הלוחמת: ציפורה בלכר הצטרפה לצבא האדום כדי לנקום בנאצים
הנאצים חיסלו את כל משפחתה, אבל ד"ר ציפורה בלכר לא נשברה. היא הצטרפה לצבא הרוסי "כדי לנקום" וזכתה להסתכל לקצינים הגרמנים בעיניים ולהודיע להם על כניעת ממשלתם. היום בגיל 91 היא גרה בגפה בבת ים, מתגעגעת לילדיה, נכדיה וניניה שחיים בארצות הברית
ולמה מדוע מדוע מדוע אין גם דודות ודודים?
עניתי בקול רגוע, הסתרתי הבכי בפנים,
ידוע, ידוע, ידוע שנרצחו בידי הגרמנים".
(מתוך השיר "היו לי", ציפורה בלכר)
"ההחלטה להילחם בשירות הדיוויזיה הליטאית נבעה מכך שלא היה לי מה להפסיד", אומרת השבוע בשלווה ד"ר ציפורה (פייגה) בלכר, בת 91 מבת ים, ומיישרת את הז'קט בעל עיטורי הגבורה שלה מהימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה. "הרגשתי שלא אמצא אף אחד ממשפחתי בחיים, החלטתי להילחם ולנקום את מותם.
"הם הרגו את כל היהודים תוך זמן קצר. לא היו גטאות ומחנות, ואחרי חודשיים אף יהודי לא היה בחיים. הליטאים התחילו לרצוח לפני שקיבלו פקודות מהגרמנים. אספו את כל יהודי המחוז מכל העיירות והביאו אותם ליער עבות בו רצחו 60,000 יהודים, שנקברו בקבר אחים.
"הליטאים מספרים שהאדמה זזה ימים ארוכים עוד לאחר מכן, ועל
אנו נפגשות ביום שמשי שמבשר על תחילת האביב. דירתה הקטנה שבמגדלי הים התיכון בבת ים פונה אל הים התכול והאינסופי, נוף שכנראה לא עושה הרבה רושם על בלכר. כשאני מדברת על מזג האוויר והים המזמין, היא פונה לדבר על שיריה וכתביה מימי המלחמה ההיא, שממוללים את זיכרונותיה עד לפרטים הכי קטנים.
את סלון ביתה הצנוע שלצידו מרפסת קטנה מעטרות תמונות משפחתיות, תעודות הוקרה מהתנדבותה בארגונים שונים ומאמרים פרי עטה הפזורים בכל פינה. את פגישתנו פותחת בלכר בהשמעת תקליט שיריה בכיכובה. השיר הפותח מדבר על מינה ואברהם, שני יתומים מליטא, שאהבתם נגדעה כאשר עלה אברהם לארץ ישראל ומינה נרצחה על אדמת מולדתם.
כשפלשו הנאצים לליטא בשנת 1941 הייתה בת 20. את זיכרונותיה מתקופת המלחמה איגדה לספר שירים הנושא את השם "חיי בשירי". "כתיבת השירים התחילה במקרה", נזכרת בלכר, ד"ר לסוציולוגיה ופילוסופיה.
"בחיים לא שרתי, אפילו לא במקהלה. כשהחזירו את חצי האי סיני למצרים הייתי בטיול, והמדריך שאל מי יכול לחבר שיר על כך. הייתה לי פיסת נייר ותיכף כתבתי, אפילו עם מנגינה! שרתי את השיר למטיילים וזה מצא חן בעיניהם".
איך הגעת לכתוב על המלחמה?
"זה הגיע לבד, זה פשוט זרם בצורה טבעית".
כדי להבין את תוכן שיריה צריך לחזור אל ימי מלחמת העולם השנייה. בהיוודע על כניסת הגרמנים אל ליטא, נמלטה בלכר אל רוסיה שם עבדה במפעל לזכוכית אמנותית. בסיום כל יום עבודה הייתה משתתפת בקורס אחיות קרביות, שבסופו הצטרפה אל חיל הרגלים של הדיוויזיה הליטאית בצבא הרוסי.
"הייתי בוכה מדאגה וגעגוע אל משפחתי, והחלטתי ללכת לצבא כדי לנקום", היא מספרת, "חברתי חנה ואני היינו הראשונות להתגייס. בשירות הכרנו אנשים מהדיוויזיות הפולנית והצ'כית, הייתה אחוות עמים ואחוות לוחמים מוחלטת".
בלכר שירתה כחובשת קרבית בקרבות בגרמניה, בלטביה, בליטא וברוסיה. "במאי 1945 ברלין נכבשה", היא ממשיכה לספר, "אצלנו היו הרבה מאוד פצועים וזה אומר הרבה עבודה. לאוהל המרפאה נכנס ד"ר ליזרובסקי שהודיע לנו כי המלחמה הסתיימה. היינו בטוחים שהוא מתלוצץ, כי רק באותו יום היה קרב קשה ורבים מהצד שלנו היו במצב קשה, אבל הוא חזר ואמר שהגרמנים נכנעים. הוא הראה לנו כרזות שהגרמנים זרקו מהמטוסים בדבר כניעתם והבנו שזו האמת".
