המסע מאתיופיה: יציאת מצרים של הרב מזור בהיינה
מכל העליות שהגיעו לבאר שבע בעשורים האחרונים, יוצאי אתיופיה הם שחוו חוויה שהכי קרובה ליציאת מצרים. הרב מזור בהיינה, ראש הקהילה בבירת הנגב, מספר על המסע המפחיד לארץ הקודש
◄ בואו להיות חברים של זמן מעריב גם בפייסבוק
משרדו נמצא בחדר הממ"ד של בית הכנסת "שבו בנים" ברחוב שאול המלך (בין שכונה י"א ל-ו' החדשה). לא אחת, בהישמע אזעקה המבשרת על טילים מעופפים מרצועת עזה, כולם רצו בבהלה לחדרו והוא – לא מתרגש מקולות הפיצוץ:
"מי שעבר את מה שעברתי בדרך לארץ, לא מפחד מהטילים. יש כיפת ברזל, הקדוש ברוך הוא מגן עלינו וגם, מה זה טילים לעומת שודדים וחיות טרף".
בית הכנסת הוא חלק ממרכז קהילתי ורוחני של יהודי אתיופיה בבאר שבע והוא הגדול והיפה מסוגו בארץ לאתיופים. הוא שוקק חיים כל שעות היום. גן הילדים מלא צהלות דרדקים, במרכז הקהילתי נערכים אירועים ומופעלים חוגים.
בית הכנסת, דמוי בנייה מסורתית אתיופית - כמעין בקתת עץ ענקית בצורת כיפה - מלא במתפללים מכל העדות. "אתה צריך לראות
הרב בהיינה, בן 38 בלבד, מוערך מאוד על ידי בני קהילתו וכלל התושבים בסביבה. איש נעים הליכות, אשר סבור שבאר שבע קיבלה את יהודי אתיופיה בזרועות פתוחות, יותר מבכל מקום אחר. לראיה, המרכז "שבו בנים", שמשמש דוגמה לרשויות אחרות.
עד שהרב בהיינה הגיע לנחלה, עברו עליו ועל יוצאי אתיופיה הרבה תלאות. כאשר היה בן 9 בלבד, הוא שם תרמיל על הגב והתחיל לצעוד לירושלים. הוא ידע שיש ירושלים והוא ידע שהיא נמצאת מעבר לסודן. אכן כך היה.
"החלטנו שאנחנו הולכים לירושלים. ככה קראנו לישראל. ירושלים. הלכנו בלי לדעת כיוון. ידענו שבשביל להגיע לירושלים, אנחנו צריכים להגיע לסודן ולא ידענו למה בדיוק".
כשעל גבו רק מעט מטלטלים, הוא התחיל לצעוד, לבד. המשפחה נשארה ב-וולקיית, בכפר. משפחות היו יוצאות בקבוצות קטנות, גונבות את הגבול, חלק שילמו על זה בחייהם.
לפעמים ילדים הלכו לבד, בלי ההורים. קבוצה גדולה שצועדת במדבר מושכת תשומת לב. קצת אנשים, לא. "אתה בעצם נתון לחסדים של המקום. משלמים לסודנים, שיעבירו אותך את הדרך. לפעמים הם לא עוזרים, אלא שודדים אותך או גרוע מזה. פחד של ממש.
"אתה צריך להבין איך זה", מבקש כבוד הרב. "חיינו בכפר קטן. בלי טלוויזיה. רדיו אולי שמענו מדי פעם, מרחוק. חיים פשוטים, כשהמסורת היהודית שהכרנו היא זו שעברה 2000 שנה מפה לאוזן. חשבנו שבירושלים נמצא בית המקדש. שבירושלים לא עובדים, אלא מתפללים. דמיינו את החיים בארץ בעיניים שלנו. חיים כמו שלנו, פשוטים".
הילד מזור התחיל לצעוד לירושלים ולא ידע מה מצפה לו בדרך. "ילד לא מפחד. ילד עושה מה שאומרים לו. הלכנו במדבר, יום ולילה. בדרך מה לא עברנו: חיות טרף, שודדים, סופות. יציאת מצרים של ממש.
"כשהייתי בדרך לארץ, שמעתי שרצחו את אבא. לא יהודים רצחו את אבא שלי. אתה יודע, באתיופיה לא רצו שנעזוב, אנחנו היהודים. הם חששו, שאם היהודים יעזבו, משהו רע ייקרה לאתיופיה. אמרו שאם נלך, לא יירדו גשמים. אני חושב שזו מסורת שעברה אצלם מאב לבן. ממש כמו יציאת מצרים. אבל, גם היו התנכלויות. אמרו לנו דברים פוגעים. היו כאלה שקראו לנו 'עבדים בלי ארץ'. והייתה לנו ארץ, ידענו. הייתה ירושלים".
הדרך מהכפר באתיופיה למחנה בסודן הייתה ארוכה ועם הרבה סכנות. כשכבר הגיעו לסודן, עוד ציפתה להם המתנה לא קצרה. שנה וחצי הוא היה במחנה. ואז, יום אחד, התבשרו מזור ואנשי הקבוצה, שהם עולים על מטוס ל"ירושלים".
"אני זוכר שהגענו בלילה. כשהמטוס חג מעל לתל אביב, בדרכו לנחות בלוד, לא בדיוק הבנו מה זה. כל כך הרבה אורות. אמרתי לעצמי, כמה אנשים מדליקים מדורות... מה זה? חג? כל כך הרבה אש! לא ידענו שאלה אורות, לא ככה דמיינו את ירושלים".
תחילה, התיישב מזור בהיינה באור עקיבא ולאחר מכן בקריית גת. בארץ נקלט בעולם התורני: הוא למד ב"ישיבת הדרום" ברחובות והוא בוגר הישיבות "תורת חיים" בבני ברק ו"פורת יוסף" בירושלים. את הסמכתו לרבנות עשה בישיבת "נתיב השבים" בבאר שבע.
בסיעת ש"ס שמו לב לבחור הצעיר, הנחוש, נעים ההליכות, האהוד על בני הקהילה. במסגרת פעילותו בש"ס, ריכז הרב מזור בהיינה פרויקטים שונים למען יוצאי אתיופיה. הוא התמנה למנהל המחלקה ליהודי אתיופיה ברשת החינוך "אל המעיין", למרכז יהדות במרכזי קליטה ולמרכז את הקליטה הרוחנית ליהודי אתיופיה במשרד הדתות.
לאחר מכן, מונה לרב קהילת יהודי אתיופיה בבאר שבע ונבחר לחבר מועצת העיר. הוא עמד בראש עמותת "ראו בנים", הפועלת להפצת מורשת יהודי אתיופיה ולגיורם הרשמי של בני קהילת הפלאשמורה. בהיינה גר מאז בבאר שבע, הוא נשוי ואב לשבעה ילדים.
ואז, חל מפנה לא צפוי בחייו: הוא הועמד במקום ה-13 ברשימת ש"ס בבחירות לכנסת ה-17, אבל המפלגה קיבלה רק 12 מנדטים. באפריל 2008 הורשע בפלילים חבר הכנסת שלמה בניזרי והושעה מחברותו בכנסת. "ממש לא תכננתי את זה, אבל הנה אני, מזור בהיינה, הילד שעלה מאתיופיה לבדו, שהלך ברגל למחנה בסודן, עם כל הסכנות, מוצא עצמי עומד על דוכן הכנסת, מושבע כחבר בכנסת ישראל".
ומה עשית בכנסת?
"כאשר הייתי חבר כנסת, פעלתי רבות לקידום מורשת יהודי אתיופיה בארץ. בין היתר, להכרזת חג הסידג', כחג רשמי של העדה".
בהיינה מודה שהדרך לא הייתה קלה עבור העדה, "אבל אני מרגיש שבבאר שבע זה היה אחרת. הייתה פתיחות, עזרו. זה משהו באופי של העיר. גם הרבה דברים השתנו. גדלו דור ושני דורות בארץ. פעם הילדים הלכו רק לבתי ספר דתיים, היום ילד יכול לבחור לאיזה בית ספר ללכת. היום זה ממש אחרת".
מרכז "שבו בנים" הומה אדם ובית הכנסת שלו הוא אחד הפופולאריים בשכונה, עדות לשילוב של יוצאי אתיופיה בבירת הנגב. "עם זאת", אומר הרב בהיינה, "העבודה עוד רבה. נעשו הרבה דברים לקליטת יהודי אתיופיה בבאר שבע, ראש העיר הנוכחי קשוב מאוד לקהילה שלנו, אבל אני מרגיש שצריך להשקיע עוד ועוד בחינוך.
"הקהילה שלנו עברה שינוי גדול. היום יותר ויותר יוצאים לעבודה. הייתה בעיה לדור הוותיק יותר. כשאתה רואה מה אתה משיג בעבודה, במקום לשבת בבית, אתה כבר לא רוצה לחזור למצב הקודם.
"אני חושב שהיחס של החברה השתנה. לפחות בבאר שבע. אין כינויי גנאי פה, כמו שהיו במקומות אחרים".
הרב בהיינה מתייחס למקרים המחרידים שהיו בערים כמו קריית מלאכי, פתח תקווה ונתניה, שבהם הדירו את האתיופים, ולכינויי גנאי בשל צבע עורם של בני הקהילה, שהושמעו לא אחת. כינויים, שחברה פלורליסטית, דמוקרטית ובריאה לא יכולים לסבול.
יוצאי אתיופיה אוהבים קטניות, בשם "טף", מהן מפיקים את הקמח המשמש להכנת האינג'רה המפורסם - מעין לחם שטוח, חמצמץ, אותו מלווים במיני ממרחים, שהם בבחינת "חריף אש" לחיך הלא מתורגל.
שנים רבות הייתה בעיה לייבא את "טף" לישראל, בשל יבולים דלים באתיופיה. עכשיו, ההולנדים והאמריקאים הצליחו לביית אותה והיא זמינה בכמויות. לא זאת בלבד, התברר כי היא בריאה מאוד ומספקת חלבון ומינרלים באיכות גבוהה. אלא, שהדור הצעיר, זה שנולד בארץ, התרחק מהמאכלים המסורתיים, כמו שלמשל הבדואים שינו את התפריט שלהם והכניסו לתוכו שתייה ממותקת ויותר מדי בצקים.
הרב בהיינה הוא חסיד גדול של האוכל המסורתי, שהוא משביע, בריא ועשיר בטעמים. מטבח, שלאט לאט חודר לישראל ואולי יהפוך לטרנד הבא בענף המסעדנות. חג הפסח, במיוחד אצל המבוגרים בני העדה, הוא חג מיוחד מאוד.
"אני יושב עם אמא וכשקוראים את ההגדה, היא תמיד מוסיפה דברים שחוותה. כי מה שעברנו, זו יציאת מצרים. לא רק אימי, כל המבוגרים. ההגדה מיוחדת עבורם, כאילו הם מספרים את הסיפור של היציאה שלנו מאתיופיה".
עוד מעט חג ואחד הדברים שהכי משמחים את הרב מזור בהיינה, הוא לראות את בית הכנסת האתיופי המסורתי, מתמלא בתושבי השכונה מכל העדות. זה, בעיניו, מסמל את הדרך הארוכה שכולם עשו, מאז יצאו רגלית, עם כל הסכנות, למסע בלתי צפוי. בית הכנסת עם צעירי העדה, המשתלבים בכל שדרות העשייה בבאר שבע והוותיקים, ששומרים על הגחלת. "עשינו דרך ארוכה, אבל איך כתוב? תם ולא נשלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם