועון "העולם הזה'', שבאותם ימים הייתי ראש המערכת שלו, ניהלתי וערכתי את הכתבות על הפרשה. שאר אמצעי התקשורת במדינה החרישו והתעלמו ממנה. אנחנו, ב''העולם הזה'', נהגנו תמיד על פי הפתגם האפריקני האומר: "ככל שהקוף מטפס גבוה יותר על העץ, כך יותר אנשים רואים שהאחוריים שלו אדומים''.
סברנו, בניגוד לבן-גוריון, שככל שאדם מטפס גבוה יותר במעלה השלטון והשררה, ראוי לחשוף בפני הציבור גם את התנהגותו האתית והמוסרית, כולל חייו האינטימיים, ולא רק את פניו הציבוריים.
מאז ועד היום השתנו הזמנים, השתנתה הגישה החברתית להתנהגות מנהיגיה ובעיקר - השתנתה גם התקשורת הישראלית כולה. היום היא מאמצת את הגישות שהיו בשעתו נחלת "העולם הזה'' בלבד. מה שמוכיח שלא רק "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה'', אלא גם ש''זנונים הם עניין של זמנים''.
הפרויקט המלא על שערוריות המין שהסעירו את המדינה יפורסם מחר (ה') בגיליון מיוחד של מקומוני מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם