הוריו של המפקד הנערץ חוזרים למקום בו נהרג
רס"ן חגי ביבי נהרג כשהסתער על מחבל בציר כיסופים. המ"פ מגבעתי, שנחשב לעילוי, קיבל צל"ש על עוז רוחו בקרב. תשע שנים לאחר מכן חזרנו עם הוריו ומפקדו, שבינתיים מונה למפקד החטיבה באזור, למקום הארור
"הוצאתי לכבס", היא אומרת. "כיבסתי וקיפלתי והחזרתי לארון". ארון הבגדים שנמצא בחדר של חגי, עם המיטה והמצעים, נראה בדיוק כמו לפני שנהרג. "אני מקפלת את החולצה", תארה צביה, "וכל חולצה, כל קיפול, אני מדברת לחגי: 'חבל שאתה לא לובש את החולצה הזאת', ו'חמודי, אמא כל כך אוהבת אותך', 'אני מתגעגעת אליך', 'אתה חסר'".
"קיפלתי וקיפלתי וקיפלתי", אמרה, "בלי סוף כביסות. אחר כך ניקיתי את הנעליים שלו, מאבק. אחת אחרי השנייה. נעלנעל. והכנסתי כל נעל לניילון, שלא תתלכלך. ובחזרה לארון".
בסוף פתחה גם את הארנק של חגי. "קראתי לניסים", היא מספרת. "'תראה את הארנק', אמרתי לו. ראיתי בארנק את תפילת הדרך. אמרתי לניסים 'תראה, מעניין, הייתה לו תפילת הדרך בארנק. הייתה לו תפילת הדרך, והיא לא שמרה עליו".
רב סרן חגי ביבי נהרג על ציר כיסופים. מיד בתום ימי השבעה נסעו צביה וניסים לראות את המקום שבו נהרג. עמדו על תלולית חול, והביטו. מאז צביה לא הייתה שם. בשבוע שעבר, בפעם הראשונה,חזרה אל הציר,יחד עם ניסים בעלה ועם אל"מ טל חרמוני.
חרמוני, חברו הטוב של חגי, שהיה מפקד הגדוד שלו עד שלושה חודשים לפני האסון, הוא היום מפקד החטיבה הדרומית בעזה,
"עצוב, עצוב, עצוב", אמרה צביה. "עצב תהומי. אני מדמיינת את חגי עומד פה, מול העיניים שלי. חי. אני מבינה שהוא לא יחזור אף פעם. אנחנו נישאר כאן, בטבע, בנוף, בחיים, אבל החיים של חגי נגמרו". "אני מרגישה", אמרה , "כאילו חגי נשאר על אדמת עזה. הוא נשאר שם, וכולם יצאו וסגרו את הכל".
ניסים : "את מגדלת ילד, בחור כזה, צעיר. פתאום הוא נעלם. הילד שלי תקוע באיזשהו מקום, והוא לא גדל יותר. אני רואה את המקום שבו הוא נהרג, ואני אומר 'הנה, פה הבן שלי נהרג. פה הוא נלחם. פה הוא הציל את חיי התושבים'. פה האדמה פערה את פיה, והיום אין כאן כלום".
הם קראו לו חגוש, או חגה"לה, שם חיבה. הוא נולד בירושלים וגדל במעלה אדומים. צביה הייתה בסך הכל בת 19 כשילדה אותו. ניסים, אחרי צבא. רק לפני שמונה חודשים נולד להם נכד, אריאל. "החזקתי את אריאל ונזכרתי בחגי", אמרה לי. "הברית שלו החזירה אותי לברית של חגי. עטפנו את אריאל הקטן בטלית של חגי".
"מלך הכיתה", תיארו את חגי השבוע. צנוע, לב רחב, "בלי פוזות". אחד שכולם אוהבים. אחרי שנהרג סיפרו חיילים שלו איך שילם חשבונות חשמל ומים לחיילים שלא היה להם כסף. קנה גופיות וטרנינגים וחילק בפלוגה, על חשבונו. "תשקיעו בחיילים ואל תשכחו שאתם קודם כל בני אדם", נהג לומר.
התעקש להתגייס לקרבי, אף על פי שהייתה לו בעיה בברך. עשה את המסלול הצבאי בגבעתי, בגדוד "צבר". קצין מצטיין. מהמובילים של מפקדי השדה, אמר עליו אחרי מותו שר הביטחון דאז, שאול מופז.
"היה עילוי", אמר לנו חרמוני, המח"ט, השבוע. שירת בלבנון, ואחר כך בעזה. אלה היו ימים שבהם אירוע רדף אירוע. "מחבלים ומטענים וכדורים שחלפו לביבי מעל הראש", מספר אל"מ חרמוני.לא היה להם לילה בלי מבצע,אבל הם הרגישו כפי שחרמוני מעיד, "בלתי מנוצחים". "אני הייתי בטוחה שחגי אף פעם לא ימות", אומרת צביה. "סמכתי עליו".
ביבי היה מפקד פלוגת טירונים, אחר כך מפקד פלוגת החוד בגדוד "צבר" של גבעתי. בין לבין התלבט אם להישאר בצבא. לניסים היה אז סופרמרקט במעלה אדומים. הציע לו שינסה להשתלב בעבודה איתו. ביבי נסע לאוסטרליה, לחשוב. חזר אחרי שלושה שבועות והודיע: "אני חוזר לילדים שלי". התכוון לחיילים.
לצביה הבטיח ש"בגיל 30 אני כבר אהיה סגן אלוף". כשנהרג , היה בסך הכל בן 24. "אני מסתכל מסביב", אמר ניסים כשביקרנו בשבוע שעבר בלשכה של חרמוני, "אני רואה את החברים של חגי. כולם היו אותו סדר גודל, סרנים, סגנים. אני רואה אותם עכשיו. כיף לי מצד אחד, אבל אני מסתכל גם מעבר.
אני אומר 'איפה הבן שלי עכשיו' איפה, הא? למה הוא נעלם מהחיים? למה אלוהים לקח אותו?".
בפעם האחרונה ראו את חגי כמעט שבועיים לפני שנהרג. הוא יצא הביתה לשבת. זה היה לפני תרגיל חטיבתי גדול והוא היה מתוח, הם נזכרים. "ישב בסלון על הכורסה שלו ולא רצה לצאת מהבית", מספרת צביה. "אמרתי לניסים 'משהו עובר על הילד'. ביקשתי 'חגי, תפתח את הלב, מאמי, תגיד לי מה יש לך'. הוא חיבק אותי וצחק ואמר 'איזה אמא גזעית את'. אחרי שהוא נהרג אמרתי לניסים 'תגיד, יכול להיות שהילד הרגיש שהוא עומד למות?".
אחר כך באה שיחת הטלפון האחרונה. חמישה ימים לפני האסון. ניסים הרים את הטלפון והעביר לצביה. "אני חוזרת לזה המון", משחזרת צביה עכשיו. "באמצע הלילה, בשינה". "הייתה לי תחושה. לא שהוא הולך למות, אבל הרגשה כבדה, של רחמנות, על מה שהוא עושה, של דאגה, של 'חאלס, מה הוא עושה שם במקום הזה'. אני רואה בחורים חיים, מתלבשים, יוצאים לבלות, והבן שלי רק צבא צבא צבא. אמרתי לו 'חגי, מאמי, תשמור על עצמך'. צעקתי . ואני אף פעם לא התנהגתי ככה, בהיסטריה.
"תשמור על עצמך, ושבוע הבא תבוא'. הוא אמר לי 'אמא, לא בטוח שאני אגיע'. אמרתי לו 'אתה צריך לבוא'. רציתי אותו בבית מאוד. הרגשתי בפנים ש'משהו לא טוב קורה'. היום אני אומרת 'אלוהים, יכול להיות שהרגשתי? אני הרגשתי שחגי עומד למות ולא עשיתי כלום?".
ב-22 בדצמבר 2003, יום רביעי, בשעות אחר הצהריים זיהתה התצפית שהייתה ממוקמת על ציר כיסופים מחבל חמוש. ביבי היה מפקד הגזרה השכנה. הוא החליט לקחת אחריות על האירוע והגיע לזירה יחד עם סגנו, סרן ליאונרדו ויסמן. הם החליטו להתקרב רגלית לציר, כדי להרוג את המחבל.
המחבל הפתיע אותם וירה בהם מטווח קצר. חגי ביבי נהרג במקום. ליאונרדו נפצע ואחרי זמן קצר מת מפצעיו. בקשר עוד המשיכו לפנות אליהם ולקרוא ל"קודקוד קדמון". איש לא ידע שביבי כבר לא בחיים.על אומץ לבו, הנחישות שהפגין והדבקות במשימה קיבל ביבי אחר כך צל"ש.
"אנחנו היינו באותו זמן בבית", סיפרה השבוע צביה. "בטלוויזיה דיווחו על 'שני ישראלים הרוגים בציר כיסופים'. חברים של חגי התחילו לצלצל וביקשו לדעת אם שמענו מחגי. הם ידעו שהוא נהרג ורצו לדעת אם אנחנו יודעים כבר. התחלתי לרעוד. שכבתי בסלון והתכסיתי בשמיכה. כשהגיע הצלצול בדלת, זרקתי את השמיכה וטסתי לחדר.
"צעקתי לניסים 'אל תפתח'. הוא נבהל ממני. ניגש לאט לאט לדלת. הסתכל בעינית וצעק 'וואי וואי. אני רואה אותם'. נכנסו , משלחת גדולה במדים, ואמרו ככה 'חגי נהרג'. רצתי לסלון. בהיסטריה. אמרתי לניסים 'תתלבש, נלך לבקר אותו'. חשבתי 'אנחנו נעזור לו והוא יחיה, זה יהיה בסדר'. אמרתי 'נטפל בו, ניסים'. ניסים אמר לי 'הוא נהרג, צביה, את לא מבינה?' אמרתי 'לא, הוא רק פצוע. הוא לא ימות. נטפל בו, ניסים. אנחנו מסוגלים לטפל בו, הוא לא ימות'. לקח לי זמן להבין שהילד מת. ניסו להסביר לי את זה לפחות חצי שעה. עד שהבנתי שהילד לא בחיים. והוא מת. וזהו".
זמן קצר אחרי שחגי נהרג עזב ניסים את הסופרמרקט שלו ויצא לפנסיה מוקדמת. "היו נכנסים חיילים, הייתי רועד כולי', הוא אומר. "הייתי בורח".
במלאות שנה לאסון צביה גילתה שהיא חולה בסרטן. "שאלתי את אלוהים 'מה אתה רוצה ממני?', היא אומרת. "כי אני כל הזמן דאגתי לניסים. ניסים לא רצה לקום, אחרי שחגי נהרג, לא רצה לאכול. התחננו שיקום מהמיטה אבל הוא לא רצה. הוא רצה למות. אני, בשיניים שלי החזקתי את כולם. רק כשהרופא אמר 'תשמעי, צביה, אנחנו מנסים להאריך לך את החיים', ניסים קיבל זפטה. אז הוא השתנה".
החברים של חגי הפכו להיות "האהובים שלהם", כך הם קוראים להם. אפילו החברה שהייתה לו, איה, שהתחתנה מאז וכבר נולדו לה ילדים. על טל חרמוני הם אומרים שהוא "הבכור שלנו, מתוך כל האהובים". בלשכה שלו, שלושה קילומטרים בקו אווירי מהמקום שבו חגי נפל, יש שתי תמונות של ביבי. "אני נזכר בחגי כל בוקר", הוא אומר. "הוא חי איתי".
ניסים היה זה שהעניק לחרמוני את דרגות אלוף המשנה, יחד עם הרמטכ"ל. כשנודע לחרמוני שהוא עומד להיות מפקד הגזרה שבה נפל חגי, הטלפון הראשון שלו היה לניסים. "ביקשתי ממנו שיבוא לטקס החילופים", הוא אומר. "האורח הקרוב מבחינתי, בטקס, היה ניסים. תוך כדי ההחלפה, על הבמה, חגי היה איתי".
ניסים : "אני רואה את טל מתקדם, ואני מרגיש כמו שאני רואה את הבן שלי מתקדם".
יש להם עוד שתי בנות, לילך ומורן. מורן היום היא קצינה בחיל המודיעין. לפני ארבע שנים וחצי נולדה להם נכדה ראשונה. חגית קראו לה, על שמו של חגי. חגית יודעת ש"חגי נמצא בשמים". היא מדברת עליו כל הזמן. "יום אחד היא נותנת לי את הפלאפון", אומר ניסים. "אומרת לי 'דבר עם חגי, תגיד לו שיבוא'. אני עומד מולה ובוכה. והיא 'איזה סבא רע אתה?', תדבר איתו...'".
צביה : "אמרתי לו 'תתגבר, קח את הטלפון. דבר איתו,תגיד לו 'חגי, מה שלומך?', והיא הקטנה 'איזה יופי. ככה צריך, סבא".
הם עדיין חולמים עליו. לא מזמן חלמה צביה שהיא נכנסת לחדר שלו והוא מתעורר. ניסים חלם שהוא נתקל בו במסדרון. בכל יום שישי הם עולים יחד לבית העלמין בהר הרצל, לבקר את חגי. גם באמצע השבוע הם מבקרים אותו, כל אחד בנפרד. "אנחנו הולכים אל הילד שלנו", אומרת צביה. "ילד, רק ילד, אף פעם לא 'קבר', ולא 'בית קברות'. שיישאר לנו ילד. שהוא יישאר בתוכנו. כי הוא אצלנו. בלב שלנו. הוא מת, אבל אנחנו לא שכחנו אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם