חסרי אונים: מי יעזור לניצולי השואה בבאר שבע?
בנגב חיים כ-5,000 ניצולי שואה מאירופה ומצפון אפריקה. מצבם הגופני והנפשי קשה, הם נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות וחלקם נופלים קורבן למעשי ניצול והתעללות. עמותת "עמך" בבאר שבע מנסה להגיע אל כולם, אך נתקלת במכשול: מצוקה כלכלית קשה
בבאר שבע ובנגב חיים כ-5,000 ניצולים, שהצעירים בהם בתחילת העשור השמיני לחייהם, רובם מבוגרים מ-75. "לתינוקות לא עמד הכוח, הילדים והנערים הצליחו קצת יותר", מספרת ד"ר בלה קנטור, מנהלת סניף "עמך" בבאר שבע, מתוך היכרותה עם האנשים שהיא פוגשת מקרוב, יום-יום.
ד"ר קנטור, בת למשפחת ניצולים מביילארוס שהיגרה לארגנטינה בשנת 1945, מקדישה את זמנה לטפל במי שנותרו לבדם מכל משפחתם, שחוו קשיים שנראים לרובנו מרוחקים אלפי שנות אור. "האמצעים לא מספיקים וזה כואב. גיל הניצולים עולה ואתו הזדקקותם לסיוע. הבעיה, היא שהסיוע שיש אינו מחולק נכון בין העמותות, והניצולים בגיל שדברים עולים ומציפים רגשות וזכרונות".
סניף "עמך" הבאר-שבעי שוכן בבית "עציון" בעיר העתיקה, בקומה שלמה שוקקת פעילות במהלך שעות היום: ניצולים באים למרכז התמיכה כדי לדבר אחד עם השני, לזכות באוזן קשבת של ד"ר קנטור ואנשי צוותה. יש להם ארוחת צהריים טעימה, ריקודי עם וטיולים, סטודנטים ואנשי היי-טק מתנדבים במקום. אבל יותר מכל, הם באים ל"עמך" בשביל לא להיות
"כאשר מתבגרים, הגוף נחלש, זאת עובדת חיים. התחושות מתעצמות, חשים אובדן של אנשים קרובים, בני זוג, חברים ובני משפחה. החושים נפגעים. טראומות מהעבר עולות וצפות", מספרת קנטור.
"אתה יודע מה פירוש השם 'עמך'? בשואה, איש לא העז לשאול את רעהו אם הוא יהודי, כי להיות יהודי באירופה דינו מוות. אז שאלו 'עמך?'. אנחנו מכירים את נרטיב השואה, אך יש המון סיפורים שלא סופרו, כי אנשים חששו לדבר. כי לא הייתה אוזן קשבת. 'בנים של' לא תמיד יכלו לעמוד בעומס הרגשי, אז ניצולים שתקו.
"לפני כמה זמן פנתה אליי ניצולה שביקשה לשתף אותי בסוד נוראי, ששמרה 70 שנה. היא לא העזה לספר למשפחתה, אך לא יכלה עוד. היא נאנסה על ידי הגרמנים. יש עוד הרבה סיפורים כאלה".
לא כל הניצולים מצליחים להגיע לסניף העמותה. חלקם מתקשים בתנועה אחרים מתקשים לפתוח את סגור לבם. "יש אנשים שאנחנו מחדשים אתם את הקשר, אחרי שהיו אצלנו. מגיעים אליהם הביתה. אם היו לי יותר אמצעים, הייתי מגיעה ליותר אנשים", מספרת קנטור.
חוסר באמצעים, ולאו דווקא באוכל, הוא הבעיה הקריטית של עמותות הסיוע. לפעמים האיש המבוגר, שגופו ונפשו נפגעו, אינו זקוק למזון כפי שהוא זקוק לשיניים תותבות, למשקפיים, להליכון, לתרופות, לכסף לחמם את הדירה בחורף. כשהניצול הופך תלוי בסיוע, יש גם מקרים של מטפלים מתעללים. לאו דווקא במכות, גם הזנחה היא סוג של התעללות.
לעתים מגיעים לביתו של ניצול ערירי – כי בן הזוג נפטר, כי הילדים כבר לא חיים בארץ – ורואים הזנחה נוראית. בבדידותם, הניצולים מאבדים את רצונם לאכול, לטפח את עצמם, דועכים לאט. אל האנשים האלה מגיעים מתנדבי "עמך".
"אתה יודע, בישראל, בשנים הראשונות לקיום המדינה, לא הבינו מה עובר על הניצולים. אנשים שדיברו לעצמך, שהסתגרו, תויגו כחולי נפש. הם אושפזו במוסדות פסיכיאטריים. זה דור שהלך בינתיים לעולמו, אבל זה קרה".
שיהיו לכולם בריאות ואריכות ימים, אבל מטבע הדברים יותר ויותר ניצולים נאספים אל אבותיהם. הצעירים כבר מתקרבים לגיל גבורות, הכוחות לא מה שהיו פעם. הם נאלצים להתמודד לא אחת עם ביורוקרטיה קשה. כן, אותם אנשים שחוו את הנורא מכל, האימה ששום כתבה ושום סרט לא יצליחו להעביר, ששרדו את אושוויץ או טרבלינקה, נאלצים עכשיו לבחור אם לאכול, לחמם את הבית או לקחת תרופה.
הם לא יכולים או לא מסוגלים לספר מה עובר עליהם. "בעת מבצע 'עופרת יצוקה' ובסבבי ההפצצות היו הרבה ניצולים שחשו אימה, דברים הוצפו מחדש. והיו אחרים, שדווקא הגיעו אלינו, כי יש לנו מרחב מוגן, והם אמרו לי: 'עברנו את המלחמה ההיא, אז אנחנו מסוגלים לעבור את האזעקות כאן'. אבל תחשוב מה עושה לאדם לחוש שמדינתו אינה מסוגלת להגן עליו. שעכשיו, עם האיום האיראני, שוב מדברים על השמדת העם היהודי".
ד"ר קנטור מודעת היטב לעובדה שיום יגיע ולא יהיה מי שיוכל לספר על השואה בגוף ראשון, כשאחרון הניצולים יילך לעולמו. לכן חייבים לספר, חייבים לתעד, חייבים לשמוע ולהשמיע, כדי שלא יהיה מי שיגיד שזה לא קרה. הרי כבר היום יש בעולם מכחישי שואה ואפילו בתוכנו יש מי שכבר מבקשים "לרדת מהנושא". כן, יש ישראלים שלא רוצים לשמוע עוד על השואה.
הניצולים שכוחם עומד להם מקבצים צילומים ועדויות לתערוכה בבית "עמך", שתיפתח ביום השואה. חדרי הקומה משמשים את הניצולים לפעילויות יום-יומיות. באחד מחדרי הבית יושבת קבוצה, מאזינה לשיר ביידיש. יש מי שזה נשמע לו כסתם מנגינה עצובה, אבל בשביל היושבים בחדר בשיר מועבר סיפור חיים מוחשי.
ד"ר קנטור סוגרת את הדלת בשקט ומובילה לחדר אחר. שני סטודנטים משחקים שחמט עם שני אנשים מבוגרים, גבר ואישה. האישה קורנת, מבקשת לשתף אותנו במה שעובר עליה. עוד מעט צהריים ועל הלוח המחיק בקומה כתוב תפריט, כל אחד מהבאים בוחר לעצמו מנה לפי טעמו.
למרות הפעילות העשירה בסניף והאהבה האין-סופית שאנשי "עמך" מרעיפים על הבאים בשעריהם, תחושת חוסר האונים הקשה נראית לעין. רוצים לתת יותר ואין. אם יימשך המצב כמות שהוא יבוא יום שבו האנשים היקרים האלה לא יהיו פה עוד, ואנחנו כחברה נחוש רגשי אשמה נוראיים, שגם כאן הם סבלו חרפת רעב, קור ובדידות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם