שלוש אחיות: משפחת השכול של בי"ח וולפסון
שושי רון איבדה את אביה כשהייתה ילדה בת שבע. נעמי פרץ לא זכתה להכיר את אביה מעולם כי נולדה שלושה חודשים אחרי מותו. מורין בניטה התאלמנה מבעלה כשנתיים אחרי נישואיהם. סיפוריהן האישיים של שלוש אחיות בבית החולים "וולפסון"
אנו נשוחח עליהם ונזכור. כך זה במדינת ישראל, בשבוע אחד אדם יחווה שלוש צפירות נוקבות של אובדן, ולאחריהן בתפנית חדה יתבקש לחגוג את קום המדינה לצפצוף הפטישים ותחת גצי זיקוקי די נור.
"אני לא חוגגת", אומרת נחרצות מורין בניטה, אחות בדימוס ומתנדבת במחלקת הצנתורים במסגרת פרויקט "הצל לבו של ילד". "בתור אלמנה קשה לי לראות את הזוגות מולי, זה מפריע לי אישית שאני לא יוצאת עם בעל אלא לבד, אבל אני שמחה עבור המדינה".
שושי רון, אחות אחראית במחלקת אספקה סטרילית, ונעמי פרץ, אחות במחלקת עיניים, אוחזות בדעה שונה – "אצלנו זה מנהג לחגוג, מהשנה הראשונה. אין דבר כזה לא לחגוג", אומרת רון. "זה היה מעבר מאוד קשה כי תמיד ביום הזיכרון
"עד שהתחתנתי לא חגגתי, אבל לא רציתי להכניס את בעלי והילדים לשכול. פעם הייתי יושבת ובוכה כל הלילה של ערב יום העצמאות, עד שהחלטתי שצריך לחגוג אותו בשביל הילדים", מוסיפה פרץ.
רון איבדה את אביה כשהייתה ילדה בת שבע. פרץ לא זכתה להכיר את אביה מעולם כי נולדה שלושה חודשים אחרי מותו. בניטה איבדה את בעלה כשנתיים אחרי נישואיהם.
אמה של נעמי פרץ קיבלה את הבשורה על מות בעלה, נעים כהן, כשהיא בחודש השישי להריונה עם נעמי. פרץ לא זכתה להכיר את אביה, אשר נהרג במלחמת יום העצמאות, וגם לאחיה הבכור, פעוט בן שנה וחצי בזמנו, אין מאביהם ולו זיכרון אחד. "נולדתי לתוך השכול, אני לא מכירה מצב אחר", היא אומרת, "אמי הייתה בהריון בחודש השישי איתי כשהוא נהרג. אגב, אחי היחיד מאבי נהרג לפני כמה שנים בתאונת דרכים. גם אמא שלי נפטרה בגיל 64 בפתאומיות".
נעמי נושאת את שמו של אביה, נעים. לימים נולדה לה נכדה ושמה בישראל נועה – בשם ההמשכיות. היא מספרת כי הוריה נישאו בגיל מאוד צעיר והדבר, ככל הנראה, הקשה על התמודדותה של אמה עם השכול: "אבי עלה לארץ באופן לא חוקי, הוא היה חמש שנים בשבי הבריטי. הוא הכיר את אמי והם התאהבו ממבט ראשון. הוא התחתן איתה כשהיא הייתה ילדה בת 16.5 בלבד. כך היה נהוג אז.
"הם חיו בטבריה ואני טבריינית במקור. כשהוא נהרג אמי הייתה רק בת 18.5. אחרי חמש שנים היא נישאה שוב ויש לי שני אחים נוספים מבעלה השני. היא התאלמנה שנית בגיל 52 – בעלה השני עבר אירוע מוחי באמבטיה כשהיה בן 62".
דיברתם על אבא בבית?
"את רוב הסיפורים שמעתי מהמשפחה של אבא שלי, לא מאמא שלי. היא לא ממש דיברה כי בעלה השני לא הסכים שתדבר, הוא אפילו לא הרשה לה לעלות לקבר של אבא. היא לקחה אותי בהיחבא כשהייתי בת 11 וביקשה שלא אספר לו. הוא כנראה חשש, פיתח אובססיה כלפי זה כי זו אהבה ראשונה. אבל אבא שלי מתחת לאדמה, הוא כבר לא יוכל לקחת אותה.
"בעלה השני של אמא שלי ניתק אותנו מהמשפחה של אבא, אני הגעתי למשפחה של אבי כי הוא לא רצה אותנו – לא אותי ולא את אחי, ואז למעשה אחות של אבא שלי גידלה אותנו בחיפה. לא גדלתי אצל אמא שלי. זו הייתה ילדות קשה, כי נורא קשה לגדול בלי אמא ואבא. קצת התמרדתי ורציתי לחזור לאמא שלי, אבל זה לא עזר".
מרצ'ל שטיינברג, אביה של שושי רון, עלה לארץ מרומניה בשנת 1950 עם הוריו, אשר היו במחנות עבודה בזמן מלחמת העולם השנייה. "הם עלו לרמלה ואחר כך למושב בן שמן", היא מספרת, "הוא המשיך בקיבוץ עין השופט והיה בגדודי נוער. הוא הכיר את אמא שלי בשידוך כשהיא הייתה בת 21. שניהם רומנים, זה עם שאוהב להתחבר. אחרי שני מפגשים בנוכחות אחרים, כמובן, הם התחתנו, והם גם התאהבו".
את הבשורה המרה על מות אביה במלחמת יום הכיפורים קיבלה רון כשהייתה ילדה בת שבע, לצד אחיה הצעיר בן השלוש ואחותה הבכורה ממנה ב~11 חודשים: "אני זוכרת שהגיעו המון אנשים, קראו לנו מבית הספר ואנחנו נכנסנו לתוך הבלגן. אמא הכניסה אותנו לחדר וסיפרה לנו. הוא היה חובש בשירות מילואים ויצא לחלץ ארבעה פצועים בקנטרה, ליד תעלת סואץ, ונהרג.
"אחותי קיבלה את זה פחות או יותר כמוני. זה גיל מאוד צעיר, היא הייתה יותר קשורה לאמא שלי ממני. אחי בכלל לא זכר כלום ומאז שיש לו ילדים הוא מתקשה לבוא לטקסי יום הזיכרון. אולי כי הוא לא יודע לספר להם על סבא".
גם זיכרונה של רון מתעתע בה והיא נאחזת בשני זיכרונות מילדותה עם אביה, שמעלים חיוך על דל שפתיה: "רוב מה שאני יודעת עליו זה מסיפורים שקראתי באתר של הנופלים, שם יש יותר מידע ממה שהמשפחה שלי מסרה לי. משהו שאני זוכרת שהשאיר עליי רושם זה שהוא נהג לחזור על האופניים מעבודתו כמסגר כשגרנו בשיכון ד' בבאר שבע, ושפעם אחת הייתה הפסקת חשמל בבית והוא ניגן במפוחית וכולנו שרנו יחד".
מורין בניטה, ששכלה את בעלה יוסף דוד בניטה ז"ל במלחמת יום הכיפורים, הייתה מחויבת להמשיך לשרוד למען בנם בן השלושה חודשים. היא גידלה אותו בגפה ובעזרת שכניה בבת ים:
"באתי לארץ ב-1967 מאנגליה, והתנדבתי במלחמת ששת הימים כאחות", היא מספרת, "הייתי בקיבוץ וחייתי קצת בתל אביב וחזרתי לאנגליה. בסופו של דבר עשיתי עלייה לארץ וכשהייתי באולפן פגשתי רופא. הוא אמר שקורה משהו באבורודז בדרום סיני וצריכים מתנדבים. החלטתי להתנדב שם עם שבטי בדואים כאזרחית עובדת צה"ל.
"עבדתי במרפאה כאחות, הייתי אז בת 25, ופגשתי חובש חתיך בן 21. התאהבנו במדבר סיני. בהמשך אני עברתי לאל-עריש ופתחנו שם טיפת חלב לבדואים.
"התחתנו ב-1971 ושנינו המשכנו לעבוד במרפאה באל-עריש - אני עבדתי בטיפת חלב והוא היה חובש שיצא עם הבדואים לשטח. ב~1973 נולד גיאצ'וק, שהוא בננו היחיד, ושלושה חודשים אחר כך בעלי נהרג. הוא הלך לחלץ טנק והם עלו על מוקשים ולא חזרו".
איך מתמודדים עם תינוק בסיטואציה הזו?
"אוגרים הרבה כוחות. קודם כל יש לך תינוק קטן וצריך לדאוג לו. ההורים שלי באנגליה עד היום, והמשפחה של בעלי גרה בירושלים והם רצו שאעבור לשם.
"אני סירבתי, אנחנו גרנו בבת ים, אהבתי את הים ועד היום אני גרה שם. חוץ מזה אני בחורה די עצמאית. בהתחלה זה קשה ויש לך את העצב שלך, היינו נשואים רק שנתיים וזו עדיין תקופת ירח הדבש, אבל השכנים עזרו לי. אלו היו ימים שגרנו עם דלתות פתוחות, לא כמו היום".
לא רצית לקחת את גיא ולחזור לאנגליה?
"לא, ההורים שלי הציעו לי בזמנו לבוא, אבל בשביל מה בעלי נהרג? למען המדינה. אז כל הדם שנשפך הלך לטמיון? אני אוהבת את הארץ, יש בי ציונות מאוד חזקה. היינו מאוד מחוברים למקום ולארץ ושנינו אפילו היינו דתיים, היית מאמינה?".
מתי הפסקת להיות דתיה?
"אחרי המלחמה, כשהוא נהרג".
הפסקת להאמין באלוהים?
"היה קטע שכן, כשבאו לספר לי, אבל מאז השלמתי עם אלוהים, אני בכל זאת מאמינה. לא יודעת בדיוק מה זה, אבל מאמינה".
בעוד אמותיהן של רון ופרץ הקימו בחלוף השנים משפחה שנייה, בניטה לא עשתה מהלך דומה ושמרה על עצמאותה. "זו טעות", היא מודה בדיעבד, "למרות שהיו כמה אופציות, הייתי שקועה בלגדל את הבן שלי וכנראה הייתי קצת חסומה".
לא התאהבת שוב?
"אין כמו אהבה ראשונה, זה משהו מיוחד".
כשגיא גדל הוא רצה שתתחתני שוב?
"הוא היה שואל, כשהלכתי לשוק – 'נו, קנית לי אבא?'. סיפרתי לו שאבא היה גיבור ונפל. היינו מאוד קשורים זה לזו, גיא ואני. אבא שלי בא לבקר אותנו הרבה ונסענו אליו לאנגליה. הוא ומשה, אח של בעלי, הם הגברים הדומיננטיים בחייו של גיא".
רון, פרץ ובניטה מדברות על מקצוען כאחיות באהבה רבה. לשלושתן רזומה מרשים מאחוריהן ושנים רבות במקצוע. הן אוחזות בתחושה שדרכן לשם הייתה סלולה וידועה מראש. "במפתיע, אבא שלי כיוון לי את החיים", אומרת רון, "בצבא הוא היה חובש בגולני, וכשהתגייסתי לצבא הציעו לי כל מיני אפשרויות וזה הדבר היחיד שקסם לי. לא חשבתי בכלל על כך שגם אבי היה חובש, זה פשוט קרץ לי.
"אחרי שנכנסתי לקורס חובשים פתאום הבנתי שזו המשכיות שכנראה הייתה חשובה לי. הוא גם זכה באות המופת - במלחמת ששת הימים הוא יצא מהטנק כדי לחלץ פצוע תחת אש וקיבל את אות המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר. אחר כך ראיתי סרט על מלחמה כלשהי, הסתובבה שם אחות בין הרבה פצועים ומאוד הזדהיתי עם הסיטואציה והחלטתי שאני רוצה להיות אחות".
"אני החלטתי שאני רוצה להיות אחות בגיל שלוש, כי דודה שלי הייתה אחות", אומרת פרץ, "היא גרה בעיר הערבית התחתית בחיפה, וכל הערביות באו אליה והיא יילדה אותן בביתה וזה נורא משך אותי".
רצית להיות מיילדת כמוה?
"רציתי להיות דווקא אחות חדר ניתוח ולא מיילדת. עבדתי שלושים שנה בפנימית בטיפול נמרץ ועברתי למחלקת עיניים".
אתן בתפקיד שצריך למסך את הרגש של עצמכן על מנת להכיל אחרים.
"זו שליחות. פעם הייתי לוקחת את זה הביתה ולא ישנה בלילות", אומרת פרץ. "אנחנו מאוד אמפטיות, אבל הרבה פעמים קשה להתמודד עם הקשיים האלו", מוסיפה רון.
"אחות זה מקצוע מיוחד", אומרת בניטה וזוכה להנהוני הסכמה מצד רון ופרץ, "היא נכנסת לחדר של מטופל וישר יודעת אם משהו השתנה. את זוכרת בדיוק איך היה כשעזבת ומה שונה עכשיו". "אנחנו יודעות על כל חולה איפה הוא שכב, אם משהו טפטף, אם משהו זז", אומרת רון, "זה חיוני למקצוע".
"אני עבדתי בצנתורים עם תינוקות ומבוגרים", מספרת בניטה.
לדבריה "אחרי עבודה עם מבוגרים הייתי הולכת הביתה ומתקלחת, נותנת להכל לרדת ממני. רק במקרים בודדים לקחתי ללב. אבל ילדים ותינוקות – עד היום אני זוכרת אחד אחד. אני זוכרת תינוק שמת בצנתור, זה היה מזעזע. הוא היה של זוג שבאו במיוחד ממקסיקו בפרויקט 'הצל לבו של ילד'. היה לו גידול בלב וצנתרנו בלילה. אלו דברים שלוקחים הביתה".
"אצלי זה סיפור אישי", חולקת רון, "נולדה לי ילדה בשבוע ה~26 להריון והיא נפטרה אחר כך. לא היו לי גורמי קרישה ודיממתי המון. כדי להציל אותי היו צריכים לכרות לי את הרחם. למזלי היא נולדה אחרי שתי בנותיי".
בניטה מתמודדת בימים אלו עם מחלת הסרטן. היא מגיעה לראיון לאחר טיפול בבית החולים, החיוך לא נס מפניה והיא נראית צעירה בעשור מגילה, 67: "יש לי יום הולדת בשבת, אבל אני תמיד אומרת שאני בת 65 למרות שאני כבר לא", היא מחייכת.
יש כעס על המדינה?
"המדינה מאוד עוזרת למשפחות שכולות", אומרת רון, "בחונכות, בעזרה ליתומים, בדיור, ברכב וטיפול פסיכולוגי".
"המדינה מנסה לפצות, כן", מוסיפה פרץ ובניטה משלימה: "אני לא כועסת ולא מצפה גם. מה יש לכעוס? זו המדינה שלנו ואנחנו אוהבים אותה".
בימים אלה תדמיתה לא משהו.
"לפעמים אני אומרת, שאם אבא שלי היה יודע שזה מה שיהיה פה הוא היה מתהפך בקברו, אבל אני לא אצא מהמדינה הזו. אני כועסת על כל מה שקורה במדינה אבל לא על הצבא בטיפול האישי שלי".
"אני ישראלית ובת ימית גאה", אומרת בניטה, "אני אוהבת את הארץ, את חופש הביטוי. באנגליה אנשים לא חופשיים ופה אנחנו מדברים מהלב. אני מאוד אוהבת את הפתיחות של הישראלים, קצת חוצפנית ולא פראיירית".
אתן משוחחות עם משפחות שכולות אחרות או ביניכן על האובדן?
"אני ומורין מכירות שנים והכרנו את הסיפורים אחת של השנייה", אומרת פרץ, "אבל כל אחד חווה כאב בצורה אחרת. אף פעם לא אומרים – אני משתתפת בצערך כי אתה לא יכול להשתתף בצערו של מישהו אחר. השכול הוא אישי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם