הילדה שניצלה מבירקנאו מדליקה משואה עם נכדתה
ארטמיס מירון הוצאה עם משפחתה מביתה בינינה שביוון ב-1943, כשהייתה בת 15, ונשלחה ברכבת לפולין. אמה ואחיה נרצחו בתאי הגזים, והיא נשלחה לבירקנאו. "הייתי כולי שבורה פיזית ומיואשת נפשית. התקווה שאבי עדיין חי החזיקה אותי בחיים", היא מספרת. אבל עד ששרדה את הזוועות, גילתה אחרי המלחמה שאביה וסבה נרצחו עוד ביוון. הערב היא תדליק משואה עם נכדתה החיילת
"באחד הלילות באוגוסט 1943 פרצו אנשי אס-אס לביתנו, שדדו את כספי הורי ועצרו את אבי רק בגלל היותו יהודי ועשיר. אחר כך הם לקחו גם את סבי ושניהם הובלו לבית הסוהר פָּבְלו-מֵלָה בסלוניקי", היא מספרת. אחרי שבועיים הוצאו האב והסב להורג, אבל איש במשפחה או בקהילה לא ידע על כך עד תום המלחמה. "מבלי שידעה שכבר הוצאו להורג, ניסתה אימי לשחרר אותם בכל האמצעים שעמדו לרשותה, בין אם זה באמצעות מכרים, פרוטקציה או שוחד, היא משחזרת.
רק אחרי המלחמה, בתום מסע ארוך שהתחיל בפולין, עבר לרומניה ומשם לאתונה, היא שמעה את העדויות שהעלו כי השניים נרצחו עוד לפני שהגולתה הקהילה כולה למחנות הנאצים. "התברר לי ששבועיים לאחר מעצרם הם הוצאו להורג בירי, כנקמה על הריגת קצין גרמני שלמותו אחראית ככל הנראה המחתרת היוונית. ביחד עם אבי וסבי הם לקחו קבוצה של 15 איש מהכלא והרגו את כולם, בדיוק במקום שבו מצאו את גופתו של הקצין הגרמני".
הערב (ד'), בטקס הזיכרון הממלכתי ביד ושם, תדליק ארטמיס מירון משואה יחד עם נכדתה החיילת לזכר בני קהילתה וכאות הוקרה על פועלה ההתנדבותי ביד ושם. מירון, בת 84, מקדישה במרץ רב חלק ניכר מזמנה לפעילות ביד ושם, במטרה להעביר לדורות הבאים את אימת השואה.
בתחילה, כשהגיעו הנאצים לינינה, הם העמידו פנים כאילו כוונותיהם טובות בלבד ובעצם נקטו בתרגיל הסחה. "הם באו בדברים עם הקהילה היהודית, ואמרו שהם לא מתכוננים לעשות כל דבר רע כיוון שהם הרגישו את האווירה המתוחה ששררה עם הגעתם", מספרת מירון. "הקהילה היהודית התמסרה ונענתה לכל בקשותיהם. הם החרימו לנו את בתי הספר וכבר הפסקנו ללמוד, הקהילה סיפקה להם מזון, ביגוד וכל דבר שהם היו צריכים. אבל כמובן שההבטחה שלהם לחוד והביצוע לחוד. הם השיגו במרמה את האינפורמציה שהם היו מעוניינים בה - את השמות, הכתובות וזהות העשירים שבקהילה.
"בשעה 8.00 בבוקר ראינו חיילים גרמנים שעומדים ליד כל בית, כדי להבטיח שכל היהודים יוצאים. הם נעזרו ברשימות
"היה גשום ומושלג. מכונית אחרי מכונית היו ממלאים ונוסעים, כשאנחנו בכלל לא יודעים מה היעד. הם לקחו אותנו במשך כמה שעות. לקראת הערב הגענו לעיר לריסה, שבה היה צומת של רכבות. הם הורידו אותנו מהמכוניות והכניסו את כולנו למבנה גדול ללא תנאים סניטריים וללא מיטות, רק שירותים ומים היו שם. היינו שם במשך שמונה ימים כשהצלב האדום היווני דאג כל בוקר להביא חלב חם לתינוקות וצלחת מרק חם למבוגרים. במשך שמונת הימים האלו הגרמנים סיימו לאסוף מהפריפריה של המחוז את כל הקהילות הקטנות".
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נטען לא פעם כי הנספים בשואה הלכו כצאן לטבח, בין היתר בהתבסס על קריאתו של אבא קובנר לתושבי גטו וילנה למרוד בנאצים באומרו "אל נלך כצאן לטבח". בשנים מאוחרות יותר השתנתה הגישה וגברה ההערכה לאומץ ולגבורה של קורבנות השואה. "רק בשנים האחרונות למדנו את גודל תעוזת נפשם, אשר למדנו כעת לכבד", אמר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בנאומו בטקס הזיכרון לשואה. מירון מסבירה כי זו הסיבה לשתיקתם של רבים מהניצולים, שלא העבירו הלאה את סיפור הזוועה לדורות הבאים, בגלל שאנשי ארץ ישראל לא הבינו אותם.
"הכניסו אותנו לרכבות בצפיפות גדולה וקרון אחרי קרון היו ממלאים, סוגרים ונועלים עם מנעול. אחר כך הגרמנים היו נכנסים לקרון שלהם ונותנים הוראה לרכבת לנסוע. הרכבת נסעה יום ולילה כמעט ללא הפסקה, כשכולנו עמדנו כי הייתה צפיפות גדולה ואי אפשר היה לשבת. בתוך הקרון היו שני מיכלים - אחד למי שתייה והשני לפסולת ולהפרשות. מידי פעם כשהרכבת הייתה מגיעה לאיזה שדה שהיה בו ברז מים היו עוצרים ונותנים הוראה לצעירים של כל קרון להוציא את מיכל המים ולמלא אותו, ולהוציא את מיכל הפסולת וההפרשות, לשטוף אותו ולהחזיר אותו. נדמה לי שהיו שלוש עצירות כאלה.
"אלו היו שמונה ימים ושמונה לילות של נסיעה ללא הפסקה, בלי אוכל בכלל, רק מים. היו כאלה שנפטרו בתוך הקרונות, ואז כשהיו עוצרים והגרמנים היו רואים את הגופות, הם ציוו על הצעירים להוציא את האנשים שנפטרו והיו שמים אותם בקרון שהכינו מראש, מכיוון שגם את זה הם הביאו בחשבון".
"אחרי שמונה ימים של נסיעה בלי הפסקה הגענו למקום שאז לא ידענו שקוראים לו אושוויץ. הגרמנים פתחו את הדלתות והתחילו לצרוח. לא הבנו מה הם אומרים כי לא הבנו גרמנית. הם גם לא היו מדברים, רק צורחים, אבל מתנועות הידיים שלהם הבנו שאנחנו צריכים לרדת. ירדנו והתחלנו ללכת עם ההמון. פתאום ראינו שורה של בחורים צעירים ומצד שני שורה של בחורות צעירות ובתווך מכוניות צבאיות שאליהן הגרמנים הובילו את האמהות עם הילדים ואת האנשים המבוגרים את החולים והמוגבלים. לא הספקנו לדבר בינינו, אבל אני מניחה שאמי הבינה שהאמהות מופרדות למקום אחר, ולכן היא חיבקה אותי ואת אחי כדי שנהיה כולנו ביחד ולא נפרד.
"הובילו את כל השורה של הבנות לעבר בירקנאו, הליכה ברגל שנמשכה בערך 40 דקות. היום זה נקרא 'מצעד החיים' של יד ושם, כי כל אלו שעושים את זה הם הולכים גאים עם דגלי מדינת ישראל וכנציגי מדינת ישראל, ואילו אנחנו הלכנו מושפלים לצידם של הגרמנים. כשהגענו לבירקנאו חילקו אותנו לקבוצות והכניסו אותנו למבנה גדול שמחולק לחדרים. אמרו לנו שנעבור מקלחת והכניסו אותנו לחדר הראשון.
"החדר היה ריק לגמרי, רק על הקירות היו הרבה ווים. הורו לנו להתפשט ולהכניס את הבגדים כולל הכול, גם הבגדים הפנימיים שלנו, לתוך המעיל ולגלגל אותו ולתלות כל אחת את הבגדים שלה על הוו בשביל שאחר כך 'כל אחת תוכל לקחת את הבגדים שלה עצמה'. זה היה הכול הונאה. אנחנו, שלא ידענו כלום, עשינו מה שהם אמרו. אחר כך עברנו לחדר שני, שם התנפלו עלינו והורידו לנו את השערות בכוונה, שם היו מכות והתנפלויות אבל לא יכולנו להתנגד וזאת הייתה השפלה איומה. משם עברנו לחדר שלישי שם הטביעו לנו מספר על היד".
בחלק זה של הסיפור המצמרר, כשעיניה של מירון מלאות בדמעות, היא עוצרת את דבריה, מרימה את קולה מעט ומפשילה את שרוול ידה ומקריאה את המספר בדמעות. "המספר הזה הוא בכדי לומר שמעכשיו ואילך אין לנו שם, אנחנו מספר. נתנו לנו שמלה אחת בלבד כשהיה קור נוראי, איני יודעת כמה מתחת לאפס.
מידי לילה בשעה לא קבועה הייתה קמה מירון יחד עם בנות הבלוק, והן היו ממתינות בקבוצות שחולקו לחמישיות לספירת המפקד הגרמני. לפעמים ארכה הספירה דקות ארוכות כשהן נרטבות בגשם ובשלג, עד להגעת המפקד מבלוקים אחרים. גופם היה חלש ותשוש והאוכל היחיד שסופק כלל מנה שניתנה בלילה והורכבה מחתיכות לחם, מרגרינה וגבינה. בהפסקת הצהריים ניתנה להן צלחת מרק ירקות.
"היו עבודות בתוך המחנה שנחשבו לקלות יותר כי הן נעשו תחת קורת גג, אבל המזל שלי לא היה לטובתי ואני עבדתי בהובלה של תפוחי אדמה מתחנת הרכבת שמחוץ למחנה אל מחסני האספקה של הגרמנים. ההובלה עצמה הייתה מאוד קשה, הובלנו את הירקות בתוך קופסאות עץ גדולות שבשני הצדדים שלהם היו ידיות. כל קופסה הייתה בעומק של 80 ס"מ בערך, ובתוכה כמויות גדולות של תפוחי אדמה. אסור היה לנו להפסיק, היינו צריכים לסחוב ולחזור מהבוקר עד החשיכה הלוך ושוב. ההליכה בדרך הזו לקחה בערך רבע שעה-עשרים דקות. לא היו לקופסאות גלגלים, וגם אסור היה לנו להניח אותם. כשגרמני היה רואה זוג בנות מניחות את זה אפילו לשנייה, הוא היה נותן לנו עם האלה שבידו כהוגן. ההפסקה היחידה שהייתה לנו הייתה בצהריים לחלוקת מרק ירקות".
לאחר תקופה מסוימת שבה לא פגשה את אחיה ואמה, התעניינו מירון וחברותיה מהקהילה היהודית ביוון אצל הוותיקות שבמחנה היכן בני משפחתה. התשובה שקיבלה ייאשה אותה. רק התקווה שאביה שממנו נפרדה עוד ביוון עודנו בחיים, היא שהחזיקה אותה בכל אותה תקופה: "כשאנחנו, החדשות מיוון, שאלנו את אלו שהגיעו לפנינו ממזרח אירופה היכן יקירנו שהגיעו איתנו ברכבת והוכנסו למכוניות הצבאיות, הן אמרו לנו את האמת - שהם נלקחו ישר לתאי הגזים. בהתחלה לא רצינו להאמין.
"הייתי כולי שבורה פיזית מהיבלות שהיו לי על הידיים, שאותן עטפתי בעוד ועוד שכבות של סמרטוטים. הייתי כולי מיואשת נפשית. מה שהחזיק אותי הייתה התקווה שאבי עדיין חי וזו הייתה תקוותי היחידה לנסות ולשרוד, וזה לא היה קל גם מבחינה פיזית. היינו עובדים קשה, היו לנו תנאי מזג אוויר קשים מאוד, היינו מתקלחים פעם בשבוע ואז לוקחים את גם את הבגדים לחיטוי.
"היו פעמים שבהן לא היינו מתקלחים כי היינו שומעים שהרופא של המחנה נמצא במקום וחששנו שיעשה סלצקיה. אם הוא היה רואה מישהי רזה מדיי או חולה הוא היה רושם את המספר שלה ומוסר את זה לאחראית על הבלוק, כביכול כדי להעביר אותה לבית החולים, אבל למחרת היא הייתה לוקחת אותם ולא היינו רואים אותם יותר כי הם נלקחו להשמדה".
בדצמבר 1944 נכנס צבא ברית המועצות לשחרר את פולין, במקביל לצבאות בעלות הברית, מה שהיה נראה כתחילת הסוף של הנאצים. אולם הגרמנים עדיין לא הניחו להם. "התחלנו קצת לשמוח כי שמענו שצבא ברית המועצות מתקדם לכיוון הגרמנים, אלא שבינואר 1945 הם לקחו את כולנו לכיוון גרמניה למה שנקרא היום 'צעדת המוות'. הגברים היו מקדימה והנשים מאחורה ומשני הצדדים היו הגרמנים עם הרובים ביד. מי שלא היה יכול ללכת בקצב - הגרמנים היו מחסלים אותו.
"אנחנו חשנו בזה כי כבר לא היה אוכל אפילו לצבא הגרמני שהיה מופקד עלינו בבית חרושת, אבל לא היינו בטוחים במאה אחוז שזה יסתיים וגם לא ידענו מתי זה בדיוק יסתיים. לכן אפילו שהייתי באפיסת כוחות החלטתי שאני כן אעבוד את המשמרת שלי ואקבל את המרק בשביל שאוכל לשרוד ואז אסע לינינה ואמצא את אבא שלי. זה מה שעמד מול עיניי בימים הכי קשים האלו".
לאחר נפילת הנאצים החלה מירון לעשות את הדרך שכה ייחלה לה - חזרה ליוון אל אביה שאז לא ידעה שהוא איננו בין החיים. באמצעות טרמפים על כרכרות הגיעה מירון יחד עם חמש מחברותיה לרומניה. שם הן פגשו בנציגי הג'וינט, שנתנו להן "אוכל חם וגם מיטה חמה וחיבוק אוהב שכה היה חסר לנו". כשהגיעה מירון לאתונה שביוון, החלה לבדוק מידי יום ברשימות ובטלגרמות אם אביה עודנו בין החיים. כשנודע לה כי אביה וסבה הוצאו להורג עוד לפני הגירוש של קהילתם מינינה, היא החליטה לעלות לארץ ישראל.
בתחילה שהתה מירון בעתלית עד שקיבלה סרטיפיקט, ו"אז הייתי חופשייה להסתובב בכל ארץ ישראל, וישר עליתי לירושלים". בעיר, שבה היא מתגוררת עד היום, היא פגשה את דודהּ יצחק בטיש, שעלה לארץ לפני המלחמה וניהל את בית המרקחת בטיש ברחוב שטראוס. הדוד נשלח ללימודי רפואה בארץ על ידי סבה של מירון, שחלם מצעירותו לעלות לארץ. בהמשך אף רכש עבורו חנות שבה פעל בית המרקחת.
הדוד סיפק לה מקום מגורים ומשענת, והיא החלה בלימודי עברית. בהמשך הכירה את בעלה יוסף (יוסקה), הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. לאחר שפרשה לפנסיה, מעבר להיותה סבתא פעילה לעשרה נכדים ונינה אחת, היא מתנדבת ביד ושם כמתרגמת מיוונית לעברית. בנוסף היא מרצה ומספרת כאשת עדות את קורותיה בתקופת השואה בבתי ספר, במתנ"סים ובמחנות צבא. לזכר אנשי קהילת ינינה שנספו בשואה מילאה מירון קרוב ל-2,000 דפי עד.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם