ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

"מזל טוב, אתם בהיריון". האמנם?

האחות חזרה מן הכפור: "יש לאורלי שבעים bhcg". " יופי", אמרתי, "מה לעזאזל זה אומר?" "שבשביל היריון צריך עשרים". וגם: בערב יום השואה, בשחור-לבן, המכה של הסמח"ט נראית הרבה פחות מבהילה

גיא מרוז | 20/4/2012 7:08

תגיות: מרוז פלייס,

המדור מוקדש לצלמים של ארגוני זכויות אדם, של צה"ל ושל הימין הקיצוני. יהיה נורא משמח אם כולכם תפתחו תערוכה ביחד וכולנו נוכל לבוא ולראות כמה העולם הזה שפוי ונעים. יהי זכר החלום על נורמליות ברוך.

והנה חידה: אם הסמח"ט הוא לא בריון, והמפגין הוא לא אנרכיסט ופרובוקטור, יכול להיות שאנחנו מיותרים בכל השיגעון הזה? הפתרון בסוף הטור.

הסמח"ט המכה

בכל פעם שאני רואה את הקליפ הזה, של הסמח"ט המכה, אני כאילו נהדף אחורה. אני לא מצליח להתרגל לבומבה. משהו במכה הזו חזק לי מדי. או אולי אני חלש מדי? יכול להיות שנחלשתי, שהמזרח התיכון הכניע אותי בסוף? כולה מכה לגוי נמהר ומעצבן, למה אני נבהל בכל פעם מחדש? אנחנו, שכל כך הורגלנו במכות של גויים משוגעים, לא יכול להיות שניבהל כל כך בקלות מסמח"ט אחד שיצא מדעתו.

אז ניסיתי שוב. בערב יום השואה צפיתי שוב בקטע. ראיתי את זה על המחשב וביקשתי מהבן שלי שיוריד את הצבעים, שיישאר רק בשחור לבן. כן, זה עובד. בערב יום השואה, בשחור לבן, המכה של הסמח"ט הרבה פחות מבהילה.

◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

סוף שבוע ארוך

האם גם אתם עדיין מוכי הלם מסוף השבוע הארוך שפקד אותנו בסוף החג השני של הפסח המבורך הזה? האם גם אתם נתקפתם בגלי אושר בלתי מבוקרים בכל פעם שהבנתם שזה רק יום שישי ויש עוד שבת שלמה של בטלה?

עכשיו דמיינו כמה כיף לגויים מדי סוף שבוע כשהם שמחים בסוף השבוע הארוך והמחיה נפשות הזה. איזה אושר יכול להיות גם כאן אם בסיומה של כל שבת יגיע יום ראשון שגם הוא שבתון. מה שבאמת מצער הוא שיש הצעה כזו, יש יוזמה כזו, יש לה מאות אלפי תומכים בקרב העם ולא מעט ח"כים שישמחו להצביע עבורה.

סילבן שלום המציא את זה, נתניהו ממסמס את זה, ואנחנו מפספסים את זה. כואב הלב, וזה בידיים שלנו. אם רק נתאחד סביב זה כמו שרקדנו סביב הקוטג', נוכל סוף-סוף לנוח כמו שצריך לקראת הריקוד הסופי מול איראן.

הפריה, פרק 9

תקציר הפרקים הקודמים:

◄ אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד
◄ בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי
◄ סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
◄ לספור את הדקות: הימים שאחרי שאיבת הביציות
◄המסע לילד: המתנה מורטת עצבים
◄ אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
◄אורלי וגיא יוצאים לסיבוב השני
◄ 12 ימים של פנטזיה משוגעת

החלטנו לעשות ילד והתברר שלמרות שלושת ילדיי הבגירים, במקום מיליוני הזרעים שצריך כדי לנפק עולל - יש לי בערך 15. נכנסנו לטיפולי הפריה שבהם האישה כמובן היא זו שמטופלת, סופגת, מוזרקת (ומושפלת) למרות שהבעיה אצלי.

הניסיון הראשון נכשל, אנחנו נמצאים בעיצומו של הסיבוב השני שבו הוחזרו לרחם של אורלי שלוש ביציות מופרות ומשובחות. עכשיו מחכים שוב (12 יום ולילה) לשיחת הטלפון מאסותא לדעת אם יש היריון. הפרק התשיעי:

מתקשרים

הגיע היום ה-12. הפעם החלטנו לא לחכות לשיחה אלא להתקשר באופן עצמוני. אורלי אמרה שלחכות לשיחה זה משפיל מדי ולי סתם לא הייתה סבלנות לחכות. בדיקת הדם הייתה בתשע בבוקר וב-12 הם כבר היו אמורים לדעת אם יש היריון. החלטנו לנהל יום עבודה רגיל כדי לא לאכול אחד את השני, שלא לומר את הסביבה.

דווקא ביום הזה היינו עסוקים בראיונות עם חבר'ה צעירים לפרויקט חדש שרצינו להרים. אני מודה היום בפה מלא שהם עניינו לנו את קצה האשך נטול הזרעונים שלי. דיברנו איתם, הקשבנו להם, שאלנו שאלות אבל כל מה שראינו מול העיניים זה עובר מפרפר וחי. כלומר זה כל מה שאני ראיתי. אורלי כרגיל ראתה את חצי הכוס הריקה והייתה בטוחה שאין היריון גם הפעם. אני יודעת מתי אני בהיריון, היא הסבירה לי, ואני לא. רק בוא נעבור כבר את ההשפלה הזו, נשמע שוב את המשפט "הבדיקה שלילית" ונמשיך לגדל את כלב.

השעה 12 לא הגיעה, 11 דווקא כן והחלטנו להקדים את הצלצול בשעה. הרי הם בטח יודעים כבר מעשר, בשביל מה צריך לחכות שלוש שעות לתוצאה כל כך פשוטה? צלצלנו. שלום, מדבר גיא מרוז, אמרתי בקול רועד ולחוץ כפי שלא הייתי מעולם. רצינו לדעת אם יש כבר תשובה לגבי בדיקת ההיריון של אורלי וילנאי. תעודת זהות, ענה לי קול קר יותר מים המוות בינואר. גמגמתי מספר עם שבע טעויות מהותיות, אבל האחות לא באמת הייתה צריכה את המספר. הבדיקה הייתה מונחת לה על השולחן.

היא חשה במתח, וויתרה. בחמש השניות של החיכיון לתשובה הספקתי לנדור שלושה נדרים, שניים מהם הפרתי באופן ברור כבר באותו יום אבל זה לא הסיפור. האחות חזרה מן הכפור. יש לאורלי שבעים bhcg. יופי, אמרתי, מה לעזאזל זה אומר? שבשביל היריון צריך 20, מזל טוב אתם בהיריון. אורלי, שהייתה לידי, התעלפה. אני נישקתי את המזוזה הראשונה שראיתי.

שני הדיווחים האלה לא נכונים. אורלי תתעלף אבל רק בעוד שלושה פרקים, ומסיבות אחרות לגמרי, ואני אנשק מזוזה מיד אחרי שארכוש אחת וגם זה קרה בעקבות האירועים. המשך יבוא, והוא לא משהו.

בשורה משמחת

המטס עבר ממש בשלום, כמעט לא נגרם נזק תעמולתי למדינה, כיפאק הי לכולם!

בשורה פחות משמחת

ואז הגיע הסמח"ט והכניס בומבה. תשכחו את כל מה שהיה בבשורה המשמחת.

שיחות עם כלב

כלב: למה אין שיחות עם כלב היום?
אני: כי אנחנו דקה אחרי יום השואה, נחכה מעט.
כלב: כואב הלב. טוב זוז, אתה מסתיר לי את הצנתור של גינטר גראס.

התשובה: זאת לא השאלה. השאלה היא כמה מכות עוד נחטוף כולנו עד שנבין שהחיים הטובים לא יהיו כאן אולי לעולם

meroz.guy@gmail.com