סדום ועמורה זה כאן: סיפורי הזימה בתנ"ך
גילוי עריות, זנות, אונס קבוצתי, בגידות וגם קעקוע על איבר מוצנע. התנ"ך מלא בסיפורים נוטפי זימה וסקס בכיכובם של מלכים, נביאים וצדיקים. אז למי קראתם קדושים? פרק נוסף בסדרת הכתבות על שערוריות המין הגדולות בישראל של רשת "זמן מעריב"
טוב, נתחיל. בניגוד לתפיסה המקובלת בנצרות הקתולית, שבה גן עדן הוא מקום אידאלי, נטול יחסי מין וחטאו הקדמון של האדם הוא יצר המין, על פי חז"ל, אדם וחווה קיימו יחסי מין בגן עדן. היחס היהודי למין הוא אמביוולנטי. התפתחות ההלכה והחיכוך עם תרבויות זרות (בהלניזם למשל פדופיליות הייתה מקובלת) יצרו התייחסות מורכבת ולעתים סותרת. מחד המין קשור ליצר הרע, מאידך אלמלא היצר אין מציאות אנושית.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
המדרש (בראשית רבה) אומר לנו: "אלמלא יצר הרע, לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד בנים". דומה שהיום, עם ההקצנה בכל הקשור לתביעות צניעות שונות ומשונות, חלקים גדולים מהתנ"ך לא היו מתקבלים לקאנון. בניגוד לרבני האלף האחרון שגדרו, גזרו, סתמו והחמירו, המקרא אינו מצנזר ומייפה את ההתנהגות האנושית על עומקיה ורבדיה. הסיפורים מהווים בסיס לדיון נצחי במהות האדם ויחסו לזולת ולמקום.
מכיוון שהנושא רחב יריעה ורב רבדים, ואין האכסניה מספיקה, ניאלץ לקצר, לעבד, לתמצת. אבל נפתח עם שאלת הגמרא במסכת עירובין. שואל שמואל בר נחמני מאי דכתיב "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה', י'ט), כלומר למה נמשלו דברי תורה לאיילת? לומר לך, מה איילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. שימו לב להסבר הרדיקלי של האמורא, התורה נמשלת לנרתיק צר כשל איילה, ומכיוון שהנאת יחסי המין מוגברת באיבר הנותר תמיד צר - אף דברי תורה חביבים על לומדיהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
ספרבראשית הוא המקור העיקרי בחמישה חומשי תורה לסוגיות אנושיות. רובו ככולו עסוק באינדיווידואלים ולא בקולקטיב, ולכן בהתייחסותו לאדם על מורכבותו ויחסיו מהווה בסיס למחשבה המוסרית אולם גם מגדלור המזהיר מפני קלקולים. לא נתעכב על חווה העירומה, הנחש ופרי עץ הדעת משום שהסמליות הפאלית מזדקרת וברורה.
נח איש תמים מציל את האנושות, אבל מיד אחרי היציאה מהתיבה הוא נוטע גפן, משתכר ונרדם. בנו חם רואה את ערוות אביו ומספר על כך לאחיו, שם ויפת. אלו ממהרים לכסות את ערוות אביהם. כשמקיץ נח מיינו ונודע לו את אשר עשה לו בנו הקטן - "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". על פי תגובת נח, אני למדים שנעשה מעשה נבלה, אבל הכתוב מקמץ בפרטים. במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי מתפלמסים חז"ל על המידע החסר. האמורא רב אמר סירסו, וחברו שמואל אמר רבעו (קרי: עשה בו מעשה סדום). המדרש לבסוף גורס כי חם סירס את אביו כדי שלא ייוולדו לו עוד בנים, שגם להם יהיה נתח בארץ, וכך יקטן הנתח שלו.
את לוט ובנותיו אנו פוגשים לראשונה בעת כניסת המלאכים לסדום על מנת להזהיר את לוט מפני חורבן. תושבי העיר הלהוטים אחר משכב זכר דורשים מלוט להוציא את המלאכים כדי שידעום, המילה התנכית לאונס קבוצתי. לוט, השומר על קוד הכנסת אורחים מדברי, מציע בתמורה את בנותיו. לאחר חורבן סדום ועמורה והפיכת אמן למלחייה, בנות לוט מסיקות בטעות כי העולם חרב. הן משכרות את לוט ושוכבות איתו על מנת לקיים את המשך המין האנושי. מגילוי העריות נולדים שני עמים, מואב ועמון, עמים שנודעו בפריצותם. חז"ל מוקיעים את זימתם של צאצאי לוט, אולם מביעים הבנה למעשה בשל רצון הבנות להמשיך את המין האנושי. זוהי עבירה לשמה. אנחנו עוד נחזור למואב ולקשר החשוב אלינו.
תמר נישאה לער, בנו הבכור של יהוד. לאחר שער נפטר ללא צאצאים, בהתאם למנהג הייבום, היא נישאת לאחיו אונן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן מקור המילה "אוננות"), היות שהילד שהיה אמור להיוולד על פי חוקי הייבום אמור לשאת את שמו של אחיו. הוא נענש בידי שמים במוות. כעת בא תורו של בנו השלישי של יהודה, שלה, להיקשר עם תמר. יהודה חושש לגורלו של בנו הצעיר עם האלמנה הקטלנית ודוחה את זיווגו לתמר. זו חושדת כי יהודה אינו מתכוון לממש את חובתו. היא עושה לו תרגיל.
תמר מתיישבת על אם הדרך מכוסה בצעיף כשרק עיניה נראות כדרך הקדשות (זונות פולחניות), יהודה עובר בדרך, מבחין בה, יצרו גובר, הוא שוכב איתה וכתשלום מציע לה גדי עזים מעדרו. אולם מכיוון שהעדר רחוק, תמר מבקשת כעירבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. תמר הרה, הנשמות הטובות מודיעות ליהודה כי כלתו זנתה והוא מצווה להוציאה להורג בשריפה. בטרם ביצוע גזר הדין תמר מוכיחה את זהות האב: "והיא שלחה אל-חמיה לאמ1, לאיש אשר-אלה לו, אנכי הרה; ותאמר, הכר-נא-- למי החתמת והפתילים והמטה, האלה".
יהודה הודה במעשיו, ואף אמר: "צדקה ממני". וכאן חוזרים למואב. בועז, אחד מצאצאי צאצאם של תמר ויהודה, נושא לאישה את רות המואבייה, נצר לגילוי העריות של לוט ובנותיו. מפגש תרבויות זה מוליד את שושלת המלוכה העברית וכמובן את משיח בן דוד. ויש את יוסף הצדיק שעומד בפיתוי של אשת פוטיפר (על פי הקוראן שמה זוליכה), וזו בעלבונה מאשימה אותו באונס. הוא מושם בבית האסורים אולם משם סלולה דרכו לצמרת.
בפתיחת ספר יהושע אנו מתוודעים לרחב הזונה שמסתירה את המרגלים ששולח יהושע בן נון. רחב לא הייתה מוכרת מזון, אלא עסקה במקצוע העתיק בעולם. על פי חז"ל, "אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו בת י' שנים הייתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר".
חכמים מספרים שיופייה היה כה רב שרק אמירת שמה היה מביא לסיפוק מיני. "אמר רבי יצחק: כל האומר רחב מיד ניקרי (נעשה בעל קרי)" (בבלי, זבחים). מקשה לו רב נחמן שהוא עצמו אמר "רחב", והדבר לא גרם לו לכלום - והשיבו רבי יצחק שרק אם האדם מכיר את האישה ומזכיר את שמה אז מתקיים העניין.
על פי התלמוד, יהושע נשא לאישה את רחב הזונה לאחר שנתגיירה, ושימו לב לחוטרים מבית יהושע ורחב: "שמונה כוהנים ושמונה נביאים עמדו מרחב הזונה, ואלו הם ירמיהו חלקיהו ושריה ומחסיה וברוך ונריה וחנמאל ושלום. רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה הייתה מבני בניה של רחב הזונה".
ספר שופטים רווי פרשיות מין מסעירות ומצמררות. בסיפור פילגש בגבעה איש מבני שבט לוי מגיע עם פילגשו לעיר גבעה בנחלת שבט בנימין. המקומיים אונסים אותה באכזריות עד מותה. בעקבות האירוע האלים (הלוי שולח את חלקי גופתה המבותרת לכל נחלות שבטי ישראל) פושטים השבטים על שבט בנימין וכמעט מכחידים אותו. לתוצאות האירוע יש קשר לחג האהבה בט"ו באב - יום מיוחד בו בני בנימין מקבלים הזדמנות להכיר את בנות השבטים האחרים.
שמשון הגיבור אמנם מוקדש לחיי נזירות, אבל זה לא הופך אותו למתנזר. להפך, שמשון להוט אחר נשים נוכריות, בעיקר שיקסע פלשתיות. סופו ידוע - "תמות נפשי עם פלשתים". חז"ל מבררים את סוד הצלחתו הרומנטית ומגיעים למסקנה מפתיעה. הם מסבירים את הברכה בפסוק "ויגדל הנער ויברכהו ה'" בדרש הבא: "אמר רב יהודה אמר רב: שברכו באמתו (איבר מינו), אמתו כבני אדם (בוגרים) וזרעו כנחל שוטף" (בבלי, מסכת סוטה, דף י').
מלחמת ברק ודבורה בסיסרא - האחרון בורח משדה התבוסה ומוצא מקלט אצל יעל אשת חבר הקיני. זו משכרת אותו בחלב והורגת אותו עם פטיש ויתד. על פי פרשנות חז"ל וגם על פי פשט הכתוב, נדמה שיעל מבצעת ניאוף למען מטרה נעלה. על פי מסכת יבמות, שבע בעילות בעל סיסרא את יעל באותו ערב עד שהיא תקעה לו יתד בראש. במסכת הוריות (י' ע"ב) מבהירים האמוראים כי שימוש במיניות האישה להציל את עם ישראל הוא לגיטימי ולעתים אף מבורך: "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה".
שמואל וספרי מלכים ודברי הימים מגוללים את סיפור המלוכה העברית. דוד המלך ועלילותיו מוכרים ודאי. בת שבע רוחצת על הגג, בעלה אוריה נשלח למותו. אמנון אונס את אחותו למחצה תמר, אחיה אבשלום רוצח כנקמה את אמנון. כשיחזור אבשלום מגלות גשור ימרוד באביו, וכסמל לתפיסת השלטון יבוא על פילגשי אביו. וכמובן אבישג השונמית שמגיעה בסוף ימי דוד על מנת לחממו בזקנתו.
סיפור חמוד שמופיע בתלמוד בהקשר לאבישג ודוד מספר כיצד אבישג מבקשת מדוד להינשא לה. דוד טוען שהיא אסורה עליו. אבישג מתגרה בו במילים: "הגנב כשאין לו מה לגנוב משים עצמו כאיש שלום". דוד קורא לבת שבע וכתוב (מלכים א' א')" ותבוא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאוד ואבישג השונמית משרת את המלך". מכאן לומד רב יהודה משמו של רב שבאותה שעה קינחה בת שבע ב-13 מפות, כ-13 מילות הפסוק (תספרו). למרות גילו המופלג, דוד בא על בת שבע 13 פעמים.
נכדו של דוד רחבעם, מפצל הממלכה (אבי ייסר אתכם בשוטים וכו'), היה נשוי למעכה, אמם של המלכים הבאים אבים ואסא. מעכה מודחת על ידי בנה אסא בשל עבודת אלילים. "וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגבירה, אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרות אסא את מפלצתה וידק וישרוף בנחל קדרון" (דברי הימים ב' ט"ו, ט"ז). חז"ל תהו (כמותכם ודאי) בצדק מהי המפלצת של מעכה, ורב יוסף מציע "כמין זכרות עשתה לה, והייתה נבעלת לו בכל יום". והדברים ברורים.
יהויקים המלך נודע גם הוא לשמצה בעבודה הזרה שלו. בדברי הימים (ב', ל"ו) נכתב "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה והנמצא עליו הנם כתובים על ספר מלכי ישראל". חכמים תהו מה פשר המילים "והנמצא עליו" והגיעו למסקנה שעל איבר מינו נמצאה כתובת קעקע של עבודה זרה.
ספרי הנביאים עמוסים דימויים מיניים, חלקם בוטים מאוד ומגרדים את סף הפרסום. פרק כ"ג ביחזקאל עוסק באחיות אהלה ואהליבה, המייצגות את ממלכת יהודה וישראל. מכאן פוצח הנביא במסכת תיאור מביכה על התנהגותן הזנותית והפרוצה של האחיות ואחריתן הנוראה. "ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה - כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עשו דדי בתוליה, וישפכו תזנותם עליה... ועשו אותך בשנאה, ולקחו כל יגיעך, ועזבוך עירום ועריה, ונגלה ערוות זנוניך, וזימתך ותזנותיך".
נסיים בהושע, הראשון בנביאי תרי עשר, ממנו דורש הקב"ה לשאת אישה זונה, גומר בת דבליים (שימו לב לשם), וממנה להוליד שלושה ילדים שלפחות שניים מהם בחשש ממזרות, ובאמצעות המטפורה הנוראה להוכיח את ישראל בדברים קשים.
הגמרא בפסחים מביאה אגדה מאירת עיניים. הקב"ה כועס על בני ישראל, והושע, במקום לבקש רחמים, מציע לקב"ה להעביר את העם באומה אחרת. "אמר הקב"ה: 'מה אעשה לזקן זה?' אמר להושע: 'קח אישה זונה שתוליד לך בני זנונים'. לאחר שנולדו לו שני בנים ובת, אמר הקב"ה להושע להשליך את אשתו מעל פניו. הושע התחנן: 'ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה'. אמר לו הקב"ה: 'ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים, הן כך ישראל שהן בני ואתה אמרת העבירם באומה אחרת'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם