"אני הכנסתי את ההרואין לב"ש": סיפורו של נגמל
"גדלתי בבית מלא אלימות. בגיל 11 ברחתי לדודתי בעכו. גם שם קיבלתי מכות, חזרתי הביתה ושוב קיבלתי מכות. בגיל 12 כשפגשתי את החשיש הרגשתי חופשי ומאושר. בגיל 16 החשיש כבר לא סיפק אותי, והתחילה ההתדרדרות לסמים קשים. כיום אני מתבייש על המעשים האלה והדברים נראים לי כחלום בלהות". סיפורו של סמי לוי, כיום מדריך מכורים
אם בעבר אנשים אלה היו תוצר של עוני, בית הרוס, נחשלות, ילדות עשוקה ושכונת מצוקה - הרי שכיום, בעידן של חיים בחברה פוסט מודרנית, התפוררות התא המשפחתי, חינוך ללא גבולות ברורים ופיתוח קריירה של שני ההורים - "מחלת ההתמכרות" עלולה לפקוד כל בית בישראל. ההתמכרות חוצה מגזרים, מעמדות ועדות.
הצורך האובססיבי של הנרקומן בהשגת החומר השטני, המרדף הבלתי פוסק להשגתו והשימוש בו נמצאים בראש סדר העדיפויות, וזו תמצית חייו של המכור. שטר של 20 שקלים שהשאירה בבוקר רעייתו על שולחן המטבח, שנועד לחלב לתינוק, עלול להילקח תוך דקות ספורות על ידי אביו לקניית מנת סם, על מנת לשבור קריז. סכנות אורבות למכור
אולם, אפשר גם לצאת מאותו שיעבוד ולהיגמל מהסמים. המסע לניקיון הפיזי והנפשי הוא אמנם ארוך, מורכב וקשה, אבל לחירות אין מחיר. שווה להתאמץ.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
זהו סיפור חייו של סמי לוי, תושב באר שבע, שבראיון אמיץ וחושפני מגולל את סיפורו האישי. כמעט 20 שנה שהוא נקי מסמים ואף משמש כיום מדריך למכורים, במסגרת הרשות למלחמה בסמים בעיריית באר שבע.
"בן 51, נשוי אב לחמישה ילדים וסב לשמונה נכדים. בחודש יולי הקרוב אציין 19 שנים לניקיוני מהסם ועזיבתי את עולם הפשע. בשנים האחרונות סיימתי בהצטיינות קורס טיפול בנפגעי סמים, במסגרת מכללת אחווה, ולמדתי שנה אחת במכללת ספיר - קורס קדם אקדמאים בעבודה סוציאלית. יש לי ניסיון של כמה שנים בתפקיד מדריך מכורים וכיום אני עושה זאת במסגרת הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול בעיריית באר שבע, כאחראי על איתור מכורים לסמים והפנייתם למרכזי גמילה. בנוסף, אני מעביר הרצאות מניעה בקהילה".
בוא נחזור אחורה, לתהליך שהביא אותך לסם.
"אם היית שואל אותי פעם, מה הביא אותי לסם, לא הייתה לי תשובה. אבל כיום אני יכול להגיד שהסמים בשבילי היו פתרון לבעיה שסחבתי במשך שנים. נולדתי בבאר שבע, היינו שישה ילדים בבית. למרות שאני הילד האמצעי, הרגשתי תמיד כילד הקטן והמנוצל. גדלתי בבית מלא אלימות כשהפתרון לבעיה היה אלימות. היום אני יודע שזה בא ממקום של חוסר אונים, אבל זה מה שהם ידעו, אני מאוד מבין אותם. אני לקחתי את זה למקום אחר, לפעמים עשיתי דבר שאסור לעשות והמכות שספגתי לא היו מרתיעות אותי, להיפך, היו מקוממות אותי והייתי עושה צרות גדולות יותר. היה לי פחד אדיר מאחי הגדול. היה קורה לי משהו הפוך, כשאחי הגדול היה נמצא בקרבתי, במקום להרגיש בטוח ומוגן, הייתי מרגיש חסר ביטחון וחשוף. הייתי מדבר איתו ומפחד לקבל סטירה".
איפה למדת?
"למדתי בבית הספר היסודי תלמים (בשכונה ו' הישנה, כיום ד' מזרח) ובאותה תקופה התחילו הבעיות. הרגשתי צורך עז לשבור גבולות ולהיות גדול וחזק, אולי בגלל שבפנים, בתוך תוכי, הייתי ילד פחדן. בכיתה ב' התחלתי לנסות לעשן סיגריות, לא בגלל שהרגשתי צורך, אלא לחקות את הגדולים. שנאתי להיות ילד קטן, לא אהבתי את הילדות, הייתי הילד הבולט בבית הספר בעשיית בעיות משמעת. לא קיבלתי סמכות.
"בזמן שישבתי בכיתה ריחפתי וחלמתי. הייתי יוצא הרבה לשירותים ומבריז. לא היה לי תחת לשבת ולא אהבתי את הכיתה, כי שם אמרו לי מה לעשות ולא אהבתי שיגידו לי מה לעשות. מגיל קטן היה לי רצון לחופש. גם בבית כשהיו קורים דברים והיו אומרים לי 'תיזהר לא לדבר על זה בחוץ', הייתה ציפייה ממני בתור ילד להיות שקול ומחושב ולשמור דברים כמו בכספת. אני זוכר שהרבה פעמים לא שמרתי וחטפתי על זה מכות".
בגיל 11 ברחת מהבית.
"לא אשכח את אותו יום, שמרוב תסכול ברחתי לבד מהבית לדודתי, אחות אימי, שגרה בעכו ואני בן 11 בלבד. כיום אני לא מעכל איך עשיתי דרך ארוכה כזאת לבד. גם שם קיבלתי מכות, חזרתי לבאר שבע הביתה ושוב קיבלתי מכות מאמא שלי בתגובה.
"אני זוכר, שהמרד הראשון שלי היה לעשות קרחת, דפוס שאפיין אז את הנערים שהוגדרו 'חבורות רחוב' וגם על זה קיבלתי מכות. אני זוכר, כשהייתי בוכה אבי ז"ל היה כועס עליי ואומר לי 'מה אתה בת, אתה ילדה, למה אתה בוכה'?! ואני כילד הפנמתי שרגשות של כאב, בכי ופחד אסור להוציא ולבטא. בגיל 12 כשפגשתי את החשיש הרגשתי חופשי ומאושר".
לוי ממשיך לספר את סיפורו: "בשכונה שלנו, במרכז אורן, היה אלכוהול וחשיש, והסתובבו חבר'ה גדולים יותר שעישנו כל הזמן. הם נחשבו החבר'ה הלא טובים, שההורים שלנו הזהירו אותנו מהם. מרחוק הם נראו לי מאושרים, הם צחקו כל הזמן מהסוטול של החשיש ומבחינתי, לא היה חשוב מה הם עושים, העיקר שהם מאושרים, ורציתי להיות שם ולהשיג את מה שלא היה בהישג ידי.
"יום אחד באתי מבית הספר ועברתי בכוונה דרך אותו מקלט שהם נהגו לעשן בו וראיתי שכן שלי שהיה מבוגר ממני בשנתיים - לפני כמה שנים הוא מת ממנת יתר - היה לי ביטחון לגשת אליו, מהשאר פחדתי. שאלתי אותו, 'מה אתם עושים שם?', 'מעשנים חשיש' ענה, 'אתה יודע מה זה?'. אמרתי לו 'כן'. אמר לי 'אתה רוצה לעשן?' אמרתי 'לא'. רק אחרי שהוא שאל אותי אם אני מפחד לעשן, נזכרתי שאסור להגיד שמפחדים ואמרתי לו 'לא אני לא מפחד, תביא לי לעשן, רק אל תגיד להורים שלי'. זה היה הניסיון הראשון שלי בחשיש, בגיל 12.
"האמת, זה לא עשה לי טוב - כאבי ראש, הקאות, אבל אחרי כמה דקות הפכתי להיות הילד הכי מאושר, שיש לו חיוך מאוזן לאוזן. כל הצרות, המועקות, האסור והמותר, הכל נעלם. זו הייתה הנשיקה הראשונה, פתרון לעיתות מצוקה".
"בגיל טרום ההתבגרות, 15-13, נהגתי להיות רוב שעות היום במקלט בשכונה, כאשר את רוב הזמן אני מעביר בשתיית אלכוהול ומחפש תגרות ואלימות עם אנשים. הייתי מאוד אלים ובעייתי באותה תקופה. גם עברתי תאונת דרכים שהשאירה לי צלקת רצינית ברגל.
"לא אשכח איך האחים שלי היו צוחקים עליי, היו מכנים אותי בכל מיני שמות גנאי ובגלל שהרגשתי חריג, לא כמו כולם, רציתי להוכיח את עצמי שאני לא חלש, שאני חזק, ושיש לי אומץ. אם הייתה קטטה, אני מתוך 30 חבר'ה הייתי קופץ ראשון, אני הייתי המלך של הקבוצה. בזמן שהייתי שם הם ידעו שאין מה לדאוג, כי יש מי שישר יתקוף. הסתמכו עליי והאמת, הייתי הילד הכי פחדן.
"בגיל 15 יצאתי מכל מסגרות הלימוד. היה ניסיון לשלב אותי בכל מיני מסגרות, אבל בכל מסגרת כשלתי בגלל שבירת הגבולות ואי קבלת סמכות. באותה תקופה הכרתי את אשתי לעתיד, אישה מקסימה שעברה איתי מאוחר יותר שבעת מדורי גיהינום. באותה עת היא הייתה ילדה בת 12 ואני ילד בגיל 15.
"היינו שם כמה חודשים וכשחזרנו לבאר שבע עברתי לגור אצל ההורים שלה. אמא שלה הייתה אישה מקסימה, נהדרת, שאימצה אותי כמו בן. הייתה מפנקת, מעודדת ואני נער בן 16 הממשיך לעשן חשיש בקביעות, ללא התערבות וסמכותיות של הוריי ואחיי, כי גרתי מחוץ לבית.
"במקביל, החשיש כבר לא סיפק אותי, כי הגוף התרגל והתחלתי לצרוך כדורי אדולן וכדורי ואליום, משם התחילה ההתדרדרות לסמים קשים, ששרצו בשכונה. מצאתי את עצמי מתחיל לעשות פשעים, מתחיל לגנוב, לדקור, להעצר. זה היה כמו כדור שלג שלא יכולתי לעצור.
"לצבא גייסו אותי במסגרת 'נערי רפול'. אני זוכר ששלחו אותי לעשות קורס נהיגה וכל פעם המורה לנהיגה חשד ואמר לי למה אתה תמיד מנומנם כזה? בטסט ראשון נכשלתי, שני נכשלתי, שלישי גם, עד שעברתי בסוף וקיבלתי רישיון.
"הציבו אותי במחנה נתן, שם התעסקתי עם סמים. נעצרתי, ישבתי בכלא 4, ולאחר מכן זרקו אותי מהצבא אחרי שנה ועשרה חודשים. במקביל, בהיותי בן 19, התחתנתי ונולדה לי ילדה".
הטלנובלה של לוי נמשכת: "בשנת 1980 השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כשומר במסגרת חברת שמירה באחד מהמוסדות הרפואיים בעיר. הציבו אותי בשער האחורי. באותו הזמן שהה שם אדם תושב תל אביב, שהיה שפוט של שירות בתי הסוהר וריצה את השליש של מאסרו שם. יום אחד הוא הביא לי, פעם ראשונה, להריח את הלבן, סם ההרואין, והתאהבתי בו עד מעל הראש.
"מהעבודה כשומר זרקו אותי והתחלתי ללמוד באותה תקופה את מקצוע המסגרות במכללה הטכנולוגית בבאר שבע. גם שם הייתי שקוע בסמים קשים ואני זוכר שהוצאתי את תעודת המקצוע מסגר מוסמך כשהייתי בשיא השימוש, משתמש בהרואין שעלה המון כסף. הייתי חייב לגנוב, לשדוד. הייתי חייב לעשות פשעים, כדי לממן את הסמים. חייב להעצר, להגיע לבית סוהר.
"המפגש עם הדברים האלה הוא בלתי נמנע בעולם העברייני. נרקומן חייב מלחמות רחוב, חייב לדקור ולהידקר. בלי זה לא שורדים. לא הייתי פוחד משום אדם, הייתי הולך עם סכינים בכיס ואף אחד לא היה מתעסק איתי.
"במהלך השנים ישבתי תקופות קצרות בכלא וגם הייתה לי הרחקה מבאר שבע. הכל על סמים. מצאתי את עצמי הולך ומתדרדר, בפרט שהתחלתי להזריק. המצב הפך לבלתי נסבל. אהבתי את אשתי וגם את הסם, אבל הסם ניצח. עזבתי את הבית ונפרדנו.
"ב-1988 נסעתי לצפון הארץ, שם היו לי כמה ניסיונות גמילה, בעיקר פיזיים, אך ללא הצלחה. לא הבנתי שלהיות נקי זה לא רק פיזי, אלא דרוש טיפול נפשי. לכל מקום שהלכתי אליו והייתי כמה ימים נקי, חיפשתי את הנרקומנים. חזרתי לבאר שבע כעבור שנתיים מרוסק ובמשך 24 שעות כל הזמן השתמשתי.
"שכרתי דירה והפכתי אותה לתחנת סמים. אני הרי מסגר מוסמך, הפכתי את הדירה לבונקר שקשה לחדור אליו - דלת מברזל שנפתחת הפוך, ואני חי בפחד אלוהים ישמור. יש סמים, אני בבית. אין חומר, אני בחוץ. הייתי מסוגל לא לאכול שלושה ימים. רזה במשקל, נפול בהרגשה, הייתי יוצא החוצה חוטף, גונב, נעצר, משתחרר, משתמש. ככה עד גיל 32. הסם הכתיב לי את החיים".
"ערב אחד, בשנת 1993, מישהו לקח אותי למפגש ה-N.A (מכורים נקיים) בבאר שבע. בפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי אנשים שהייתי בטוח שהם מתו והופתעתי. אמרתי לעצמי, אם הם יכולים, גם אני יכול, וזה עבד עליי. לאט-לאט התחלתי להתחבר למקום הזה, בהתחלה עם הרבה הסתייגויות, אבל זרמתי.
"התכנים בטיפול היו מגוונים וכללו מודעות עצמית, בניית תהליך למידה מחדש, תקשורת עם עצמי ועם הסביבה, פתיחות, הצבת גבולות, קבלת מרות ואחריות ומגוון נושאים נוספים. ממש ציידו אותי ואת האחרים בארגז כלים להתמודד עם החיים החדשים, 'אני הנקי'. הטיפול לא היה קל, הוא נערך כל השבוע יום-יום, משעה שמונה בבוקר עד שלוש בצהריים. המסגרת הייתה נוקשה, עם כללים ברורים.
"לאחר שסיימתי את התכנית וכעבור כמה שנים של ניקיון, התחלתי לשמש כמדריך בכמה מסגרות טיפול למכורים ובשנת 2000, במקביל לעבודתי, יצאתי ללימודים של שנתיים וסיימתי כחניך מצטיין בקורס מדריך מטפל בנפגעי סמים. באותה העת חזרתי לאשתי והתחלתי לבנות את הזוגיות מחדש".
מה עושה לך העבודה כמדריך?
"העבודה בתחום מאוד מחזקת ושומרת עליך. אני רואה סיפורי הצלחה של אנשים שטיפלתי בהם וזה עושה לי טוב, ומעלה לי גם את ההערכה העצמית. אתן לך דוגמה, הזמינו אותי לתת הרצאה באוניברסיטת בן גוריון, במחלקה להוראה, ואני נזכר באותו ילד קטן שהייתה לו טראומה ממורים. הסתכלתי עליהם ואמרתי להם, אתם הזמנתם אותי ללמד אתכם איך להתנהג עם אוכלוסייה מתמכרת. עבורי עכשיו זו סגירת מעגל".
אומרים שהאובססיה לשימוש קיימת תמיד ואפילו אחרי 20 שנה אדם יכול ליפול. מה דעתך?
"אתה צודק. בכל התקופה של הניקיון שלי היו גם מצבים של משברים קשים. יש לי לעיתים רחוקות עדיין מחשבות שימוש, אבל אני צוחק מעצמי ומזכיר שמחשבה זו פעם הייתה עולה על כל מחשבה והייתה מנצחת. היום יש לי כלים איך להתמודד איתה. כמו שאתה אומר, אין ביטוח, אין דבר כזה אני אשאר נקי לנצח, אני צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק ולנהל אורח חיים נקי, נורמטיבי וללא קומבינות"
בוודאי גם בחג הפסח הזכרת לעצמך את היציאה האישית שלך מעבדות לחירות. מה זה עושה לך?
"היום אני יכול להגיד, אחרי 19 שנים של ניקיון, שהחיים הנורמטיביים אמנם לא קלים, אפילו די קשים, אבל אתה לא משועבד לשום דבר. זה משתלם, שווה וכדאי. עם כל הקושי, אני מפוקח, אני מפוקס, אני חווה ואני מרגיש שיש לי אישה, ילדים ונכדים שאני אוהב ואני איתם.
"בשל העובדה שבמשך שנים ניהלתי אורח חיים שאני כיום מתבייש בו, אני מתנצל בפני מי שפגעתי בו. הצבתי לי בשנים האחרונות מטרת חיים ושליחות, לעזור לאנשים הנמצאים במצב דומה ואני פונה לאותם אלה הזקוקים ומבקש מהם, אני לרשותכם 24 שעות. אנא, תגיעו לרחוב ההסתדרות 97 באר שבע".
גילוי נאות:
ב-1990 שימשתי כעובד סוציאלי, מטפל בנפגעי סמים במרכז היום של אגף הרווחה ונשוא כתבה זו היה בטיפולי. ראוי לציין, כי מלאכת הכתיבה הפעם לא הייתה קלה עבורי. הציפו אותי זיכרונות, תמונות ומצבים של האינטראקציה הטיפולית שהייתה בינינו, במסע הארוך והמורכב שעשה להגיע ליעד הנכסף. הוא עשה זאת ואני גאה בו. יישר כח!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם