ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

"מי שעדיין חי, שיברח": הילדה ששרדה את הגטו נזכרת

"הנאצים הורו לנו לשכב על רצפת הבית, טענו את נשקם וריססו באוטומט את כולנו. אני זוכרת שנשימתי קפאה באותם רגעים. אבל הם לא שמו לב שאמי נשכבה עלינו ולמעשה ספגה את מירב הקליעים. אני בעצמי חטפתי כדור בכתף ודיממתי. באורח פלא אף אחד לא נהרג למעט אמא". זיכרונות הילדות המזעזעים לא מרפים משרה ויינשטיין

"עד היום אני מתהלכת עם שק כבד מאד על הגב. שק של זיכרונות קשים מהולים בכמה רגעים נעימים מילדותי. משק כזה אי אפשר להיפטר, ואולי במובן מסוים אני גם לא רוצה להיפטר ממנו. אך בכל שנה אני מרגישה שהשק הזה נהיה כבד יותר ויותר. הוא לעולם איננו מרפה ממני.

"במשך שנים עברתי טיפולים פסיכולוגיים. הייתי אדם סגור מאוד. כל חיי חששתי לצאת לבד בחושך ואפילו בתוך הבית חדרים חשוכים תמיד העלו לי זיכרונות מפחידים. עם זאת, בזיכרונות האלה יש גם צד חיובי. בתוך הצרה הזאת יש לי גם זיכרון של בית חם ואוהב.

"הזיכרון של אמא שלי, שהייתה אופה לחם במיוחד בשבילי. אני ממש זוכרת את ריח האפייה מהבית. כשהייתי הולכת לישון אמא הייתה שרה לי שיר ערש. מזיכרונות כאלה אינני רוצה להיפרד לעולם".

שרה ויינשטיין, בת 77 מרחובות, הייתה רק בת חמש כשהחיילים הנאצים הגיע לביתה בפולין וגירשו אותה ואת משפחתה. מרגע זה ואילך היא חוותה שלל אירועים טראומטיים שהמוח האנושי מתקשה אפילו לדמיין. החל מגירוש לגטאות, אחר כך במסתור בבית של חבר משפחה ומאוחר יותר במלחמת הישרדות של שנים

ביערות הקפואים של אירופה.

היא צפתה כיצד מכים את אמה מכות נמרצות, עמדה בעצמה מול כיתת יורים ואף ספגה פגיעת כדור, צפתה במחזה של רצח אמה ואביה לנגד עיניה בעודה ילדה קטנה. למרות זאת, היא וחמשת אחיה ואחיותיה הצליחו לשרוד את המלחמה ועלו לארץ כאן התאחדה המשפחה מחדש.

"נולדתי בשנת 1935 בשם סוניה חייט בשטחי פולין, שהיום שייכים לאוקראינה, וחיינו אני ומשפחתי בעיירה קטנה בשם סטאפן", מספרת ויינשטיין השבוע, "היינו שישה ילדים בבית. שלושה בנים - ישראל, משה ואברהם; ושלוש בנות - שושנה , רחל ואני שרה'לה. הייתי הצעירה בין השישה".

מה את זוכרת מלפני המלחמה?
"מהתקופה שלפני המלחמה יש לי זיכרונות מעורפלים בלבד. בכל זאת הייתי עוד פצפונת. מה שאני כן זוכרת הוא שהבית תיפקד כבית יהודי רגיל. חיינו עם הסבא והסבתא שהיו מאוד דתיים, כך שגדלתי על ערכי המסורת והדת היהודיים.

"כשהתחילו המהומות המשפחה התכוונה לנסוע לאמריקה עד יעבור זעם, אך סבתי האמינה אז שבאמריקה נחייה בין גויים ולא רצתה שנתערבב איתם אז העניין ירד מהר מאד מהפרק. גם בפולין, למרות שחיינו עם עוד אוכלוסייה יהודית, לא תמיד הצלחנו להשיג אוכל כשר אז לעתים כופפנו את האמונה ואכלנו בשר לא כשר.

"אני זוכרת שכשאימי מרים הייתה עושה אוכל לא כשר היא הייתה מרימה את המפה. היינו אוכלים על השולחן עצמו וכשמסיימים היא הייתה מחזירה את המפה. היא האמינה שכך הבשר הטרף לא יכתים את המפה לפעם הבאה. אבי בנימין עבד בתור חייט וניהל את בית המלאכה בבית. אמי עזרה לו בנוסף למלאכת גידול הילדים. אני ממש זוכרת את רעש המספריים הגוזרות בבית. רעש זה מלווה אותי עד היום. ואז, יום בהיר אחד, הצרות החלו".

בשנת 1940 הנאצים השתלטו על כל שטחי פולין רבתי והצליחו להגיע גם למקומות הנידחים ביותר. "הם פשוט דפקו יום אחד בדלת", היא נזכרת, "ואמרו לנו לארוז תיק במיידי ושאנחנו צריכים לעבור דירה. תחילה העבירו אותנו לגטו של סטאפן ואחר כך לגטו ברזנה שהיה מרוחק יותר. מוזר להגיד אבל דווקא הגטו, למרות החוויות הקשות והקונוטציות השליליות שהוא מעלה, היה התקופה הקלה יותר בין שלל החוויות שעברתי".

מה את זוכרת מהחיים בגטו?
"אני זוכרת שבגטו שמרו עלינו חיילים אוקראינים שהיו שונאי יהודים יותר מהנאצים עצמם. בכל בוקר היו הגברים יוצאים לעבודה והילדים הקטנים היו נשארים בגטו. חיינו במן אולם גדול וישנו כמה מאות אנשים על הרצפה. באותה תקופה נתנו לנו פרוסת לחם ביום לאכול כי הם עוד היו צריכים אותנו ככוח עובד. אחד הזיכרונות שלי מהגטו הוא השקט הבלתי נסבל. פשוט אסור היה לדבר.

"כל פעם שהייתי קצת פותחת את הפה, מיד היו משתיקים אותי כדי לא למשוך תשומת לב, כדי לא לבלוט חס וחלילה. היה גם פחד נוראי לצאת מהבית. כל יציאה מהבית הייתה עלולה לעלות לנו ביוקר. אז את שהותי בגטו, שנמשכה כשנה, ביליתי בעיקר בשתיקה בתוך הבית.

"כעבור כמה חודשים בגטו כבר היינו מורעבים. יום אחד אמא שלי אזרה אומץ וביקשה מאיזה גוי פרוסת לחם בשביל ילדיה הרעבים. בקשה זו כמובן עלתה לה ביוקר. הגוי החל להכות אותה בכל כוחו. אמא שלי צרחה בקולי קולות. אני זוכרת שלאמי הייתה צמה ארוכה.

"הוא תפס אותה בצמה, השכיב אותה על הארץ וגרר אותה כמה מטרים על הקרקע. אני עדיין זוכרת כיצד היא נאבקה בגבורה באותו אוקראיני שהיה אולי פי שלושה ממנה בגודל. צפיתי במחזה הזה ונתקפתי בהלה. פשוט לא ידעתי מה לומר. אבל הרי כבר הייתי רגילה לשתיקה אז פשוט שתקתי. 'לא קרה כלום', היא אמרה לנו אחר כך כדי להרגיע. אבל האמת שלא נרגעתי. הייתי פשוט מבועתת".

לאחר שנה בגטו נזרק לעבר משפחתה של ויינשטיין חבל הצלה, אך התברר מהר מאד שהוא זמני בלבד ולמעשה רק החמיר את המצב. "אחד השומרים בגטו היה חבר של אבא", היא מספרת, "קראו לו פופל. הוא בישר לאבי שהגרמנים מתכוונים להרוג את כל אוכלוסיית הגטו בקרוב ושאנחנו חייבים להימלט מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא היה איש טוב לב והחליט שהוא עושה מעשה אמיץ ומבריח אותנו מהגטו. וכך, בחושך מוחלט של הלילה, הגיע אלינו פופל עם עגלה מכוסה בקש.

"נדחסנו כולנו בתוך העגלה ונסענו לביתו של פופל. שהינו בביתו כחודשיים בערך. באותה תקופה שני אחיי הגדולים, ישראל ומשה, כבר עזבו את המשפחה כדי להילחם בנאצים בשורות הצבא האדום כך שנשארנו אצל פופל ארבעה ילדים והוריי.

"אבל בתקופת המלחמה היו מלשינים רבים וזה כנראה מה שקרה לנו. מישהו בעיירה כנראה הלשין לרשויות שפופל ואשתו מסתירים יהודים בביתם. יום אחד הגיעו כמה גויים אוקראינים חמושים ומיד כיתרו את הבית. הם פרצו בבעיטה את הדלת והוציאו אותנו החוצה מן המחבוא. זה נראה ממש כמו סצנה מסרט פעולה. כאילו שאנשים חמושים מסתתרים בבית. פופל ואשתו היו הראשונים לשלם את  המחיר. הם העמידו אותם זה לצד זה וירו בהם. לאחר מכן הגיע תורנו.

"הם הורו לנו לשכב על רצפת הבית, טענו את נשקם וריססו באוטומט את כולנו. אני זוכרת שנשימתי קפאה באותם רגעים והרחתי ריח שרוף. אני מניחה שהיה זה אבק השריפה. זה היה מן ריח חונק. אבל מה שהם לא שמו לב אליו היה שאמי נשכבה עלינו ולמעשה ספגה את מירב הקליעים.

"אני בעצמי חטפתי כדור בכתף ודיממתי. גם אחיותיי ואחי נפצעו, אבל באורח פלא אף אחד לא נהרג למעט אמא שלי. התחזינו למתים במשך מספר דקות. האוקראינים הציתו את הבית והסתלקו. לאחר שהם עזבו אבא שלי קם וצעק בבהלה 'מי שעדיין בחיים שיקום ויברח מיד', וזה מה שעשינו. לקחנו את גופתה של אמא וברחנו ליערות".

"כשברחנו ליער היה כבר חורף והקרקע התכסתה שלג", ממשיכה ויינשטיין לספר, "היה קר מאוד ואני הייתי לבושה בשמלה בלבד. בכיתי לאבא לשלי 'קר לי ורטוב לי', אבל לא היה כל כך מה לעשות. התחלנו לחפור בור סמוך לאחד העצים וקברנו את אמא.

"כתוצאה מהפציעות שלנו השארנו סימני דם על השלג אז נאלצנו לברוח למעבה היער פן ניתפס. היערות בפולין הם חשוכים מאוד, בעיקר בחורף. העצים ענקיים ומסתירים את כניסת השמש מה גם שבחורף יש עננות כבדה".

מה אוכלים במצב כזה?
"הבעיה העיקרית שלנו ביער הייתה כמובן מזון. מצד אחד היינו צריכים להישאר עמוק בתוך היער כדי לא להיתפס, אך כדי להשיג אוכל היה צריך להגיע ליישוב כלשהו ולגנוב. כל פעם שהיינו יוצאים לחלקים החיצוניים של היער, היו מגלים אותנו רועי צאן ומלשינים עלינו ואז היינו צריכים שוב לברוח פנימה. ממש כמו חתול ועכבר. אז חפרנו  בורות, שמנו עליהם ענפים וככה גרנו. בשלב מסוים אני זוכרת שפיתחתי מעין קהות חושים לרעב ולקור. כביכול זה הפסיק להפריע לי. במובן מסוים ראיתי בזה מצב נורמטיבי. האמת שלא ידעתי שיכול להיות אחרת.

"בעיה נוספת שצצה עם הזמן ביערות הייתה השמלה שלי, שאותה לא החלפנו מאותו יום אצל פופל. אני זוכרת שזו הייתה שמלה כחולה כהה עם צווארון וכפתורים מאחור. היא הייתה מוכתמת בדם  והתמלאתי מוגלה. זה כאב נורא. בנוסף, אני הרי הייתי ילדה, ומיום ליום צמחתי לגובה ולרוחב והשמלה כבר לא התאימה לגודלי. אבי שפך לי מים על השמלה כדי לנסות ולשחררה מהגוף ואני הייתי צורחת בבכי, אבל האמת שלא היה שם שום מקום לרחמים.

"רק הישרדות נלקחה בחשבון. למעשה חיינו כמו חיות. עושים רק מה שחיוני לשם הישרדות. חיינו שלוש שנים ביערות בלי מקלחת, בלי להחליף בגדים, בקושי היה לנו מה לאכול ושתינו מים מהקרקע. הדבר היחיד שהיה מצוי בשפע ביערות אלו אוכמניות. זה מה שאכלנו כל הזמן. אבל כמה זמן אפשר לאכול רק אוכמניות? מה גם שזה פרי של קיץ אז בחורף גם זה לא היה זמין לנו.

"אחת לשבוע בערך היו הגברים משאירים אותנו במעבה היער והולכים לאחד הכפרים, פורצים לבתים וגונבים אוכל וכביסה, שיהיה לנו מה לאכול ומה ללבוש בקור העז. "יום אחד הלכתי לחפש אוכמניות לאכול ואיבדתי את הדרך. בשלב מסוים הייתי עייפה מכדי ללכת ופשוט התמוטטתי לישון ליד אחד העצים. מזל שהיה אז קיץ אחרת כבר הייתי מוצאת את מותי כי כשלא זזים אז מתים מקור. כשהתעוררתי חזרתי למקום שחנינו בו, אך לא היה שם כבר אף אחד.

"איבדתי תחושת זמן ומקום. הנחתי ששוב הרועים גילו את המסתור ולכן משפחתי ברחה פנימה ליער. אז חזרתי לעץ שנרדמתי לידו והמתנתי שם במשך יומיים. אני זוכרת שביומיים האלה כל הזמן פחדתי מדובים ונחשים. זה מה שתמיד סיפרו לי, שביער יש דובים ונחשים אוכלי אדם. לאחר יומיים של המתנה מצאה אותי משפחתי. כך, עד שנת 1945, בילינו בהימלטות ביערות".

ויינשטיין: "יום אחד הודיעו לנו שהמלחמה נגמרה ואנחנו יכולים להפסיק לברוח. תחילה לא ידענו אם להאמין למידע הזה או שזו שמועה. כשיצאנו סוף סוף מהיער, אבי החליט שהוא יוצא למסע נקמה. זה מסע שעלה לו בחייו. הוא ארגן עשרים איש מבין הניצולים והם יצאו למסע נקמה בכפר הולדתנו. אך כשהם נכנסו לכפר חיכו להם גויים חמושים ומיד תפסו אותם.

"הם עקרו לאבי ולשותפיו את העיניים, פשטו את עורם ודחפו את כפות ידיהם למים רותחים. אף אחד מהם לא יצא משם חי באותו יום. אחיותיי הגדולות ואני היינו צריכות לזהות את גופת אבי המרוטשת. זה היה אחד המחזות המזעזעים בחיי. הם נקברו עוד באותו יום בקבר אחים במקום".

בהמשך פגשה ויינשטיין את אחיה משה שלחם בצבא האדום. הוא דאג להעבירה לבית יתומים בעיר ביטום, שם קיבלה לראשונה מזה שנים בגדים יבשים ומזון. "הלכתי באותה תקופה עם מקל הליכה והייתי בתת משקל", היא מספרת, "בבית היתומים נתנו לי תמיד פרוסת לחם נוספת כי הייתי כל כך קטנה ורזה ולכן שאר הילדים קינאו בי מאוד.

"לאחר מספר שבועות הועברתי לבית יתומים בעיר זקופנה ליד קרקוב. שם באחד הימים נפלתי במדרגות ופתחתי את הראש, ולכן אושפזתי בבית חולים. בבית החולים האחות נתנה לי לטעום לראשונה בחיי שוקולד. אני זוכרת את הטעם הזה עד היום. זו גם הסיבה שאני מכורה למתוקים עד היום".

לאחר כמה חודשים הועברה בעזרתו של אחיה למילאנו שבאיטליה. "הייתי בבית ספר ענק עם עוד המון ילדים בני גילי", נזכרת ויינשטיין, "הייתי אז כבר בת עשר. המדריכה שלי במילאנו, אסנת שטרן מהסוכנות היהודית, אהבה אותי מאוד ודאגה להעביר אותי לתחנה האחרונה לפני העלייה ארצה - העיר סלבינו, בה למדתי קצת עברית, לתפור, לסרוג. עשינו תורנויות מטבח. בדיעבד, ממש עשו לנו הכנה לחיי שיתוף בארץ ישראל. מסלבינו עליתי לארץ בשנת 1947".

בארץ הכירה את אברהם "החתיך הזה", שלימים יהיה בעלה. באותה תקופה גילתה שכל אחיה ואחיותיה ניצלו בשואה וכולם עלו ארצה. לימים הביאה לעולם "שלוש בנות מקסימות, ויש שישה נכדות ונכדים ושתי נינות".

ויינשטיין: "לפני כחמש שנים גילינו את ארגון 'עמך' ברחובות המסייע לניצולי שואה ומשפחותיהם בהתמודדות עם האובדן והכאב. אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע ונהנים משלל פעילויות, חוגים, טיולים וחברה של המון אנשים הנושאים מטען דומה לשלנו. בנוסף אני מקבלת שם גם עזרה נפשית להתמודדות עם חוויותיי הקשות. הצוות מסור ונאמן ואני מרגישה בהחלט שגיליתי עולם חדש".

הכתבה תפורסם ביום ו' בזמן רחובות

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...