עשור אחרי הפיגוע ב"מומנט", הבעלים מנסה לחזור לחיים
פעם הוא היה מלך חיי הלילה של ירושלים. אבל מאז פיגוע ההתאבדות בקפה "מומנט", הספיק הבעלים יורם כהן לפשוט רגל, להתחתן עם מיליונרית מלוס אנג'לס, להתגרש ממנה, לחזור לארץ, להפוך להומלס ולגנוב לחם מחנויות. היום, עשר שנים אחרי האסון שניפץ את עולמו, בעזרת ספר שצילם וכתב, הוא מקווה סוף סוף להתחיל לשקם את חייו
בעיתונים שיצאו למחרת נראו אנשים ישובים על כיסאות בר, גבם למצלמה, ממתינים לצ'ייסר הבא. נדרש מבט נוסף כדי להבין שיושבי הבר היו בעצם מתים. מעוצמת ההדף קרסו האיברים הפנימיים, אבל עטיפת הגוף נותרה כמעט כשהייתה. הרצפה מתחתם הייתה אדומה. מדם.
"מומנט" עבר שיפוץ ונפתח בהמשך מחדש בשם אחר, אבל ליורם כהן, הבעלים של המקום, נדרש הרבה יותר זמן להשתקם. במבט ראשון קשה לגלות עקבות לטראומה שכהן - המוכר בכינוי "יורמומנט" - סוחב מאז אותו ערב. הוא עצמו מסכים שהחזות הנינוחה שלו אכן מתעתעת. "אם הייתי צריך לצייר אותי, הציור היה יוצא נפלא", הוא אומר, "אבל על המוח שלי הייתי מצייר כיסא גלגלים. אתה נראה טוב, אתה בריא, אבל בראש משהו לגמרי לא בסדר".
בעשר השנים שעברו על כהן מאז הפיגוע, כהן הספיק לפשוט רגל, לצבור עשרות נושים, להתאהב במיליונרית אמריקאית ולעבור לחיות איתה בלוס אנג' לס, להיפרד מהמיליונרית ולחזור לארץ, להפוך להומלס, להסתובב בפארקים בתל אביב ולהתחנן לקצת אוכל. רק לאחר שבית המשפט קבע כי יש למחוק את כל החובות הרשומים על שמו, הוא התחיל לנסות למצוא מעט שלווה לנפשו המיוסרת, לשקם את חייו.
"מאז הפיגוע, הדברים לא זרמו לי יותר", הוא מספר, מדליק ג'וינט של מריחואנה רפואית שהוא מקבל באישור. "מה שהיה בא בקלות לפני כבר לא בא. כל האנרגיה השתנתה לי. הקארמה השתנתה. מאותו היום כלום לא הלך לי. בעשר השנים מאז יצאתי למסע מדהים. הייתי בזבל. הייתה תקופה שאמרתי לעצמי שלא הייתי מוותר על שום דבר, על תהליך הלמידה
רק עכשיו, כשהוא משוחרר מנושים ומקבל מענק חודשי מהמדינה, כהן שב בהדרגה לחיים שהכיר בעבר. הוא עושה זאת בין היתר באמצעות תיעוד פרטני מצולם של כל מה שקרה לו מאז פסק בית המשפט המחוזי שהוא לא חייב דבר. הצילומים כונסו לספר שכולל פוסטים שפרסם כהן בבלוג שלו. הספר, "מתוכי פנימה", עתיד לצאת בעוד שבועיים (בהוצאת "חממה ספרותית" של סטימצקי) וכהן אומר שהוא מהווה לו סגירת מעגל, ציון דרך לסיום עשר השנים הרעות שעברו עליו. הספר בנוי מפרקים קצרים העוסקים בהתמודדות עם טרגדיה ואובדן של אהבה. אין בו אף מילה על "מומנט".
החזרה למראית עין של נורמליות הציפה אצל כהן כעסים שבמשך שנים לא היה מסוגל לתת להם ביטוי. "כשהכל היה טוב, הרבה אנשים נעזרו בי. אנשים הכירו אצלי והתחתנו ב'מומנט'. למשל זוג שיש להם בית קפה בתל אביב. לא יודע מה היה קורה אם הוא או היא היו מתקשרים ואומרים לי, 'יורם, בוא תנהל לנו את המקום'. לא יודע אם הייתי רוצה בכלל, אבל הייתי מצפה שכל מי שעבד אצלי וכל מי שנתתי לו כסף וכל הסטודנטים שעזרתי להם - ויש מאות כאלה - שמישהו מהם יתקשר".
ואף אחד לא התקשר?
"לא. ואני אומר לך למה. כי קיבלתי מאחרים שלהם לא נתתי. ככה זה בחיים. אתה נותן משהו לקבוצת אנשים ומקבל את זה מקבוצה אחרת. אבל כשהסתובבתי במשך חמישה חודשים ברחוב אמרתי לעצמי, 'איך, איך זה קרה לי?'. שייתנו 40 אלף שקל, לא מיליון. שיחזירו לי אחוז אחד ממה שנתתי להם".
מה הרגשת אז, בעיקר ייאוש?
"בטח ייאוש. פוסט טראומה זה מצב שלא נשאר סטטי. לאן שאתה לא נוסע, העצב קיים. אם לפני שנה היית במצב של מינוס שתיים, בעוד שנה תהיה במינוס ארבע. אם לא תטפל, המצב הכרוני ימשיך להחמיר. אני עצרתי את זה. אבל לקח לי שש שנים להבין שאני בפוסט טראומה, שנתיים להיות בהלם ועוד שנתיים לנסות להבין איך אני יוצא מזה. את המכונית שלי, הפורשה, שעלתה 300 אלף שקל וכולם כל כך התלהבו ממנה, קניתי כחלק מהפוסט טראומה. המון זמן לא אכלתי טוב. אתה מרגיש שאין לך זכות להיות בריא. במשך שנתיים וחצי, כל לילה הייתי שותה בקבוק ויסקי. אני עדיין מבועת מזה. אתה יודע מה עשיתי לכבד שלי? לא מאמין שהכבד שלי עדיין שם. אין סם מדהים יותר מאלכוהול".
כהן נכנס בהדרגה לחיי הלילה. בתחילת שנות התשעים, לאחר שהשתחרר מהצבא, הוא חבר לבועז יונה, לימים הבעלים של "חפציבה", ויחד עשו עסקאות נדל"ן. "עבדתי קשה ומכרתי אלף דירות בירושלים", אומר כהן, "רובן של חפציבה. בועז תמיד היה אומר, 'אל תעז לגעת בכסף של המסים, אל תשחק איתי'".
אחרי כמה שנים בתחום הנדל"ן כהן החליט להעביר הילוך. תחילה פתח במרכז העיר בר קטן שגם הוא נקרא "מומנט". אחריו הגיעו "איזבל" ו"הילי" ומועדון "התעשייה", שניסה להתחרות ב"אומן 17". בשנים ההן, מודה כהן, הוא הרגיש על גג העולם. "זו הרגשה מיוחדת. אוהבים אותך, אתה אוהב חזרה, וממשיכים לאהוב אותך. זה נהיה מפלצתי".
אינתיפאדת אל-אקצה פגעה קשות בסצנת הלילה הירושלמית. הרחובות התרוקנו בלילות, ומקומות הבילוי בעיר החלו לאבד לקוחות שהעדיפו לצאת מהשגרה השוחקת לטובת תל אביב. אבל הקהל הנאמן שלו, טוען כהן, המשיך לזרום. "זה היה מקום של 150 איש, ותמיד היה תור. כולם חשבו שבגלל שהמקום נמצא ליד בית ראש הממשלה, הוא מוגן. בעלי הברים האחרים לא אהבו את זה. יומיים אחרי הפיגוע שמעתי את אנחת הרווחה שלהם. 'איזה כיף שזה קרה לו, הוא הלך סוף סוף'. אפשר לחזור לעבוד בעיר הזו'".
"מומנט" פעל במשך כמה חודשים בודדים. "קודם היה במקום הזה מקום בשם 'סב יון' שלא עבד", אומר כהן. "כשאני פתחתי את המקום, אנשים אמרו, 'הלך עליו, זה מקום מת, אף אחד לא מחזיק שם'. יום לפני הפתיחה, בשמונה בערב, התארגנו בפנים ומישהו הגיע לדלת ושאל 'פתחתם כבר?', אמרנו לו 'עדיין לא'. אבל אז, במחשבה שנייה, הכנסנו אותו והכנו לו קפה. בעשר בלילה היה תור של מאות אנשים בחוץ. המקום הזה עבר מטמורפוזה הזויה".
כדי להיות קרוב לעסק, כהן שכר דירה בשכונה, שבה התגורר עד שפשט את הרגל. "בגלל הקרבה לבית ראש הממשלה, דאגו שיהיה שם שקט. זה היה מקום סולידי".
הפיצוץ הנוראי החריד את פינת רחוב עזה ורחוב בן מימון ב-9 במרס 2002, סמוך לשעה 22:30, זמן קצר לאחר סיום הפגנת ענק של "שלום עכשיו" שנערכה מול מעונו הרשמי של ראש הממשלה ששוכן בסמוך. מחבל מתאבד, לבוש מעיל אופנוענים וקסדה, עבר את חצר בית הקפה והגיע לכיוון הכניסה. הוא זוהה בהמשך כאיסמעיל חוראני, תושב מחנה הפליטים אל-ערוב השוכן בין גוש עציון לחברון. ארגון חמאס קיבל אחריות על הפיגוע.
המאבטח שהציב במקום זיהה, לדברי כהן, שמדובר במחבל. "בתחקיר של המשטרה הוא אמר שהוא ראה את המחבל, אבל שאל 'מה אני אמור לעשות?'. הוא אמר,' הלכתי מולו, ודחפתי אותו וקפצתי ימינה'".
הפיגוע , שגבה את חייהם של 11 צעירים שיצאו לבילוי שגרתי של מוצאי שבת, לא היה מהגדולים שאירעו בבירה בתקופת האינתיפאדה. אבל כמעט מיד הוא קיבל משמעות סמלית, מייצגת, לגל הטרור ששטף את המדינה. פיגוע ההתאבדות הזה נועד להסב פגיעה קשה בלב הנורמליות הישראלית.
"מומנט" היה אחד ממוקדי הבילוי הפופולריים בירושלים, ומיקומו, בשכונת רחביה, סמוך לבית ראש הממשלה, הביא למחבלים ניצחון מורלי. כעבור 18 ימים אירע פיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה, שאחריו יצאה ישראל למבצע "חומת מגן". אבל התמונות הקשות מבית הקפה נצרבו בתודעה הלאומית ונחשבות עד היום לסמלים מזוהים של תקופת הטרור ההיא.
כמה מבני משפחות הקורבנות הפנו אצבע מאשימה כלפי כהן, בנימוק שלא דאג לשמירה נאותה במקום. כהן טוען שבמקום כן הוצב מאבטח, אף שהחוק לא חייב אותו לעשות כן. "אתה יודע מה האבסורד? בערב הפיגוע ישב אצלנו מנהל חברת אבטחה. הוא קם מהשולחן ואז היה הפיצוץ". כהן עצמו נפגע באורח קל. "הייתי מאחורי מכונת הקפה. הפיצוץ עשה חור במכונת הקפה אבל זה לא פגע בי".
לקח לו זמן, בעודו בוחן את הריסות מפעל חייו, להבין את הממדים האמיתיים של הנזק. "בשש בבוקר שלאחר הפיגוע צורח עלי איש של מס רכוש שבא למקום, 'מה אתה רוצה לעשות? לפתוח או לא לפתוח?'", הוא נזכר. "מאיפה אני אמור לדעת? איך אני יכול לקבל החלטה בשש בבוקר אם לפתוח מחדש? הוא צורח עלי, 'אתה לא מכיר אותי, אתה לא תגנוב כסף'. סליחה? יש לי עוד צפצופים באוזן, מה אכפת לי מהכסף שלך? והוא אומר לי, 'תבנה יותר חזק, יותר יפה'. אני אומר לעצמי, אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא מבין מה הולך איתי. אני כן מבין שקרה משהו איום בכל רמה - אישית, עסקית, נפשית. עוד לא הספקת לעצור רגע ולנשום. אתה לא יודע מה המשמעות של מה שקרה לך. אתה מחליט במהירות החלטות שיחייבו אותך אחר כך, אי אפשר לטעון שאתה שפוי.
"היום אני יודע שאדם שעבר פיגוע או נקלע לאיזו סיטואציה קשה אחרת, צריך לנוח חודש בבית ולא לדבר עם אנשים, לא לקבל שום החלטה. אפילו לא מה אתה רוצה לאכול לארוחת צהריים. תאשפז את עצמך בבית הבראה לחודש ורק אחר כך תוכל להחליט אם לפתוח מחדש, לעבור מקום, להחליף אנרגיה, לא יודע מה".
לאחר הפיגוע הוציאה עיריית ירושלים צו סגירה ל"מומנט". כהן כבר היה על מסלול התרסקות שיוביל אותו בסופו של דבר לתהום. "הלוואי וזה היה העניין הכלכלי בלבד", הוא אומר. "אלה נדבכים קטנים שהובילו כל אחד לקריסה. קודם כל, העירייה סוגרת את המקום ל-30 יום. אחרי זה לוקח עוד חודשיים עד שאתה מתחיל לשפץ, ואז באה האמא ומחכה לך שם. אחרי שמונה חודשים יש לך איזשהו סיכוי? אין לך שום סיכוי".
כהן מתכוון לרחל דגן, ששכלה בפיגוע את בתה דגנית, בת 24 במותה, שנמנתה עם קהל המבלים הקבועים ב"מומנט". במשך שלושה חודשים, אחרי שהמקום נפתח מחדש, נהגה דגן להגיע למקום מדי ערב, בניסיון לשכנע את המבלים לנטוש את המקום. "מומנט ימות בדיוק כמו שהילדה שלי מתה", הייתה אומרת. כהן זוכר את הלילות ההם. "אני פותח את המקום ומביא עוד כסף, אבל למה אנשים לא באים? כי הם פוחדים, כי מתו כאן אנשים והאמא עומדת שם ולא נותנת למי שבא להיכנס. תגיד לי אתה, איך אני אשם במה שקרה?".
לא הרגשת אשם?
"באה האמא ואמרה, 'הוא רצח לי את הבת'. הביאה תמונות ופוסטרים של הילדה. גם הוויכוח אם היה מאבטח או לא היה מאבטח הוא לא רלוונטי. היה מאבטח, אבל החוק לא חייב אותי לשים מאבטח, אז איך אני אשם בפיגוע? האישה הזאת התראיינה בתוכנית בוקר בטלוויזיה, ישבה ודיברה, ואני לא יודע את נפשי. הרסה לי את החיים. לא היה מאבטח בשום מקום בשנת 2002. רק יום אחרי 'מומנט' שמו מאבטחים בכל מקום, כולל בתל אביב".
הוצאות השיפוץ ואובדן הלקוחות הכניסו את כהן למשבר כלכלי. לדברי כהן, מהכנסה חודשית של 600 אלף שקל, "מומנט" ירד ל-80 אלף שקל בלבד. החובות הלכו ותפחו, בעיקר לבנקים. "במשך ארבעת חודשי השיפוץ, שילמתי 30 אלף שקלים על שכירות חודשית. לספקים היו צ'קים דחויים שהסתכמו במיליון וחצי שקלים. כך שהייתי מתחיל את החודש במינוס ענק".
ולא קיבלת פיצוי ממס רכוש?
"הם שילמו על דברים קטנים. פה נשבר כיסא, שם הלך השולחן, אחרי עשר שנים אני עדיין תובע את הביטוח הלאומי. רוב בעלי העסקים עושים הפרדה בינם לבין העסק. אצלי הייתה הזדהות טוטאלית עם המקום. כל ספק שבא ואמר, 'אני רוצה חתימה אישית', חתמתי. לא היו שיקולים מה יקרה אם תהיה פשיטת רגל".
בשנתיים הראשונות לאחר הפיגוע, כהן התמקד באובססיביות בעניין אחד: כיצד ניתן להציל את "מומנט" מקריסה. את הכספים שקיבל ממכירת עסקיו השקיע במחיקת חובות. אפילו את חסכון הפנסיה שלו הוא פדה.
"היה לי רק שיקול אחד: איך אני מציל את העסק שלי. באתי לסוכן הביטוח שלי ב-2004 ואמרתי לו, 'לא נשאר כלום, אני חייב להציל את העסק'. אמרתי שאני פודה את ביטוח המנהלים והפנסיה. הוא אמר לי, 'עד כאן. אני סוכן שלך הרבה שנים, אני את הפנסיה לא נותן לך גם אם תעשה שמיניות באוויר, כי פנסיה זו פנסיה'. אמרתי לו, 'אני מחליט על גורל הכסף שלי ומומנט זה מה שיביא לי את הישועה'. הוצאתי 400 אלף שקל. היום אין לי כלום. שמתי הכל על עסק שמוכר אוכל לאנשים בעיר, שאיך נאמר בעדינות, לא ממש פרגנה לי".
ההתמוטטות הסופית התרחשה בבת אחת. ב-8 באוגוסט 2004 סגר כהן את בית הקפה ותלה על הדלת הודעה: "לאחר ייסורים קשים וארוכים ולאחר ניסיונות נואשים, המון כוח רצון והקרבה אישית, ועל אף העובדה שאנחנו מצליחים מקצועית וחזרנו לארח אנשים רבים מדי יום, הכניעו אותנו החובות שרובצים עלינו עוד מאותו יום ארור שהרג גם אותנו, רק יותר לאט".
בהודעת הפרידה העלה כהן טענות קשות כלפי המדינה, שלדבריו לא סייעה לו להתאושש מהפיגוע. "רצה הגורל, ודווקא מדינת ישראל החליטה לוותר ולסגור אותנו, כתוצאה מחובותינו לשלטונות מע"מ. זה יום עצוב לנו ויום שמח לאלה שניסו שזה יקרה והצליחו לבסוף". לטענתו, שלטונות מע"מ הם אלה שהחליטו לתקוע את המסמר האחרון בארון הקבורה של "מומנט".
"אמרתי להם, 'אני לא הולך לשלם לכם כסף. למה? כי לפני שאני משלם, אני משלם משכורות, משלם חובות לספקים, ואתם לא עזרתם לי מספיק. האדם הקטן נפגע מהחוקים האלה. כמו שיש חוקים שאמורים להבטיח שניצולי השואה יחיו בכבוד ול-80 אלף מהם היה קר בחורף. זה מגיע מאותו מקום בדיוק. אבל מנהל המחוז הסתכל עלי ואמר, 'אני אישית אסגור לך את המקום'. ויום אחרי זה הגיעה משאית, בלי הרבה עניינים. עזוב את האלמנט המשפיל, העובדה שאתה מסתכל על העובדים שלך ואתה יודע שלא נכשלת בעסקים ובכל זאת קורים לך כאלה דברים לא טובים".
אחרי שסגר את המקום, כהן התחיל לחפש את עצמו. הוא בחר לטוס לארצות הברית, כדי לנוח ולצבור כוחות. "נסעתי לשבוע, לא ברחתי", הוא מדגיש. "אמרתי לעצמי, 'אתארח אצל חבר שלי בניו יורק, אחשוב, אבלה קצת'. אבל נשארתי ונשארתי ובסופו של דבר חייתי שם שנה וחצי".
בלוס אנג'לס הוא הכיר את האישה שתהפוך לאשתו. "היא בחורה אמריקאית, מיליונרית, והסיכוי שלי כישראלי להכיר אותה היה אפסי. ובכל זאת זה קרה. והיא אומרת לי, 'בוא נחזור לארץ, נחזיר את כל החובות שלך, נגור איפה שאתה רוצה לגור, נעשה מה שאתה רוצה'. אבל אני לא מסוגל לעכל את זה, לא יודע להכיל את זה. בראש שלי עדיין מתרוצצות התמונות. אני עוד בשדים שלי ובטראומה שלי. אני לא נמצא במקום של מערכת יחסים עם אישה. אני עוד חולם חלומות בלילה על המחבל".
למרות השדים והסיוטים, 13 יום לאחר שנפגשו בני הזוג טסו ללאס וגאס והחליפו נדרים. "התחתנו באמצע היום, כי באמת חשבתי שהיא האישה שלי והיא באמת חשבה שאני הגבר שלה", אומר כהן עכשיו. בהתחלה הדברים אמנם נראו מבטיחים. מרוחק מחובותיו ההולכים ומצטברים בישראל, החל כהן לבנות את חייו מחדש בבברלי הילס. בשלב מסוים, לאחר שמצא משקיע, כמעט פתח מסעדה חדשה. אבל רק כמעט.
"האישיות שלך עוד כואבת ואתה קם בלילה ואתה לא באמת גבר", הוא אומר. "אתה מבין שאתה לא הבעלים של עצמך. התפרקתי. ואחרי שהתפרקו לי היחסים איתה, הייתה לי בחירה: או להישאר שם, עם מה שהתחיל להיות שם, ולקוות שאם אשאר גם היחסים בינינו יחזרו, או לחזור לארץ. לפני שבוע עברה פה בתל אביב מכונית עם לוחית רישוי של קליפורניה. בבת אחת הכל חזר לי".
ובכל זאת, למה חזרת?
"כשחזרתי מארצות הברית חבר שלי אמר, 'מה אתה ממהר כל כך לחזור? זה לא שאני בא לאסוף אותך משדה התעופה ולוקח אותך לרחוב בלפור בירושלים ואתה אומר לי אחי, תן לי את הכבלים כדי שנטען את המצבר של הפורשה, כי לא הדלקת אותה שנה וחצי. אתה חוזר לפשיטות רגל, ולכתבות בעיתונים, עזוב אותך'. אבל אני אמרתי לעצמי, אני חייב לסגור את העניין הזה. חייב!
"מתפרסמות כאן כתבות שברחתי, וההורים שלי פה והאחים שלי פה. כותבים שיש לי מסעדה בת שלוש קומות בבברלי הילס, כותבים שאני עשיר, שהשארתי חובות לעובד שלי, שהשארתי את האוטו על שמו. באמת היה חוב, 600 אלף שקל, והפורשה שקניתי אחרי הפיגוע ולא לפניו, היה אמור לממן משכורות".
איזו קבלת פנים ציפתה לך?
"אני חוזר לירושלים ב-2006, בא לפגישה במסעדה ויושב מולי יחצן שלי לשעבר. אני אומר לו 'אהלן'. הוא עושה לי 'טפו, ככה השארת את ערן בחובות?'. אמרתי, אני הולך מכאן. ואיך שאני מסתובב אני רואה פלאש, מצלמים אותי. זה היה שוק".
בחודשים הראשונים אחרי שנחת בארץ כהן עוד ניסה לסגור את החובות. הוא הגיע להסדר שבמסגרתו התחייב לשלם אלף שקלים מדי חודש לנושיו, והחל לעבוד כמנהל במסעדת "תבלין", השוכנת סמוך לבית שמש. אבל הוא לא שרד בעבודה ולא הצליח לעמוד בסכום שהתחייב לו. "הבנתי שאני לא אותו בנאדם. אין לי אותה סבלנות ויכולת. ראיתי שאני לא יכול להמשיך ואין לי אוויר. הייתי צריך להיפרד מהכל. ללכת לרחוב להישבר, להתפרק ולאבד את עצמי".
ב-2007 אמנם הגיע מלך חיי הלילה של ירושלים לרחוב בתל אביב. לימים סיפר כי נאלץ לגנוב לחם ולבקש מים בבתי קפה, מצא מקלט מהחום מתחת לגשר בנמל. בהמשך הביטוח הלאומי הכיר בו כמי שאיבד את כושר עבודתו לצמיתות ונתן לו 40 אחוזי נכות. זה לא הקל על המצוקה שלו, אבל לפחות גרם לו להבין שלבעיה שלו יש שם ותיאור וסיבה.
החיים ברחוב היו רגע השפל העמוק ביותר?
"בהרבה מובנים כן. אבל אתה יודע מה? אתה מגיע למקומות הכי רוחניים רק במצבים האלו. אין לך סיכוי להגיע למקום רוחני גבוה אחרת. כשאתה ברחוב, זה לא דומה לשום דבר אחר. אתה יודע דבר אחד ברור: אתה לבד. אני מצטער שהגעתי לרחוב, זה השאיר אותי במצב של חוסר ביטחון שאני לא יודע למלא אותו מאז. ברגע מסוים אתה מבין שהתעללת בעצמך מספיק, ושזה עוד עלול לפגוע בך אחר כך. לפני זה חשבתי שאם עברת חוויה קשה והתגברת עליה, יצאת מחוזק. מסתבר שלא. יש חוויות שאם עברת אותן, יצאת מוחלש.
"מה זה חסר בית? גם היום אני יכול, לפחות עקרונית, לקנות בית. אבל מאותו יום שבו שכרתי דירה ברחביה, קרוב לבית הקפה, לא היה לי בית אמיתי. לא היה לי בית במובן הרוחני. בשום מקום לא פתחתי את הדברים שלי. מאז שהפסקתי להיות הומלס היו מקומות זמניים שגרתי בהם חצי שנה פה ושנה שם, אבל הכל מאוד ארעי. אתה לא יודע מה הולך להיות בעתיד, כי אתה לא מסתכל קדימה".
בשנת 2009 בית המשפט המחוזי בירושלים החליט למחוק את חובותיו לבנקים. עטוף באהבתן של כמה ידידות, שתמכו בו ונתנו לו מקום לישון, כהן החל לחפש את דרכו בחזרה לעולם שהכיר. לפני כמה חודשים עמד לפתוח מקום חדש בתל אביב. "לקחתי כבר משקיע, סגרתי עסקה ופתאום המשקיע קרא איזה טוקבק מלפני שבע שנים. פיגוע לא פיגוע, פורשה לא פורשה. אמר לי, 'אנחנו מהססים לעשות איתך עסקים בגלל הטוקבקים האלו. אמרתי לו, 'פאק יו, מאן. לא רוצים, לא בכוח'".
אז מה, ויתרת על עסקי הלילה?
"זה הוציא לי את החשק ואתה מרגיש אבוד. אבל הראש העסקי שלי עדיין עובד, אתה לא מבין עד כמה. בראש שלי יש כל הזמן ארבעה רעיונות חדשים במקביל. אבל לא קל. חשבתי שאחרי החלטת בית המשפט אצליח לנשום. עד היום אני לא יכול לפתוח חשבון בנק. אני רוצה לפתוח ואומרים לי, 'אין בעיה, שתפתח, אבל החשבון שלך חלוט'. ככה זה, הייתי פושט רגל אמיתי, אין לי כלום, לא חסכונות, לא כלום".
בגיל 44, יורם כהן מרגיש שהוא עלה על דרך חדשה. "הספר יכול לחבר אותי מחדש לכבוד העצמי שהיה לי", הוא אומר. "בשבילי, להביא ספר למדף בחנות הספרים עושה נעים. הצילום היה סוג של תרפיה וכתבתי בלוג ממקום של כאב. זה ספר על אהבה ואכזבה. החלום שלי הוא שהצילומים יגיעו לתערוכה. אנשים הגיבו לפוסטים ואתה רואה שההוא במצוקה וההיא במצוקה.
"יש אישה שהבלוג שלי כל כך השפיע עליה ושינה את החיים שלה, שהיא משתתפת במימון הספר. לא פגשתי אותה בחיים, אבל היא מספרת לי שעברה מטמורפוזה טוטאלית לחיים טובים יותר. אני לא רוצה להגיד שאני נמצא כאן בשליחות. זה בולשיט. אבל כמו שהרגשתי שיש לי ערך כשהיה לי את 'מומנט', כך אני מרגיש שיש לי ערך עם הספר שלי".
מרשות המסים נמסר בתגובה: "בשל חובת הסודיות אנו מנועים מלהתייחס לפרטים. יחד עם זאת, יצוין כי בתקופה האמורה פעל מע"מ מול מר כהן להגיע להסדר של החובות מתוך התחשבות ותוך מתן הקלות. לאחר שלא צלחו הניסיונות להגיע להסדר, נאלצה הרשות לנקוט פעולות אכיפה לגביית החוב".
מרחל דגן, אמה של דגנית דגן ז"ל, לא התקבלה תגובה עד למועד סגירת המוסף.
"סלחי לי, אהובה, שאת המלחמה הזו נלחמתי מתוך הבונקר, כשאת נאבקת בעליונות האווירית של תבונתך. בטוחני, שאם הייתי ער למתרחש, הייתי חייל נאמן של לבך. אני יודע, כי את הטובים שבלבבות אני כבר מאומן לזהות. ושלך הוא כזה. עכשיו, בצאתי אל החוץ, יש שקט, מלא ברעש, על דברים שקרו, אך טרם התבררו. קרה כאן דבר. גדול. ולא הייתי. עכשיו צריך למצוא את הפצעים המדממים, בסתר, כדי לחבוש. ולהבין. מהיכן חדר החץ הזה, ואיפה פה פתח היציאה.
"אולי בנתיחה שלאחר מותה של האהבה הזו, עוד ימצאו שכל חץ של קופידון כולל בתוכו גם חומרים מרדימים שמורידים חומות, אך מסירים אחריות. כמו חומר שמסיר כתמים, ומסיר גם את הבד שעליו היה הכתם, כך איאלץ להסיר את הזיכרון המעומעם הזה. שהוא את. ובהסירי את היותך, כבר לא אכאב את לכתך. זה שעוד ילך איתי, לאיזה זמן".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם