המסע לילד, פרק 10: אושר עילאי, אבל מוקדם מידי
כבר בשבוע השלישי של ההיריון התחלנו לספר לחברים. כל כך התרגשנו עד ששכחנו את האזהרות שקיבלנו מהמומחה באיכילוב. וגם: מקווים שחגגתם, שמחתם, נפנפתם, שרתם, שתיתם ולא נהגתם
והנה חידה: מה אפשר לאחל למדינה שיש לה כבר את המקום הכי נמוך בעולם, את הצבא הכי טוב בעולם, את המוח הכי חד בעולם ואת השיר "עטור מצחך זהב שחור"? הפתרון בסוף הטור.
◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
המדור רוצה לקוות שחגגתם, שמחתם, אכלתם, נפנפתם, שרתם, רקדתם, יצאתם מהפקק, הספקתם, חזרתם, התרגשתם, התחבקתם, הורדתם בזמן את הפרגיות, החזרתם בזמן את הפרגיות, שרתם עוד קצת,
תקציר הפרקים הקודמים:
◄ אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד
◄ בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי
◄ סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
◄ לספור את הדקות: הימים שאחרי שאיבת הביציות
◄המסע לילד: המתנה מורטת עצבים
◄ אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
◄אורלי וגיא יוצאים לסיבוב השני
◄ 12 ימים של פנטזיה משוגעת
◄ "מזל טוב, אתם בהיריון". האמנם?
החלטנו לעשות ילד והתברר שלמרות שלושת ילדיי הבגירים, במקום מיליוני הזרעים שצריך כדי לנפק עולל - יש לי בערך 15. נכנסנו לטיפולי הפריה שבהם האישה כמובן היא זו שמטופלת, סופגת, מוזרקת (ומושפלת), למרות שהבעיה אצלי.
הניסיון הראשון נכשל, אנחנו נמצאים בעיצומו של הסיבוב השני שבו הוחזרו לרחם של אורלי שלוש ביציות מופרות ומשובחות שאפילו נקלטו להתחלה של היריון. הפרק העשירי:
ממש אנחנו, כן, אני מכיר את הטרנד הזה להגיד "אנחנו בהיריון". זה נכון כמו להגיד "לא קיבלנו מחזור" או "הצירים לא כאבו נורא, התגברנו יפה..." רק אורלי בהיריון, וזה אחרי שרוב הזריקות שניתן להשיג במזרח התיכון נתקעו בבטנה, וגרוע מזה.
אני מקסימום מאושר. נכון, יש לי שלושה ילדים ותיקים (אפילו דומים לי במעט) ולא הייתי צריך את ההוכחה שזירעוניי יודעים לשחות, אבל בכל זאת - הצלחתי שוב במשימה הגברית העליונה הזו. אני זוכר כמעט בעל פה את הפרק מ"סיינפלד" שבו קריימר מגלה שהוא אולי עקר ואז מתברר שהוא לא. איזו שמחה!
יש בנו, בגברים, משהו פרימיטיבי כזה שכל כך גאה ביכולתנו המופלאה להשריץ. נכון, בהתקרבי לגיל גבורות הייתי צריך שני גינקולוגים, שלוש אחיות, חדר חשוך באסותא ואת מיטב הציוד הרפואי כדי לבודד זרע אחד סביר שיצליח במשימה אבל בשורה התחתונה - אני גבר שבגברים!
אני גם כל כך שמח שאחרי כל הסבל המטורף הזה, אחרי כל החומרים הכימיים שהוזרקו לאורלי - יש תוצאה חיובית, כי אחרת באמת היו צריכים לשלוח אותי לגלות לאוסטרליה או למושבת פושעים מודרנית יותר.
אנחנו כל כך מאושרים (אולי כי אנחנו לא יודעים שעוד מעט כל זה ייגמר, אבל זה בפעם אחרת) שאנחנו שוכחים מיד את האזהרות הנורא חמורות שקיבלנו ממנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי באיכילוב, ממש לפני חודשיים.
חודשיים לפני ההפריה המוצלחת אורלי הגיעה למצב של כמעט קריסת מערכות אחרי הסתבכות של דלקת ריאות. הגענו בגלל התקף אסתמה חמור מהרגיל, ובתוך יום וחצי מצאנו את עצמנו בלבה של המחלקה המשובחת לטיפול נמרץ. שוב אני מדבר ברבים: אורלי שכבה במחלקה לטיפול נמרץ. אני הייתי מוטל על מזרן בפינה, מוטל ומיותר ובעיקר חסר אונים כפי שאני כל כך לא אוהב להיות.
הרופאים ניסו אז למצוא הסבר לקריסה הזו של המערכת החיסונית ושאר איברים חיוניים בגופה. מנהל המחלקה, איש מאמין יש להגיד, אמר די מיד - תפסיקו לנסות להביא ילד. האסתמה שלה, החומרים של ההורמונים, היא לא בנויה לזה, זה ייגמר לא טוב. כל זה היה אחרי הניסיון הכושל הראשון. אנחנו לקחנו את דבריו נורא ברצינות. נבהלנו, דיברנו, התאבלנו ומיד התחלנו בסיבוב השני של ההפריה, הקשה יותר, זה שגם הניב היריון. אבל למה להתעצב, לדאוג, לחשוש - אם אפשר להתחיל לספר לכל מי שרוצה לשמוע שהצלחנו להבקיע?
אנחנו לא מטומטמים. אנחנו גם לא חסרי ניסיון. לשנינו יש ברוך השם רקורד של הפלות בחיינו הקודמים ואנחנו מכירים את הרוטינה שלא מספרים על היריון עד סוף החודש השלישי. מצד שני, אנחנו מתעדים את כל התהליך לסרט, אני כותב עליו מדי שבוע בעיתון, מה כבר יכול להזיק בשלושה טלפונים לחברים הקרובים ביותר ולכמה אנשים בעבודה שמודעים לתהליך?
את ההודעה הרשמית על השבוע השלישי של ההיריון החלטנו לבצע בבנייני האומה, באולם הקטן. מצד אחד נכנסים לשם כל 300 המקורבים הקרובים ביותר, ומצד שני זו עיר הקודש שהולמת את האירוע. מצד שלישי כל זה לא קרה באמת.
כן סיפרנו בהתרגשות ענקית לכמה חברים טובים שכל כך שמחו בשבילנו. אני מבקש מכל השאר לא להיעלב, זה לא שם אתכם במקום פחות טוב, פשוט חששנו באמת מעין הרע, מזל משובש וכל המדעים המדויקים הללו. כן קבענו עם הרופא המטפל בדיקת אולטרה-סאונד ראשונה כדי לבדוק אם לכל העניין הזה יש גם דופק ומוסר כליות, אבל כל זה - יחכה לשבוע הבא.
יגאל עמיר ימשיך גם בשנת העצמאות הזו להינמק בכלא.
כן, חיפשתי סיבה טובה לרטון, לכעוס ולהתעצב על כך שאחיו של החלאה, זה שתכנן איתו, תמך, איים גם על ראש הממשלה שרון, חגי עמיר, ישתחרר בעוד שבוע וקצת בעוון זה שנגמר לו העונש. חבל. היינו שמחים, רוב העם, אני מאמין, שגם החלאה הצנוע יותר ינמק עוד שנים רבות. מספיק הניצחון האידאולוגי שלהם, לא צריך לראות אותם גם מסתובבים בינינו כאחד האדם.
אני: תגיד, יש סיבה הגיונית שלא הצטרפת למנגל והיית כל יום העצמאות מתחת למיטה?
כלב: כן. הזיקוקים. אני עדיין מפחד שיגיע עוד אחד. למה אתם עושים לנו את זה?
אני: אני באמת לא יודע. אני שונא את זה כמוך, אבל מבין שזה נגמר בערב יום העצמאות.
כלב: מה הפסדתי?
אני: פרגיות...
כלב: מממ...
אני : קבב, סטייקים...
כלב: מממ... די! עזוב.
אני: לזוז? אני מסתיר לך משהו?
כלב: כן. את חגי עמיר מתכונן למנגל עד אור הבוקר בכיכר רבין.
פתרון החידה: שלום, זה הכול.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם