ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

אזגי הפקות: כל הסיבות להתרסקות של הפועל אשקלון

בשבועות האחרונים התלוננו אנשי הפועל אשקלון באמצעי התקשורת כי העירייה פוגעת בקבוצה. אם בעבר הצהרות כאלה היו מוציאות צבא של אוהדים להפגנות מול בניין העירייה, הרי שהיום זה פשוט לא מעניין אף אחד. כך הפכה הקבוצה, תחת ניהולו של פרוספר אזגי, למנוכרת ואפורה

שאלה: מה הייתה התוצאה שהשיגה הפועל אשקלון במשחקה האחרון לפני שהכדורגל הישראלי הושבת בגלל אירועי אלימות קשים? סביר להניח שמעטים ידעו להשיב על השאלה הזאת.

◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

מצד שני, אלה הם אותם אנשים בדיוק שיחפשו כתבות על הקבוצה בכל המקומונים, ויקראו גם את הכתבה הזאת. לטובת אלה שלא מעודכנים: אשקלון ניצחה 3-2 את אום אל פאחם, במשחק חסר חשיבות לחלוטין במסגרת הפלייאוף האמצעי של הליגה הלאומית.

בכל פעם, כשנדמה שהפועל אשקלון שברה שיא של חוסר עניין, היא "מתעלה" על עצמה ומאבדת עוד כמה כאלה שפעם עוד הסתקרנו בנעשה במועדון. בכל אופן, הפועל אשקלון הנוכחית הגיעה לשפל חסר תקדים של שעמום שהיא יוצרת סביבה.

אף אחד לא מתעניין בתוצאות, אף אחד לא מתעניין בהרכב, אף אחד לא מתעניין בעתיד. מהסיבה הזאת בדיוק, כשצ'יקו מגיה מתלונן על היחס של העירייה, הוא, למעשה, מדבר לקיר.

עברו הימים שבהם מנהלי הפועל אשקלון היו מניפים אצבע מאשימה לעברו של ראש העירייה, ואז צבא של אוהדים יוצא למתקפה חזיתית נגדו. היום, למרבה הצער, לאשקלון יש מעט מאוד אוהדים. וגם אלה שכן מגדירים את עצמם אוהדים, לא יתאמצו בשביל הקבוצה עד כדי פתיחה במחאה כלשהי. אפילו פעולת המחאה הפשוטה ביותר בימינו – פתיחת קבוצה בפייסבוק – לא נעשתה במקרה זה. לאנשים פשוט לא אכפת.

פרוספר אזגי מתגונן: אני לא אשם בזה שאני אדם צבעוני

לפני מספר שבועות התראיין מגיה, מנכ"ל הפועל אשקלון, ל"זמן הדרום", ושפך את זעמו על העירייה, שלטענתו לא עומדת בהסכמים מול הקבוצה. הטיעונים שחוקים וידועים: הקבוצה רוצה הקצבה עירונית מסוימת, העירייה לכאורה התחייבה לספק את הכספים, אך לא עשתה זאת. ותמיד, בסופו של כל אמירה כזאת, מגיע איום: אם העירייה לא תספק את הכספים, הקבוצה תיחלש, או במקרה הגרוע יותר – תיסגר.

אבל אנשי הקבוצה, כרגיל, שוכחים לציין כמה עובדות חשובות. הראשונה: פרוספר אזגי הוא הבעלים של הפועל אשקלון. בתור בעל בית פרטי, שמקבל את כל ההחלטות החשובות הקשורות למועדון, יש לו גם חובות. אחת מהן היא לספק את התקציב השוטף. אם הקבוצה חלשה, בעלת תקציב דליל, אל לו להלין על איש מלבד עצמו.

אזגי רוצה ליהנות משני העולמות: לקבל תקציב גבוה מהעירייה, ולהיות בעל הבית הכל יכול. שבע שנים חלפו מאז רכש אזגי את אשקלון, ומאבקים רבים הוא ניהל מול העירייה. תמיד – בענייני תקציב. פעמים רבות הוא אף איים לעזוב את הקבוצה, אך תמיד התברר שמדובר באיומים ריקים מתוכן.

השיא היה בעונה שעברה. שני רוכשים, אנשי נדל"ן מתל אביב, התעניינו ברכישת הפועל אשקלון. שני שושבינים היו לשידוך בין הצדדים: איתן קסנטיני וגלעד אורן. המהלכים הבשילו עד כמעט חתימה, והתחושה הייתה שהפעם זה רציני ושבקרוב תגיע החתימה הרשמית. אלא שברגע האחרון, משהו השתבש. מה קרה שם? תלוי את מי שואלים.

אזגי ומגיה, כמובן, מאשימים את העירייה, שהיא זו שטרפדה את הכל והבריחה את הרוכשים הפוטנציאליים. בעירייה, לעומת זאת, טוענים שאזגי הוא זה שפוצץ את העסקה, לאחר שהעלה את תג המחיר עבור הקבוצה משני מיליון שקלים לעשרה מיליון.

למי להאמין? בראיון ל"זמן הדרום", סיפר אז אחד הרוכשים הפוטנציאליים, יניב דהאן, למה החליטו לסגת מהעסקה: "מאוד תמוה שפרוספר אזגי החליט פתאום לעלות את הדרישות שלו בצורה כל כך דרסטית, אחרי שכבר היו לנו סיכומים במרבית המישורים. אבל זה מה שיש. הסכמנו אפילו לעלות את ההצעה שלנו לשני מיליון שקלים וחצי, אבל יותר מזה אנחנו לא מוכנים לשלם".

מראש היו שהעריכו שאזגי לא באמת מתכוון למכור את הקבוצה ולעזוב, שהכל מצג שווא. אחרי שעסקת הרכישה התפוצצה, הוא ניסה לפתוח דף חדש מול העירייה וראש העירייה בני וקנין. זה, ככל הנראה, לא הצליח.

לאחרונה פרסם "זמן הדרום" כתבה מיוחדת, ובה אפשר לתושבי אשקלון להפנות שאלות אל ראש העירייה וקנין. אחד התושבים בחר לשאול אותו האם הוא מרגיש שהפועל אשקלון הולכת ומידרדרת תחת ניהולו של אזגי. וקנין בחר להתחמק מתשובה ישירה, ורק טען: "יש הרבה דברים שצריכים לתקן בהפועל אשקלון".

גורם המקורב לווקנין אמר: "בני לא רוצה את אזגי בהפועל אשקלון, והוא עשה הרבה מהלכים כדי להעביר את הבעלות על הקבוצה, אבל יש גבול למה שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול להכריח אותו למכור את הקבוצה, אלא רק אזגי יכול להחליט לעשות זאת, אבל אין ספק שהוא היה מעדיף לראות שם מישהו אחר".

לפיכך, לא נראה שהבעיות החדשות שנוצרו בין הצדדים, ייפתרו בקלות. לווקנין אין כל סיבה לבוא לקראת הקבוצה, במיוחד לאור העובדה שהוא משוכנע שהאוהדים לא נמצאים בצד של אזגי. להיפך: אוהדים שעמם הוא שוחח אמרו לו כי הם ישמחו אילו הקבוצה תעבור לידיים חדשות.

בראיון למקומון "סקופ", אמר מגיה: "בגלל שני ילדים שהסיתו את ראש העיר נגד פרוספר אזגי, הוא שינה את היחס שלו כלפי הקבוצה". זוהי הצהרה שנשמעת מנותקת מהמציאות. האם באמת מאמין מגיה שרק מיעוט זניח מבין האוהדים היה רוצה לראות את אזגי בחוץ? האם הוא לא ער לאנטגוניזם שיצר אזגי סביבו בשנים האחרונות? האם הוא אינו מבחין בשפל המביך בכמות הקהל שמגיע לאצטדיון העונה?

מגיה לא אשם. לפחות לא האשם העיקרי. הוא קיבל כנתון את העובדה שהוא צריך לעבוד מול אזגי. זה הבוס שלו, ומחובתו להגן עליו. הוא לא יכול לצאת נגדו, גם אם הוא לא מאמין בדרכי הפעולה שלו. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא למזער את הנזקים התקשורתיים והציבוריים שגורם אזגי לקבוצה.

כשפרשני כדורגל מכל רחבי הארץ הוקיעו את אזגי ואת התנהגותו – בעיקר בעונה שבה שיחקה אשקלון בליגת העל – הבעלים נראה מרוצה מעצמו. הוא אהב להתראיין בתוכניות הספורט ברדיו, להגיע לאולפן חדשות הספורט, להיות מדובר בתוכניות אקטואליה כאלה ואחרות.

גם התקשורת נהנתה ממנו ומפיו המפיק מרגליות וכותרות. אבל בסופו של דבר, בשלב מסוים, הוא המאיס את עצמו גם על המראיינים. פתאום החלו להתפרסם מאמרי דעה הטוענים שפרצופו של הענף הוא כפרצופו של אזגי. קשה לספור את כל השערוריות בהן היה מעורב אזגי בעונת ליגת העל: הצרחות והמילים הבוטות לעבר שי פטלק באימון, הפוטש תחת כסאו של המאמן גיא עזורי, העדות המטרידה של שוער הקבוצה סטפן אהורלו ועוד.

קשה להגיד שאשקלון, כקבוצה וכעיר, התפרסמה לחיוב בעקבות התקריות האלה. כשירדה אשקלון בחזרה אל הליגה הלאומית, רבים מכותבי הטורים בעיתונים הארציים הביעו שמחה מופגנת לאידו של אזגי, בבחינת "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". היום, כשאשקלון היא סתם עוד קבוצת אמצע טבלה מהליגה השנייה בישראל, אזגי יכול לקבל כותרת רק אם הוא מכנה את אלי טביב "קוקסינל".

בקבוצה הדגישו בעונה האחרונה כי אזגי מאס בקבוצה, וטענו כי הוא מיעט מאוד להגיע למשחקים העונה. הם אמרו את זה כתמרור אזהרה לציבור האשקלוני, כאילו רוצים לומר: תיזהרו, הוא קרוב להישבר ולעזוב את הקבוצה.

לא ברור על מי זה אמור לאיים. כל כך הרבה אוהדים, בשנים האחרונות, הודיעו כי לא ישלחו את ילדיהם ליציע, או למחלקת הנוער של אשקלון, כל עוד אזגי עומד בראש המערכת. סביר להניח שאוהדים אלה דווקא יפתחו בחגיגה גדולה אם אכן יעשה אזגי מעשה ויעזוב. השאלה היא אם זה עדיין לא מאוחר מדי, האם להפועל אשקלון בכלל נשארו אוהדים, שיחזרו ליציעים במידה והקבוצה תעבור לידיים אחרות. קשה להעריך כמה כאלה יש.

את מידת העניין שיש סביב הקבוצה, אפשר לבדוק גם על פי מידת הסיקור שלה בעיתונות המקומית. בעבר הלא רחוק, גם בתקופה של אזגי, המקומונים סיקרו את הקבוצה בהרחבה, ודיווחו על כל תקרית המתרחשת בה. היום – כמעט כלום.

בחלק מהמקומונים מסתפקים בסיקור המשחק האחרון, או בפרשנות כזו או אחרת על הנעשה בקבוצה, ומדי פעם בראיון קצר. יותר מזה לא תמצאו שם: לא כתבות צבע, לא חדשות שוטפות, לא תחקירים ולא פרויקטים מיוחדים. רק המינימום הנדרש.

כרוניקת ההתרסקות של היחסים בין הפועל אשקלון לבין התקשורת המקומית הינה ידועה ומוכרת. זה התחיל בכך שאזגי ואנשיו אסרו על השחקנים שלהם להתראיין בעיתונות המקומית, בלי אישור מפורש.

גם כשהקבוצה שיחקה בליגה הלאומית (השנייה) והארצית (השלישית), דרש מגיה מהשחקנים שיבקשו ממנו אישור לפני כל ראיון. בכך הרחיקו אנשי אשקלון את הקבוצה גם מהתקשורת וגם מהציבור. אגב, במשך כל השנה הראשונה שלהם מאז שרכשו את הקבוצה, סירבו אנשי אשקלון לאפשר ל"זמן הדרום" לראיין כל גורם שקשור אליה (שחקנים, הנהלה וכו'), בגלל שלא אהבו דברי ביקורת של העיתון כלפיהם.

אבל היחסים הרעועים עם התקשורת לא הסתכמו באיסור ראיונות. אזגי אף החליט על סנקציות חדשות כלפי עיתונאים שאינם מסקרים את הקבוצה לרוחו: אי הכנסתם לאצטדיון העירוני בזמן משחקים. לפחות שלושה עיתונאים, שסיקרו את הקבוצה לאורך השנים, לא הורשו להיכנס לאצטדיון ולסקר את המשחקים.

אזגי היה בטוח שבכך הוא זה שניצח את התקשורת, אבל לא הבין שהקבוצה שלו היא המפסידה העיקרית של המהלך. העיתונאים יצרו – לטוב ולרע – עניין רב סביב הפועל אשקלון. כשהם נמצאים מחוץ לתמונה, פחות ופחות אנשים מן היישוב מתעניינים בה.

בעבר היו העיתונאים מגיעים למשחקים של הקבוצה קודם כל בתור אוהדים. קשה להגיד שזה המצב כיום. רבים מבין אלה שכן מגיעים למשחקים, מתייחסים אליהם כאל מטלה מרגיזה, שעתיים מיותרות של בזבוז זמן משווע. מגיעים כדי לעשות את העבודה, לכתוב את הסיקור, וללכת הביתה. קשה ליהנות ממשחק כדורגל – גם אם הוא ברמה גבוהה – כשכל כך מעט עניין הוא יוצר סביבו.

כפועל יוצא של הסיקור הדליל על אשקלון, האוהדים לא מכירים את הקבוצה. מעניין יהיה לקיים סקר בין כאלה המכנים את עצמם אוהדים, ולבקש מהם למנות את ההרכב של אשקלון. כמה, לדעתכם, יוכלו לתת תשובה מלאה? לעומת זאת, כמה, לדעתכם, יכלו לתת תשובה מלאה על אותה שאלה, לפני שמונה שנים? גם הח"מ לא יתקשה לפרט חלק נכבד מהסגל של אשקלון מודל 2004/2005 (אף שאז לא הייתי עיתונאי ספורט, אלא רק אוהד מהיציע):

בשער – שלומי בן חמו; בהגנה – מאיר בונפיטו, פריד טאהר, חיים מלכה, ליאור ראובן; בקישור – שרון עמר, מהראן ראדי, שרון ברנשטיין, ג'וני טננבוים, דקל כחלון, דודו בן שושן; בהתקפה – ציון כהן וקרלוס צ'קאנה הגדול. ועכשיו: שוב נשאל, כמה אוהדים יכולים לפרט את ההרכב של הקבוצה כיום?

העונה ניצלה הפועל אשקלון ברגע האחרון מהידרדרות לפלייאוף התחתון של הליגה הלאומית. בלי תמיכה רצינית מהאוהדים, שלא הגיעו ליציעים בכמויות גדולות מאז תחילת העונה, לא ברור האם הקבוצה הייתה שורדת שם. ירידה לליגה א' בהחלט הייתה אופציה, ואם אשקלון הייתה מגיעה לליגה הזאת – לכו תדעו מתי היא הייתה  מצליחה להיחלץ ממנה. רק שער אחד הפריד בין אשקלון לבין הסיכון המוחשי הזה.

ולמרות זאת, לא ראינו במחזורים האחרונים תכונה גדולה בקרב האוהדים. לא ראינו אותם מתגייסים בהמוניהם ובאים לעודד את הקבוצה ברגעיה החשובים. הגיעו, כרגיל העונה, כמה מאות. עידוד לא היה שם, שירה לא הייתה שם, רק מפגש חברי, אתנחתא קלה של סוף שבוע.

יגידו אנשי הפועל אשקלון שהם לא מתפלאים, שאוהדים מגיעים כשיש הצלחות, ונעלמים כשיש כישלונות. אין ספק שיש אמת בקלישאה הזאת, אבל אמת מוגבלת מאוד. כי כשאשקלון הייתה מצויה במאבקי תחתית, לפני מספר שנים, הקהל דווקא הגיע בכמויות מרשימות.

בעונת 2005/2006 הקבוצה נאבקה בתחתית עד למחזור האחרון, וניצלה הרבה בזכות תמיכת הקהל. בעונת 2006/2007 הקבוצה ירדה לבסוף ליגה, אבל אלפי האוהדים שהגיעו במחזור האחרון מחאו כפיים לשחקנים על המסע המופלא שנתנו באותה עונה בגמר הגביע. תשוו את הכמויות של אז לכמויות של היום – ותבינו כמה הידרדרה רמת העניין בהפועל אשקלון.

הטיעון הבא שיעלו אנשי אשקלון הוא בוודאי עונת העלייה לליגת העל. אז הגיעו אלפי צופים לאצטדיון כדי לעודד את הקבוצה (בשיא היו כ-7,000 צופים). אבל ראשית – הנתונים מלמדים שזהו היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל. מאז (גם בליגת העל, גם מול הקבוצות הגדולות של ליגת העל), כמויות כאלה לא חזרו על עצמן. ושנית – גם אז במהלך העונה עצמה, האוהדים הדירו את רגליהם מהמגרשים, ורק במחזורים האחרונים והמכריעים הגיעו בהמוניהם. כלומר, לא היה ולא נוצר גרעין של אוהדים שמגיע לעודד את הקבוצה בכל מצב.

בכלל, לא נעים להודות, אבל העלייה של אשקלון באותה העונה הייתה זכייה מן ההפקר. אשקלון הייתה רחוקה מאוד, במשך רוב העונה מקרבות הצמרת. רק בקושי רב הצליחה הקבוצה להשתחל את המקום השישי – המקום הנמוך ביותר ממנו משתתפים במשחקי הפלייאוף העליון.

רק במזל רב, מחזור אחד לפני תום הליגה הסדירה, כל קבוצות הצמרת הפסידו, ואפשרו לאשקלון לעלות, באופן מדהים, ארבעה מקומות בטבלה, ולתפוס את הכרטיס האחרון במאבק על ליגת העל. וגם במצב העניינים הנוכחי, אלמלא שיטת הקיזוז, לאשקלון לא היה שום סיכוי לעלות ליגה באותה עונה.

כשטוענים נגד הניהול של אזגי, הוא נוהג למנות את ההישגים שאליהם הגיעה אשקלון בתקופתו. יש שניים כאלה: העפלה היסטורית לגמר גביע המדינה ועלייה לליגת העל. לעומת זאת, כשסופרים את ה"הישגים" השליליים בתקופתו של אזגי, ניתן למנות: שתי ירידות (מליגת העל ללאומית, מהלאומית לארצית), ירידה מאסיבית בכמות הקהל, הרס היחסים מול התקשורת, העלאה משמעותית בתשלום עבור ההשתתפות במחלקת הנוער ועוד.

אבל למרות שהרשימה השנייה ארוכה מהראשונה, בואו ננתח לרגע את שני ההישגים החיוביים של אזגי. עונת העלייה הייתה תערובת של מזל גדול, שיטה שנויה במחלוקת של ההתאחדות לכדורגל, מאמן מצוין (אורי מלמיליאן) ובחירה נכונה של שחקנים.

מבין כל אלה, אזגי יכול לזקוף לזכות עצמו את הקרדיט רק על בחירת המאמן. אלא שאותו מאמן, מלמיליאן, סירב להמשיך באשקלון לעוד עונה, מסיבות השמורות עמו, עוד לפני שהייתה לו קבוצה אחרת לאמן. יתרה מכך: מספר חודשים מאוחר יותר, הגיש מלמיליאן תביעה נגד המועדון, בטענה שלא שילם לו שכר שהגיע לו.

עניין גמר גביע המדינה הוא סוג של פרה קדושה בעיני אוהדי הפועל אשקלון. מבחינתם, אסור לדבר סרה באותה עונה שבה הגיעה הקבוצה לשיאה. אבל כיום, אין בנמצא אוהד שיכעס אם ננתח את הפרה הקדושה הזאת ונאמר את האמת לגביה: אשקלון הגיעה לגמר גביע המדינה בכדורגל בזכות מזל. כלומר: ההגרלה הכי נוחה שהייתה יכולה לקבל.

תזכורת: בסיבוב ט' אשקלון קיבלה את הפועל באר שבע מהליגה הלאומית, וניצחה אותה 2-0. בשמינית הגמר היא קיבלה את השקמה/רמת חן מהליגה הארצית, וניצחה 2-0. ברבע הגמר היא קיבלה את הפועל חיפה מהליגה הלאומית, וניצחה 2-0. ובחצי הגמר היא קיבלה את ההגרלה הקלה ביותר, הפועל רמת גן מהליגה הארצית, וניצחה 1-0. כך הגיעה אשקלון לגמר: ניצחונות על שתי קבוצות מהליגה שלה, ועל שתי קבוצות מהליגה שמתחתיה.

באותה עונה, אשקלון הגיעה אל גמר הגביע למרות הניהול, ולא בזכותו. כזכור, ארבעה מאמנים עברו אז באשקלון: מישל דיין, דרור אלמלם, ירון הוכנבוים ומירו בן שמעון. בסופו של דבר, עונת השיא הזאת הסתיימה בשפל: ירידה לליגה הארצית.

אז מה היה לנו באותה עונה, בסך הכל? התמודדות מתחילת הליגה עד סופה בתחתית הטבלה, שהובילה לירידת ליגה, וגם ארבעה ניצחונות צפויים שהובילו את הקבוצה, למרבה המזל, לגמר הגביע. בזה אזגי מתהדר עד היום.

אזגי, כשהיה מתראיין, הדגיש שאנחנו, כלומר, האוהדים, עוד נתגעגע אליו כשהוא ילך. מגיה, בראיונות האחרונים שלו, הציג את אזגי בתור הקדוש המעונה, שרק תורם ותורם מעצמו ומכספו, אך לא זוכה להערכה. יכול להיות ששניהם באמת מאמינים בדברים שלהם. יכול להיות שהם בטוחים שהם מנהלים את הקבוצה ביד רמה, ושרק כמה גורמים עוינים מנסים לשים להם מקלות בגלגלים, על לא עוול בכפם.

אבל בינתיים, תוצאות אין להם: לא מבחינת הישגים, לא מבחינת אוהדים, לא מבחינת התדמית. ולכן, כשבאשקלון תוקפים את העירייה, שלא משחררת להם מספיק כספים לתפישתם, הם לא מבינים שבעיני רבים – הם רק מפארים את העירייה.

הרי כשאוהדים מחו נגד אזגי, בתקופת כהונתו של רוני מהצרי כראש העיר, רבים הרימו גבה כאשר ההקצבה המשיכה לזרום מהעירייה אל קופת הקבוצה ללא אבחנה. אבל וקנין הוא לא מהצרי, שפחד להתמודד חזיתית מול אזגי. הוא מסתכל על מה שנהייה מקבוצת הדגל של העיר, ולבו נחמץ. הוא היה רוצה להיזכר בתור ראש העירייה שהחזיר את הפועל אשקלון לגדולתה, והוא יודע שלא שפיכת כספים על הקבוצה היא זו שתעשה את העבודה הזאת.

העונה הנוכחית, נגמרה, למעשה, מבחינת אשקלון, וטוב שכך (ותרשו לנו לא להתייחס לנושא הפלייאוף האמצעי המיותר). אבל האם בעונה הבאה יהיה יותר טוב? קשה להמר על זה. לא נתפלא אם עונת 2012/2013, שתיפתח בעוד כחמישה חודשים, תהיה מנוכרת אפילו יותר מזו הנוכחית.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...