ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

"אנציח את זיו כל החיים": מפעל חייה של מיכל בלאלי

היא חיה בדירתו, יוזמת פרויקטים לזכרו, ואפילו מתרועעת עם חבריו. מיכל בלאלי, שאחיה זיו נהרג מפגיעת קטיושה במלחמת לבנון השנייה, הפכה את הנצחתו למהות קיומה. "ביום שהוא נהרג הבטחתי לעצמי שאעשה הכול בשביל שיזכרו אותו", היא אומרת

מיכל בלאלי מקדישה את חייה לאחיה. היא מתגוררת בדירתו, מתרועעת עם חבריו ורק חושבת איך היא עוד יכולה להנציח את זכרו. היא ויתרה על שאיפותיה ללמוד תואר שני כי האוניברסיטה מזכירה לה אותו, היא מבקרת את סבתה שלוש פעמים בשבוע כי כך הוא נהג לעשות, היא רוצה להביא לעולם ילדים - קודם כל כדי שתהיה המשכיות למשפחה, אחר כך בשביל עצמה.

"היו לי תכנונים אחרים אבל אני לא מתעסקת במה שהיה צריך להיות, אלא במה שאני צריכה לעשות", אומרת בלאלי. "אני צריכה להנציח את זיו. אני חייבת את זה לו וגם לי".

זיו בלאלי ז"ל, בן 28 במותו, נהרג במלחמת לבנון השנייה כתוצאה מנפילת קטיושה בכפר גלעדי, שם שהה יחד עם חבריו לגדוד המילואים של הצנחנים. הוא גדל בכפר סבא והותיר את הוריו ואת אחותו היחידה, מיכל. "זיו היה הדמות החזקה במשפחה", היא מספרת. "הייתה לו נוכחות. הוא גם היה בחור מאוד מוצלח. הוא שירת ביחידת 8200 אבל הגיע לצנחנים כפי שרצה. הוא היה מאוד צנוע, אף פעם לא סיפר על הישגיו ותמיד היינו מגלים עליהם בדיעבד. כל הזמן אנחנו אומרים שבטח זיו רואה מלמעלה את כל מה שאנחנו עושים ואומר לנו'מספיק, תנו קצת שקט'".

בלאלי מתייחסת למפעל ההנצחה הענק שהקימה משפחתו של זיו לזכרו. על שמו קרויים בין היתר מירוץ כפר סבא, קבוצת טריאתלון של הקאנטרי קלאב העירוני, ניווט בספארי רמת גן,

קבוצת טניס שולחן, יום עיון שנתי בנושא מזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב, טקס מלגות לעובדים מצטיינים של חברת "ברק 013", חדר ישיבות במרכז טבת ללוגיסטיקה והזרוע עוד נטויה.

"אני דואגת לספונסרים, מחפשת את המקומות שינציחו את זיו וגם אחראית על קבוצה בפייסבוק שפתחתי", אומרת בלאלי. "זיו מאוד אהב ספורט אז אנחנו מכוונים בעיקר לשם, אבל בכל הנצחה יש נקודת השקה עם אנשים שהכירו את זיו או מכירים את המשפחה. את קבוצת הטריתאלון למשל, הקים אבא שלי. האוניברסיטה הנציחה כי זיו למד שם. אבא שלי עובד בעיריית רמת גן ולכן הניווט בספארי קרוי על שם זיו. מבחינתנו שיופיע שמו איפה שרק אפשר".

נשמע שהקדשתם את חייכם להנצחתו. זה לא מפריע להמשיך הלאה?
"אנשים יכולים לחשוב שאנחנו תקועים אבל מבחינתנו זו הבחירה בחיים. במקום לחיות בדיכאון אנחנו מתחזקים מכך שבמירוץ כפר סבא כולם רצים עם חולצה עם השם של זיו ושאנשים רואים את השם שלו בכל מיני אירועים ומקומות ומספרים עליו. ביום שהוא נהרג הבטחתי לעצמי שאעשה את הכול בשביל שייזכרו אותו".

כשהיא לא עסוקה בהנצחות, בלאלי, 31, עובדת כמזכירה בלשכן דיקן במוסד אקדמי במרכז הארץ. לאחר מותו של זיו עזבה את בית הוריה, שנמצא ממש בסמוך לבית הקברות בו קבור בנם, ועברה להתגורר בהוד השרון - בדירתו. "בהתחלה השכרנו את הדירה אבל לפני שמונה חודשים החלטתי לעבור לגור בה", היא מסבירה את הצעד. "חשבתי שזה יהיה קשה ומוזר, אבל זה דווקא מרגיש מאוד טבעי לגור כאן".

אף על פי שבקרוב יימלאו למותו שש שנים, קשה למיכל לדבר על אחיה בלשון עבר. "היינו מאוד קשורים, קשר נפשי ממש", היא אומרת. "כשקיבלתי את הסלולרי שלו ראיתי שמתוך 60 הודעות טקסט שהיו בו, 45 הגיעו ממני. לפני שזיו הלך למילואים חלמתי שהוא נהרג וכולם אמרו לי שאם חולמים שמישהו מת זה אומר שיהיו לו חיים ארוכים. מתברר שזה לא נכון - כשנפלו הקטיושות ואמרו שחיילים נפגעו, אני ידעתי. הרגשתי שתולשים לי משהו מהבטן".

את אות החיים האחרון ממנו קיבלה בלילה שלפני מותו. "כתבתי לו הודעה שהוא בטח לא ישן בגלל הבומים והוא ענה לי: 'אין בומים. לילה טוב'. למחרת דיווחו שנופלות קטיושות בצפון אז שלחתי לו הודעה וביקשתי שיכתוב שהכול בסדר. הוא לא ענה והרגשתי רע מאוד. התקשרתי לאמא שלי, שהייתה בקניון, ואמרתי לה שתבוא מהר כי אני מרגישה שמשהו קרה לזיו. כשהיא הגיעה לבסוף הביתה אמרתי לה: 'תדליקי נר ותתחילי לקרוא תהילים'".

המשפחה ניסתה לתפוס את זיו בטלפון עד לשעות אחר הצהריים, כשבחדשות החלו להראות תמונות של גופות החיילים המכוסות. "ראיתי תמונה של נעליים אדומות במידה ממש גדולה", היא נזכרת וקולה רועד. "אמרתי להורים שזה זיו. גובהו היה 1.92 מטר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שיהיה עוד מישהו עם נעליים אדומות במידה כזו. ההורים שלי צרחו עליי כל הזמן שאפסיק. הרגשתי כל כך רע שהלכתי לקופת החולים ובדרך ראיתי רכב צבאי. פתאום הוא עשה פרסה והרגשתי הקלה מסוימת כי חשבתי שאולי הוא לא בא אלינו. בשבע בערב הגיע קצין העיר ואמר שזיו ככל הנראה נהרג. בעשר בלילה אמרו לנו שהזיהוי ודאי. לקח הרבה זמן לזהות אותו כי הגופה שלו נחרכה לחלוטין".

איך הרגשת?
"ידעתי גם קודם. ההורים שלי צעקו ואני אפילו לא בכיתי. לקחתי את ההורים שלי הצידה ואמרתי להם 'אני פה, אדאג לכם כל החיים'".

בלאלי נותרה בת יחידה במשפחה. "כששואלים אותי כמה אחים אנחנו במשפחה אני אומרת שניים אבל שאח שלי מת", היא מספרת. "קשה לי לשמוע שאני בת יחידה וזה עושה לי רע. מותו של זיו ליכד את המשפחה והתקרבתי מאוד להורים שלי. אני מרגישה אחריות שלא הרגשתי קודם, כמו למשל להמשיך את המשפחה. עכשיו שהוא לא כאן, האחריות היא עלי".

נשמע כאילו עברת לחיות דרכו.
"ההנצחה של זיו מחזיקה אותי, אחרת הייתי מתמוטטת מזמן. אני לא מנסה להיכנס לנעליים שלו, אבל במקום כלשהו אני מרגישה שאני חייבת ולכן אני מחליפה אותו בהרבה דברים. החברים שלו הפכו לחברים שלי ואני עושה דברים שהוא נהג לעשות".

ומה עם החברים שלך? לא קשה להם שחייך סובבים סביב אחיך המת?
"מאז שזיו נהרג אני פחות סבלנית לכל מיני דברים שוליים. זה נכון שיש חברים שקשה להם להבין למה אני מבואסת בחגים, למה אני סובלת משינויי מצב רוח קיצוניים, או למה אני לא יוצאת ביום העצמאות. יש כאלה שזורקים קלישאות: 'החיים ממשיכים, קרה מה שקרה', אבל זה לא כזה פשוט בשבילי. היו חברים שבאופן טבעי התרחקו והם כבר לא חברים שלי היום".

השנה, בניגוד לשנים קודמות, בחרו הוריה של בלאלי, אלי ועליזה, לעזוב את הארץ בחג הפסח. "בשבתות ובחגים חסרונו של זיו הכי מורגש", היא אומרת. "פסח הפך לחג מאוד עצוב. מאז שזיו נהרג ההורים שלי נוסעים לחו"ל הרבה. אמא שלי תמיד לוקחת איתה את התמונה שלו ודואגת שלא יפספס אף מקום".

אין לכם כעס על צה"ל?
"כולם האשימו את המג"ד של זיו במה שקרה אבל התקשרתי אליו ואמרתי לו שאנחנו אוהבים אותו ושהוא לא אשם. אחרי המלחמה אבא שלי נסע להיפגש עם אולמרט, למרות שכולם האשימו אותו במלחמה. אנחנו לא באים בטענות לצבא. אנחנו מאמינים שמה שקרה לזיו זה גורל. הוא אפילו לא נכנס ללבנון, כביכול לא הייתה סיבה לדאוג, ובכל זאת זה קרה".

את מתמודדת עם מותו אחרת מהורייך?
"יש לי קצת יותר נטייה לפחדים. אם מישהו שקרוב אליי הולך למילואים, אני מרגישה רע. ההורים שלי פחות כאלה. פעם בכל שישי הייתי הולכת לקבר ומדליקה נר לזכר זיו ועכשיו זה קורה אחת לשבועיים-שלושה. אבל ההורים שלי, למרות שגרים דקה מבית העלמין, הולכים מתי שהם מרגישים צורך. מצד שני הם עוברים בכל טיול בצפון בכפר גלעדי ואני לא מסוגלת ללכת לשם. לא מסוגלת להיות באותו מקום שבו זיו שהה ברגעיו האחרונים".

בניגוד לצפוי, דירתה של בלאלי לא נראית כמו היכל הנצחה. "יש לי מגנט מאחד המירוצים לזכרו שמודבק על המקרר", היא אומרת. "גם הדירה של ההורים שלי לא מלאה בתמונות. יש בחדר העבודה כמה ספרים שהוא אהב, כמה תמונות שלו וזהו. את השאר תרמנו".

למרות שהיא עושה הכול בשביל שייזכרו את אחיה, האחות המסורה גם מודעת למציאות. "מטבע הדברים, הזמן עובר ואנשים שוכחים", היא אומרת. "אני מקווה שכשתהיה לי משפחה משלי אז גם אני אולי אקדיש חלק מהזמן שלי לדברים אחרים, אני חושבת שגם זיו היה רוצה בכך. אני רוצה להמשיך ולהנציח את זיו כל החיים, ויש לי את הכוחות. בכלל, אני מגלה על עצמי שיש לי הרבה יותר כוחות נפשיים ממה שחשבתי. כל השנים הייתי האחות הקטנה ופתאום הפכתי לאחות גדולה".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...