ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

אם שכולה יוצאת לקרב על המצפור לזכר בנה

אריאלה גולדמן-מאיר מכפר סבא, ששכלה את בנה נועם במלחמת לבנון השנייה, נאבקת להקים מצפור במקום שצופה על האזור שבו נפל. "זה לא מאבק אישי שלי, זה מאבק עבור כל האנשים שחיים בישראל"

"מכמה אמיתות מתחמק בן אנוש, בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו. האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות?כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום, יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן?", את המשפט הזה, חלק מ"הסימפוניה הבלתי גמורה" של אאוגוסטו מונטורוסו, שנמצא מקופל בארנקו של נועם גולדמן ז"ל, קיבלה אמו אריאלה מהרבנות הצבאית לאחר הלוויה שלו.

"אמהות תמיד אומרות לאמהות אחרות 'תחשבו מחשבות חיוביות' והכול יהיה חיובי. בזמן המלחמה לא יכולתי לחשוב מחשבות חיוביות. נועם שלח לי מסרון וכתב 'אתם יכולים לישון בשקט'. כמה ימים לאחר מכן כתבתי לו מסרון אחרון 'האם כוחותינו שבו בשלום?'. נועם כבר לא הספיק לקבל אותו, הוא כבר היה מת".

אריאלה גולדמן-מאיר גידלה וחינכה את בנה נועם בכפר סבא, וטמנה אותו בגיל 27 בבית הקברות הצבאי בעיר. "למרות שבשלוש השנים האחרונות שלו הוא גר בתל אביב, כששאלו אותי איפה אני רוצה שייקבר אמרתי בכפר סבא, כי שם הוא גדל והלך לטקסים של יום הזיכרון באותו בית קברות".
 
לדבריה, נועם היה שילוב של איש רוח, צניעות ומחשבות על החיים. לאחר הצבא הלך ללמוד ראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטת תל אביב, אהב לשחק כדורגל ואהד את הפועל תל אביב.

"הוא היה אדם מיוחד, אבל כל אמא תגיד את זה על הבן שלה", מצטנעת גולדמן. "טיפוס שקט, שלפעמים סוער ובעל השקפות עולם מחנכות. הייתי מגדירה אותו כמורה לחיים, בגלל זה החור שהוא

השאיר בלתי ניתן למילוי". כשסיים את הלימודים התקבל להתמחות במשרד רואי החשבון "סומך חייקין" ובדיוק לפני שנכנס לדירה חדשה נקרא למילואים.

"הוא ארז את כל חפציו בצורה כל כך מסודרת, שלא האמנו, זה לא התאים לו בכלל", אומרת אמו. "אני קיבלתי את הרהיטים שלו וצביקה אביו קיבל את כל חפציו בארגזים ובתיקים, כאילו הוא ידע שהוא עובר לפרק אחר בחייו".

לאחר זמן מה, היה לצביקה קשה מידי לראות את דבריו של נועם בביתו, והוא העביר אותם לבית אמו, שם מצאה יומן שכתב נועם. "כאמא את לא יודעת תמיד מה קורה עם הילדים שלך, תמיד רוצה שישתפו יותר. הייתה לי בעיה עם הפגיעה בפרטיות שלו, אבל רציתי לראות מה כתב".

איך הגבת כשמצאת את המכתבים?
"היו שם דברים ששימחו אותי. שימח אותי לדעת שהבן שלי היה מי שהוא היה. זה מרגש אותי".

באחת משנותיו באוניברסיטה התנדב נועם ב"פרויקט נובה". במסגרת הפרויקט מנהלים מידי שנה צוותי ייעוץ בתחום הפיתוח העסקי והאסטרטגי של ארגונים חברתיים.

"כל צוות סטודנטים מונחה על ידי מנטור בכיר מעולם העסקים, ומלווה עמותה למשך שנה אקדמית, במהלכה הוא מגבש תוכנית עסקית כוללת עבורה. לאחר מותו פתחו הוריו קרן על שמו של נועם שמעניקה מלגות לסטודנטים התורמים מזמנם בעמותות חברתיות בישראל. המועמדים למלגות הם סטודנטים מצטיינים שפעלו בצוותים המקצועיים בפרויקט.

כמו בקרב משפחות שכולות רבות, גם במשפחת גולדמן נושא ההנצחה תופס מקום חשוב. יחד עם הורים שכולים אחרים התאגדו הוריו של נועם לקבוצה שמטרתה להקים מצפור בהר אדיר, הצופה על הקרבות שנפלו בהם בניהם. "המדינה הפכה את זה לגורל הקבוצתי לאומי שלנו. המאבק אינו מאבק אישי עבור הקבוצה, אלא עבור כל האנשים שחיים בישראל". 

 

אריאלה משתפת בקשיים שלא חשבה שתיתקל בהם ולא מאמינה שעברו למעלה מחמש שנים ועוד אין אישור להקמת המצפור. בחורף 2007 נפגשה הקבוצה בהר אדיר עם יגאל בן ארי, מי שניהל אז את מרחב צפון של רשות הטבע והגנים. לאחר התלבטויות ברשות הוחלט לאמץ את נושא המצפור בהר ולתמוך בהקמתו, בברכתו של אלי אמיתי, שהיה בזמנו מנכ"ל רשות הטבע והגנים.

לפרויקט הוצמדה אדריכלית שעבדה עם הרשות והתוכנית עברה שינויים עד שהתאימה לדרישות שהוצבו ברשות. בקיץ 2011 הוגשה התכנית לוועדת תכנון מחוזית בנצרת, שדחתה את התוכנית משום שלא הוגשה דרך ועדה מקומית, אך לא שללה אותה לחלוטין.

התכנית הופנתה לייעוץ משפטי ורשות הטבע והגנים התבקשו להגישה לוועדות תכנון מקומיות. בסתיו 2011 הוגשה התכנית לוועדת בניה מקומית גליל עליון בקריית שמונה. בדצמבר 2011 התקבל אישור כולל היתר בניה לתכנית על ידי ועדת בנייה מקומית גליל עליון.

במקביל, ובעקבות האסון בכרמל, ראתה קבוצת ההורים השכולים שניתן לתכנן ולבצע תכנית הקמת יד בכרמל בתוך שנה. "ראינו לדאבון ליבנו כי כשיש יוזם ממלכתי לרעיון הנצחה, יש מי שיתכנן, יבצע ויממן במהירות רבה גם במחיר השחתה נוספת של נוף שהוא רכוש הלאום. זאת כשהמעמד החוקי של יערות הכרמל הוא: 'גן לאומי', לעומת המעמד של הר אדיר כ'שמורת טבע'", מספרת אריאלה בעצב.

כיום, לאחר שבידי ההורים השכולים חוות דעת משפטית חיובית כי ניתן להקים במקום את המצפור מחכים ההורים בשבועיים הקרובים לפגישה שנייה בוועדה המחוזית בנצרת בתקווה לקבל את האישור המיוחל.

המצפור כאמור עדיין לא קם, אבל מסורת העלייה למרומי הר אדיר מתקיימת כל שנה מאז המלחמה. ההורים מקיימים במקום טקס צנוע, אף על פי שאין שם תנאים מסודרים. הם קוראים לאירוע "מסע החיים". ההורים ובני המשפחות מתכנסים במפקדת האוגדה הצפונית בבירנית ועולים להר. אף גורם רשמי לא מלווה אותם ביום הזה.

"אנחנו עושים את זה עבור עם ישראל", מסכמת אריאלה, "צריך לתת משמעות להנצחה שהיא קבוצתית והתחושה היא שכל הדרך התנהגו כלפינו בצורה מחפירה. עד שאני לא אראה את המצפור גמור זה לא יגמר. חיכינו ארבע וחצי שנים, נחכה עוד קצת, אסור להרים ידיים".

מרשות הטבע והגנים סירבו להגיב לטענות.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...