האירוע המכונן בחייה התרחש דקות לאחר מכן. "סיימתי את הטיפול בפצועים, הורדתי את החלוק ויצאתי מהאוהל. עמדו שם כעשרה קצינים שלנו ששוחחו על כך שיש להודיע לגרמנים על דבר הכניעה ללא תנאים של המשטר הנאצי אבל אף לא אחד יודע גרמנית".
בלכר התנדבה למלא את המשימה, וללא דחיות יצאה אל שדה הקרב. "הסיעו אותי לשדה גדול מלא בחיילים גרמנים", היא נזכרת, "קצין רוסי דיבר איתם ואני תרגמתי עבורם את דבריו על כניעת הנאצים. גם אמרתי שאני יהודייה והם רצחו את כל משפחתי. זו הייתה הנקמה שלי – לומר את הדברים האלו ולהסתכל להם בעיניים". היא עוצרת את שטף דיבורה כדי להציג תמונה מיום הניצחון, במרכזה יושב זוג צעיר ומחויך למרגלות בקתת עפר".
מי אלה?
"זה אני ובעלי סנדר, אותו הכרתי במהלך שירותנו הצבאי המשותף בדיוויזיה".
"ניגשו אלי קצינים לתפוס איתי שיחה
אני להם הודעתי שאני יהודיה,
שכל בני משפחתי וכל היהודים
ללא כל סיבה רצחו הגרמנים.
לפני שישים שנה בשמונה במאי
היום המאושר שהיה לי בחיי
לראות הגרמנים, לראות כמובסים,
לראות כנכנעים עומדים לפני עיני"
(מתוך "אנחנו ניצחנו")
את ילדותה בליטא היא מתארת כמאושרת. "היו לי שני אחיות ואח, דודים ובני דודים – אבל כולם אינם". עיניה נודדות אל תמונת משפחתה, פנים צעירות של דודים ואחיות אותם ראתה בפעם האחרונה לפני כ-70 שנה. כאב עמוק נשקף מעיניה התכולות, צבען מזכיר את הים תחתינו.
"הכי כואב לי שתמיד מדברים על השואה בגטאות, במחנות, ומה עם יהודי ליטא בעיירות?", היא שואלת ועונה, "הם הלכו כצאן לטבח. ואלו אנשים שהיו מאוד ציוניים. למדנו עברית בבתי הספר, למדנו תורה, היינו מוכנים לעלייה".
אז למה באמת לא עזבתם בזמן?
"היה מתי לחשוב על זה? בעיירה שלי, יום אחד בעשר בבוקר בשנת 1941, הם הגיעו".
ולא שמעתם מה קורה בערים אחרות? לא ידעתם מה הנאצים עושים?
"ידענו", היא נאנחת בכבדות. "שמענו. ידעתי מהמנון הגרמנים בו נאמר 'כשדם יהודי יישפך העניינים ישתפרו', אבל מי חשב שתהיה מלחמה כזו? לא חשבנו. לא היה לנו סיכוי לברוח".
לאחר המלחמה, והיא בת 25, שבה עם בעלה לליטא. "היינו מאוהבים אחד בשני, אבל לקח כמה חודשים עד שנישאנו כי אפילו תעודות זהות לא היו לנו. חזרנו לעיר הבירה וילנה ולא מצאנו אף אחד ממשפחותינו, אפילו לא אחד". קולה נחלש מעט. "בעלי היה היפה שבגברים, אדם הגון, אך כשהשתחרר מהצבא התחילו אצלו בעיות לב. תמיד טיפלתי בו, עד שנפטר בשנת 2005. מאז אני לבדי".
איך הצלחתם מבחינה נפשית לחזור לחיות בליטא?
"לא הייתה לנו אפשרות אחרת. המשטר בברית המועצות לא איפשר לצאת ממנה, רק בשנות ה~70', וגם כמובן רצינו לבדוק אולי בכל זאת ניצל קרוב משפחה שלי או של בעלי, דבר שלא קרה".
בשנת 1948, כשהיא אם לבן פעוט, סיימה בלכר לימודי תואר שני בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת וילנה. בהמשך השלימה תואר שלישי בפילוסופיה והפכה למרצה באוניברסיטה ממנה ברחה עשר שנים לפני כן מאימת הנאצים.
חשת ניצחון?
"ניצחון גדול. לימדתי שם כמעט 30 שנה וזה דבר גדול".
נתקלת בגילויי אנטישמיות בזמן שלימדת?
"לא, התלמידים התייחסו אלי מאוד יפה ועם הרבה כבוד. זה היה משטר סובייטי כך שגילויי אנטישמיות היו אסורים. היום, לפי מה שאני יודעת, האנטישמיות חוגגת שם".
חזרת אי פעם לאיזורי הקרבות בהם לחמת?
"אין לי מה לחפש שם, יש שם רק קברים".
אישה רבת פעלים היא בלכר. מלבד ספר שיריה, הוציאה בליטא ספר שמתאר את חיי האישה הסובייטית, הנחשב ספר יסוד בתחומו. מאמריה פורסמו בספר העוסק בימי הדיוויזיה הליטאית ואת שיריה המאוגדים בספר "חיי בשירי" הקליטה על גבי תקליט.
שירייך מתארים מציאות בלבד?
"אלו שירי מציאות שמדברים לרוב על המלחמה ומה שעבר עליי".
ש וזה טוב עבורך? זה לא מחזיר אותך אחורה כל הזמן?
"יקירתי", היא נאנחת, "יש לי פצע בלב לכל החיים. אני מסתכלת על התמונה של אחותי יוכבד, בשיר שמדבר על משפחתי, על אח שלי, על דודה שלימדה אותי שפות והייתה אינטליגנטית, אפשר לשכוח את זה? את יודעת, בליטא, הגרמנים חסכו בכדורים על תינוקות ורצחו אותם עם המגף הצבאי. בליטא קרו דברים נוראים".
בשנת 1973 הגשימה חלום ועלתה ארצה עם בעלה ובתם בת ה-15. בנם עשה עלייה שנתיים לפני כן. "הוא הגיש 13 פעמים בקשה לעלות", היא נזכרת, "וקיבל סירוב פעם אחר פעם, עד שסוף סוף אישרו לו".
לימים יעזבו ילדיה את הארץ וישתקעו בארצות הברית. כיום הם שם עם נכדיה וניניה. לא קלה לה הבדידות, "ואני גם לא בריאה. שברתי את הירכיים וגם את עמוד השדרה. עד גיל 85 הייתי זריזה, אבל נפלתי ושברתי את הירך ועכשיו אני רק עם הליכון". את שיחתנו קוטע צליל הטלפון. שיחת חוץ. על הקו אשתו של הנכד, שמודיעה לה כי זה עתה הגיעו לביתם בארצות הברית, לאחר שביקרו אותה כאן בישראל.
יש בך כעס על ילדייך, שהיגרו מכאן עם משפחתם למרות כל מה שעבר עלייך?
"זה מאוד קשה כי אני בודדה וחסרת קרובים. יש לי רק את הבת של הבת דודה שלי שהייתי אצלה בליל הסדר, ולכן אני חיה כאן במגדלי הים התיכון.
"אני לא רציתי שהם יסעו, בכלל לא, אבל לא הייתה להם ברירה: הבן היה חייב לעזוב בעקבות עבודתו, והבת נסעה בעקבות עבודת בעלה, אבל הם ציוניים וחשוב להם להגיע לבקר וגם לנכדים. לצערי אני בודדה וערירית, מה לעשות? איכשהו אני מצליחה לשלם את שכר הדירה כאן אבל אני צריכה גם לאכול, ואני לא קונה בגדים בכלל. לא קל להסתדר".
הנכדים שלך יודעים עברית?
"הילדים של בני למדו בארץ והם יודעים, אבל הבנות של בתי לא יודעות בכלל".
מה זה עושה לך שהן לא יודעות?
"מה אני יכולה לעשות? הייתי רוצה שהן יוכלו לקרוא את השירים שלי, את הספרים שלי, שיוכלו לדבר איתי, אבל ככה זה, זה חלק מהחיים. כשעליתי ארצה הייתה לי עברית מושלמת ולא נזקקתי לעזרה מאף אחד".
שקלת פעם לעזוב גם את לארצות הברית?
"לא, ממש לא. אני ישראלית. מילדותי בבית הספר בליטא ידענו את כל השירים על ישראל ובעברית, על הגבעה בגליל, על חולות שפת ימה של תל אביב".
אחרי כל מה שעברת, את מאמינה באלוהים?
"אני מאמינה באלוהים של הטבע כמו שכתב הפילוסוף שפינוזה. אני מאמינה כי הטבע קיים לעולם, לפנינו ואחרינו. בעקבות המלחמה, למרות שסיימתי את לימודיי בבית ספר דתי, אני לא יכולה להאמין בו. בימי בית הספר אמרו תמיד שלו הייתי בן, הייתי עילוי, התמצאתי בתפילות והייתי שקדנית מאוד. היו 42 ניסיונות התנקשות בחייו של היטלר שלא הצליחו - איפה היה אלוהים אז?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם