איפה מוצאים צעירים אוסטרלים בית חם בירושלים?
איימי בראודה, ילידת פרת' שבאוסטרליה, הכירה את רועי ברקוביץ' הירושלמי כששהה במערב אוסטרליה כשליח "בני עקיבא". הם התארסו, היא עלתה ארצה ומאז הם מארחים בדירתם הצנועה בעיר מאות עולים מהחלק הדרומי של הכדור
בראודה נולדה וגדלה בפרת' למשפחה יהודית חילונית. כשהייתה בת 11 חזרו בני המשפחה בתשובה, והיא עברה את התהליך איתם. בצעירותה הייתה חניכה בתנועת "בני עקיבא" בעיר, בהמשך הדריכה בתנועה, ועם סיום לימודיה התיכוניים הצטרפה לתכנית של "בני עקיבא" בישראל, ובמסגרתה הגיעה ארצה לעשרה חודשים. במסגרת התכנית, שמתקיימת מדי שנה, נודדים הצעירים בין היתר בין צפת, טבריה, חיפה וירושלים, ושם הם לומדים, מתנדבים, מטיילים ומעבירים תקופה ארוכה במדרשת הרובע בעיר העתיקה.
הכול נעשה תחת המעטפת הערכית של "בני עקיבא", ששמה דגש על ערכי התורה והעבודה, "תוכן דתי בעולם המעשה", כהגדרתה. בתום התכנית החווייתית, ועם חזרתה לאוסטרליה, החלה בראודה את לימודיה באוניברסיטה והשלימה שנתיים של לימודי פסיכולוגיה. במהלך הלימודים פגשה בפרת' את רועי ברקוביץ', ירושלמי שהגיע לעיר לשליחות של שנה, מי שעתיד היה להיות בעלה ולשנות לחלוטין את מסלול חייה.
ברקוביץ' (25) נולד בשכונת קריית משה למשפחת חוזרים בתשובה, למד בישיבה התיכונית נעם, המשיך למכינה הקדם צבאית בעלי והתגייס לצנחנים. לקראת השחרור, וללא תכניות ברורות להמשך, השתתף ברקוביץ' בכנס משתחררים, שם הציע לו אחד הנציגים הצעה שעיצבה את המשך דרכו. "ניגש אלי מישהו ואמר לי, 'יש לך כיפה על הראש, אתה רוצה לצאת לשליחות?'. הוא סיפר לי על האפשרויות, זה נשמע מעניין ושבוע לאחר מכן כבר הייתי במיונים", הוא מתאר. "אני בן לאמא צרפתייה ואבא רומני, ובמשפחה המורחבת שלי כולם עולים, כך שהיה לי ברור שארצה לצאת לשליחות ולעבוד עם עולים באיזשהו שלב".
זמן קצר אחרי
במקביל הוא התחיל להדריך בסניף המקומי של "בני עקיבא", הכיר את בראודה, והשניים התחילו לצאת. "התחלנו לצאת כשהייתי בשליחות", הוא נזכר, "ואמרתי לה שאני לא רוצה שהעובדה שאנחנו יוצאים תפגע בעבודה שאני עושה בעיר. לכן בעצם התחלנו לצאת רק אחרי חצות כל יום, כשהייתי מסיים את כל המשימות שלי. מזל שיש בפרת' פארקים, אחרת לא היה לנו איפה לשבת בשעות האלה".
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
הקהילה היהודית בפרת', שברקוביץ' התנדב במסגרתה, מונה כיום כ-7,000 איש (מתוך מיליון ו-700 אלף תושבי פרת'), והיא לדבריו "חמה וביתית". ברקוביץ' מספר שמדובר בקהילה ציונית, ש-50 אחוז מבני הנוער בה חברים בתנועות נוער יהודיות. כמו כן, משפחות הקהילה היהודית בעיר מרבות לארח מטיילים ישראלים שמגיעים לאזור.
לאחר שהשלים שליחות של שנה באוסטרליה שב ברקוביץ' לישראל, לאחר שקיבל הצעת עבודה מתנועת "בני עקיבא" העולמית. הוא התקבל כמדריך בתכניות התנועה בישראל והתחיל להדריך צעירים שמגיעים לארץ במסגרת התכנית שבראודה נטלה בה חלק רק שנה קודם לכן. "התחלתי להדריך את הצעירים בישראל, שזו עבודה מסביב לשעון, ותוך כדי טסתי שוב לאוסטרליה", מספר ברקוביץ'. "כשחזרתי לבקר איימי ואני התארסנו – כך שבנוסף לכל המשימות, נוספה לי גם המשימה לתכנן חתונה בישראל".
חודשים ספורים לאחר הצעת הנישואין עשתה איימי עלייה, וחודש לאחר שהגיעה לישראל השניים נישאו. "היה לנו ברור שנתחתן בישראל", קובע ברקוביץ', "אין אופציה אחרת". בחתונתם, הם מציינים, עלה מספר הצעירים, בהם עולים וחניכים, על מספר המוזמנים מקרב בני המשפחה והחברים הוותיקים.
הכלה מצדה מציינת שכלל לא ציפתה שחייה יובילו אותה דווקא לכאן; "לא חשבתי שאתחתן מוקדם ואעבור לישראל", היא מודה. "עד אז פשוט הלכתי עם החיים לאן שהם לקחו אותי. בעצם לא היה לי כיוון ברור ולא עשיתי שום דבר יוצא דופן עד שעליתי לישראל. לעשות עלייה היה דבר אמיץ מאוד מבחינתי, ולשנייה לא צפיתי את זה קודם לכן".
היום, כשנתיים לאחר החתונה, מתגוררים בני הזוג בקטמון, ובראודה עובדת בארגון ההכשר האמריקני OU בירושלים לאחר שהשלימה תכנית לימודים באולפן. ברקוביץ' לומד לתואר ראשון ביחסים בין-לאומיים והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ומשמש הרכז הלוגיסטי של "בני עקיבא" בארץ. "אני ממלא עבורם את התפקיד עד שימצאו מישהו למשרה, כמו מילואים", הוא אומר. "בזכות 'בני עקיבא' ו'תורה מציון' איימי ואני הכרנו והחיים שלי הפכו למה שהם היום, כך שאני חייב להם המון. אני מוקיר להם תודה ונותן להם את כל מה שהם צריכים ממני".
השניים מתבדחים כי "בפרת' זה כבר נהיה אופנה להתחתן עם שליח", ואכן, בשלוש השנים האחרונות התחתנו שלושה שליחים ושליחות עם צעירים או צעירות מקומיים. "זה התחיל שנה לפנינו, אנחנו לא היינו הראשונים", מתוודה רועי ומוסיף, "אף אחת בישראל לא רצתה אותי, עד שנסעתי לצד השני של העולם ופגשתי את איימי".
לפני כשנה, ואף שאף אחד מהם לא עבד בזמנו בתנועה באופן רשמי, הפכו השניים לזוג מלווה לצעירים מחצי הכדור הדרומי – אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה – שמגיעים לישראל במסגרת התכניות ארוכות הטווח של "בני עקיבא", תפקיד שהם ממלאים עד היום בהתנדבות. "אין הגדרה לתפקיד הזה", מסבירה בראודה, "אנחנו נפגשים עם קבוצה של צעירים לכמה שעות כל שבוע, והם באים אלינו לשבתות כשהם רוצים. המטרה היא פשוט לשמש להם אבא ואמא בישראל, בזמן שהם עושים תכנית מאוד תובענית וקשה, רחוק מהבית, ולרובם אין בכלל משפחה בארץ".
ברקוביץ' מוסיף: "כשהפכנו לזוג מלווה החלטנו שנהיה מעין אבא ואמא מקומיים עבורם, בגלל שההורים האמיתיים שלהם נמצאים במדינות רחוקות. הם מוזמנים להתקשר אלינו מתי שהם רוצים, ואנחנו מהווים מעין גורם לא רשמי שתמיד זמין עבורם, אם הם צריכים הפסקה מהתכנית או שהם רוצים להוציא עצבים. אנחנו מפתחים איתם ממש קשר אישי – אני טיפוס מייעץ מאוד, איימי מדהימה ותמיד מקשיבה לכל מה שיש להם לומר, וזה משהו שהם זקוקים לו. זה מעין משהו אקסטרה, ואנחנו משתדלים לספק להם תחושה ביתית. הצעירים קוראים לנו האבא והאמא הישראלים שלהם, כך שאני חושב שזה מצליח".
בשנה שעברה אימץ הזוג הצעיר 24 צעירים מהתכניות של "בני עקיבא", ואילו השנה הם אימצו קבוצה של 14 בוגרי תיכון שהגיעו לישראל לתקופה של עשרה חודשים. במסגרת הביקורים השבועיים מעבירים בני הזוג פעילויות להעצמה אישית, עוסקים ביהדות וציונות, ובעיקר "מספקים אווירה, משפחתיות וכיף", כפי שמסביר ברקוביץ'.
"זה קשה להיות פה תקופה ארוכה בלי משפחה, ואנחנו מהווים נקודה שהם יכולים להיאחז בה. לי לא היה את זה כשביליתי שנה בישראל, ואני חושבת שזה היה חסר לי מאוד", מתארת בראודה, "גם היום, חוץ מהמשפחה של רועי אין לי פה משפחה, ואני מבינה את הקשיים שעובר מי שחווה דבר כזה. אנחנו לא המשפחה הביולוגית שלהם, אבל אנחנו משתדלים כמה שיותר".
אך סיפור האגדה אינו מסתיים כאן; אימוץ הצעירים מ"בני עקיבא" התגלגל למפעל אירוח של ממש, וכיום שבת טיפוסית אצל משפחת ברקוביץ' הטרייה כוללת הרבה יותר מקבוצת בני נוער. "כל שבת אצלנו מתחילה בפינוי הסלון מתכולתו, כדי שיהיה מקום לפתוח שולחן גדול לקראת הארוחה", מתאר ברקוביץ'.
"מדי שבת מגיעים אלינו חברים מקטמון שעשו עלייה, מכרים רחוקים, צעירים מהתכנית ועוד ועוד, עד שהדירה מלאה עד אפס מקום. הבישולים מתחילים בדרך כלל כבר ביום חמישי; הספקנו להתמחות בכל מיני בישולים, ואנחנו יודעים מתי כדאי לבשל דברים זריזים ומתי פשוט לשים בסיר לבישול ארוך. תכל'ס, איימי אחראית על הכול, היא הבוס. תוך כדי הבישול אנחנו גם מתקשרים לאמהות ומבקשים מתכונים.
"אצלנו אפשר למצוא על השולחן מרק קניידלעך אשכנזי ליד חמין ספרדי, משתי האמהות שלנו. בכלל, בגלל שגדלתי במשפחה מעורבת חשובה לנו ההבחנה שאין ספרדים ואשכנזים, יש ישראלים. עם ישראל יצא מהגלות, וזה נכון שאנחנו שומרים על המסורת, אבל אצלנו בבית לוקחים את הטוב משני הצדדים ולא בוחרים צד. את החבר'ה שבאים לפה למשל אני מקפיד לקחת גם לבית כנסת ספרדי וגם לבית כנסת אשכנזי, וזה מרגש במיוחד, משום שבפרת' אין כמעט בתי כנסת ספרדיים".
לדברי השניים, מדי שבוע מתקבץ בביתם הרכב אורחים אקראי ומגוון, עד שהדירה הקטנה מתמלאת לחלוטין. חלק מהאורחים מגיעים רק לארוחה ולתפילה, ואחרים נשארים לסוף השבוע כולו. "כל שבוע אנחנו מקבלים טלפונים מאנשים ששואלים אם הם יכולים לבוא לשבת, והתשובה היא תמיד כן", אומרת בראודה, "אנשים מתקשרים ושואלים אם הם יכולים להביא את החברים והשותפים שלהם, וכל שבוע הדירה שלנו מתמלאת. הדירה אמנם קטנה, אבל אנחנו דוחסים כמה שאפשר. אנחנו מקבלים טלפונים אפילו שעה לפני כניסת השבת מאנשים שרוצים לבוא, ואין שאלה בכלל".
את ההכנות, מספר ברקוביץ', מסיימים בני הזוג כל שבוע בדקה האחרונה לפני כניסת השבת. "הצפירה היא בעצם צפירת הרגעה בשבילנו", הוא אומר.
בכדי להדגיש את התופעה הייחודית שהיא ביתם, בראודה מספרת כי לפני כשנה קיבלה טלפון מצעיר ש"מישהו בעיר העתיקה" נתן לו את מספר הטלפון של בני הזוג והציע לו להתקשר אליהם. הצעיר אכן צלצל, וביקש להתארח אצל השניים לארוחת שישי. "אנחנו בונים לעצמנו כבר מוניטין", היא מתבדחת, וקובעת כי "יום אחד יהיה לנו בית גדול, ונוכל לארח אפילו יותר". בין האורחים המיוחדים שמגיעים לביתם נמצאים גם בוגרי התכניות של "בני עקיבא" שעשו בינתיים עלייה ושמרו על קשר עם בני הזוג, ואפילו אב של אחת החניכות התארח אצלם לשבת כשהיה בביקור בארץ.
"כל השבוע אנחנו עובדים וחיים את החיים שלנו, ושבת זו הנקודה שבה אנחנו יכולים לתת מעצמנו מאה אחוז לכל מי שמתארח אצלנו, אפילו אם כל מה שבא לנו זה לישון. אנחנו אגב הראשונים שנתמוך בהכרזה על יום ראשון כיום חופש, כדי שנוכל לנוח מהשבת", מציין אב הבית. "אנחנו מבינים שאנשים שנמצאים בארץ לבד צריכים את המקום הזה של אווירה של משפחה ושל שבת, אחרת איפה הם יהיו? לאן הם ילכו? צריך לזכור גם שלא כולם דתיים, יש כאלה שמתנדנדים ויש שמגיעים ממשפחות חילוניות לחלוטין, והם נתקלים פה לראשונה בארוחת שבת במסגרת משפחתית, כשבבית הדברים האלה לא היו קיימים".
עוד הוא מדגיש כי כל האורחים של בני הזוג חופשיים לבחור כיצד להעביר את השבת שלהם; "הדגש הוא על זה שאנחנו לא כופים שום דבר. אנחנו משאירים לכל אחד את החופש לקום או לא לקום לתפילה, והכול נעשה בנחת ובלי לחץ. גם אנחנו ממשפחות של חוזרים בתשובה, ואנחנו עוד זוכרים מצעירותנו שהיינו רואים סרטים בשבת", הוא מסביר.
השנה החל רועי להתמחות במשרד לקליטת העלייה במסגרת תנועת "רוח חדשה", ואומר שהבחירה הייתה קלה. "ב'רוח חדשה' מציעים כל מיני תחומי התמחות, אבל היה לי ברור שאני הולך לכיוון של קליטת עלייה, זה הכי חשוב לי", הוא מסביר. "מה שאנחנו עושים היום זה משהו שלא הרגשנו שהיה כשאיימי עלתה, ואנחנו מקווים להצליח לעשות משהו שונה. כשאני מספר לאנשים שבכל שבת לזוג בני 21 ו-25 יש כל כך הרבה אורחים בדירה, הם פשוט לא מאמינים. מדי פעם, לעתים רחוקות, אנחנו מרשים לעצמנו לקחת שבת חופש ולהיות לבד".
באשר לגילה הצעיר של איימי, אשר מפתיע גם את המתארחים עצמם, רועי מציין כי "החניכים שאנחנו מאמצים הם בערך בגיל של איימי, והם באמת מופתעים כשהם מגלים בת כמה היא. אבל זה גם אחד הדברים הכי יפים בכל הסיפור הזה – אנחנו יכולים לעזור להם ולהיות שם בשבילם בגלל שאנחנו כל כך קרובים אליהם בגיל, ובגלל שאיימי הייתה שם לא מזמן".
עד מתי ימשיכו בני הזוג במסורת הדירה הפתוחה? מבחינתם לפחות, קו הסיום לא נראה באופק. "כל עוד אנחנו יכולים לארח ומשמח אותנו שיש פה אנשים, נמשיך לעשות את זה", אומרת המארחת, "נעשה את זה עד שיימאס, למרות שאני לא מאמינה שזה יימאס. זה אמנם מתיש, אבל אנחנו נהנים ואין סיבה טובה באמת לא לעשות את זה. כל פעם שאנחנו אפילו חושבים להפסיק ולקחת את השבתות לעצמנו, אנחנו שומעים איזה סיפור על משפחה אחרת של מארחים שנותן לנו השראה, וגם להורים של שנינו יש את הגן המארח, אז גדלנו עם זה".
אך דווקא מהמשפחה נשמעים קולות אחרים. "אמא שלי אמרה לי שאחרי עשרות שנים קצת נמאס לה לארח, והיא שאלה אותי אם אני בטוחה שאני רוצה להתחיל עם זה בגיל כל כך מוקדם", מספרת בראודה. "התשובה שלי הייתה שיש לי אנרגיות, ודווקא עכשיו אנחנו בגיל שאנחנו יכולים לעשות את זה".
בעלה מצדו מוסיף כי "סבתא שלי אומרת שאנחנו משוגעים שאנחנו עובדים מסביב לשעון, אבל זה בדיוק הזמן לזה. נראה שכל עוד נוכל, נארח. במיוחד כשיהיו לנו ילדים משלנו, כי ככה נרצה לחנך אותם. זה הדבר הכי חשוב מבחינתנו, לארח ולתת".
בין סיפור לסיפור מגוללים השניים מקרה ששמעו, על משפחה שמארחת מדי שבוע לא פחות ממאה איש בביתם הגדול – מה שנדמה היום כחלום עתידי עבור בני הזוג הצעירים. "אנחנו נדהמים מסיפורים של משפחות שמארחות עשרות אנשים בכל שבוע, וזה מה שממשיך להניע אותנו כזוג", הם אומרים. "כל עוד זה משמח אותנו שיש פה אנשים, אין חשש שנפסיק עם זה. האמת היא שזה כיף, ואנחנו פשוט נהנים מזה. אלה החיים שלנו, התרגלנו לזה, ואנחנו כנראה כבר לא יכולים בלי זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם