ראשון בבידור: כך הפכה ראשל"צ לבירת הקניות
מיוחד, 64 סמלים ישראלים: תל אביב? יקרה מדי. ירושלים? חרדית מדי. קבלו את ראשון לציון - העיר שבה אתה יוצא לקנות חלב וחוזר עם מקרר. הצדעה לבירת הקניות והבילויים של ישראל
מזל טוב, בקרוב תכירו את נועם/נעמה, סטודנט/ית למשפטים מהמכללה. תצאו חודשיים, יהיה קליק מדהים, תעברו לגור ביחד אחרי שתסבירו לשותף המטונף שזהו, מצאתם את התאום הרוחני וכדאי שיארוז לפני שיבוא שוטר.
אכן תוך שנה יישלחו לכל פינה בארץ הזמנות מהודרות וחתונה מפוארת תיערך בגן הפקאן. 300 מוזמנים, בופה בשרי, די.ג'יי מומלץ, צלם סטילס ומצלמת רחף שתתפוס את הרוקדים ממעוף הציפור.
עד כאן הכל בסדר, גם החודשיים הבאים יתנהלו על מי מנוחות, באותה דירה שכורה בצפון הישן של תל אביב ואז שימו לב. סכנה עומדת בפתח בצורת מלכודת דבש.
נעמה (רק לשם ההדגמה, זה יכול להיות גם גבר), היפה בנשים, זו שזרמה חופשי בימי החיזור, תרצין לפתע ותזמן שיחה דחופה בסלון. "מאמי, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות דירה בתל אביב", היא תקבע את דעתה עם איזמל ומלחם. "אולי נחשוב על משהו לפני שנאחר?".
זהו, נכנסת לשדה מוקשים חד-סיטרי. ביום שישי בערב, אצל ההורים שלה בנס ציונה, תתחיל הארטילריה לרכך את המוצב האחרון שעדיין מפנטז על המשך חיים בחסות דיזנגוף סנטר. החותנת הטריה תאגף משמאל עם "למה לא תנסו בראשון לציון, ראיתם איך היא מתפתחת? הרבה יותר זול ותחשבו על הילדים. אי אפשר לגדל ילדים בתל אביב".
פה תתחיל להרגיש את המחנק הכבד בגרון. הצלי עם הירקות כבר לא ירד חלק, השולחן יתעוות, העיניים ידמעו. תנסה לאחוז במפה כמפלט אחרון, אבל היא תחליק מידך. נלכדת, חביבי. הרי שתי נקודות רגישות עלו כאן בתזמון מופלא. האובר
האזיקים על הידיים, התא ננעל. מאסר עולם קבעו השופטים. תוך שבועיים אתם בוחנים דירות במערב ראשל"צ, תוך חודש אתם קונים ארבעה חדרים, בעזרת ההורים. קומה 14, נוף לסופרלנד, שני כיווני אוויר, למרות שהמתווך, המניאק, הבטיח שלושה ומחסן.
אשתך מאושרת. מספרת שבכל קומה יש זוג צעיר עם שני ילדים ואקווריום. כולם אותו דבר. אותה מכונית, אותה תספורת, נפגשים בגינת המשחקים בשעה חמש ויוצאים לאיקאה בשעה שבע.
אני נותן לך ארבע שנים להדביק את הפער ולהיות חייל נאמן לחלום מראשון לציון. עבודה בהיי-טק, מכונית בליסינג. חולצה מכופתרת, מכנסיים עם חגורה. אומרים לך שאתה נראה נפלא לגילך, אבל אל תאמין, אתה נראה הרבה יותר. האנרכיסט מפעם, זה שלא דפק חשבון לעולם, לפתע ממהר עם שני ילדיו, העיקר לא להחמיץ את הזיקוקים של יום העצמאות. גזרת, שמרת?
אל תגידו "לי זה לא יקרה". זה יקרה. הרי לא סתם ככה ראשון לציון הפכה ממושבה מנומנמת לעיר בת רבע מיליון תושבים, הרביעית בגודלה בארץ. מאות אלפים שחשבו שצפוי להם עתיד אחר והיום משוכנעים שהגשימו את החלום הישראלי – בית במרכז עם חניה כפולה.
"זה לא קרה בבת אחת", מתעקש השחקן ספי ריבלין, ראשונאי ותיק ואפילו גאה. "הייתה פה תנופה בשלושים השנים האחרונות. זו הפכה לעיר עם פעילויות תרבותיות שאי אפשר לתאר. כשהייתי ילד היו שלושה בתי קולנוע ועד סוף השנה יהיו פה אולי מאה.
"מסעדות מכל זן ומרכז בילוי חדש ומוזיאון אגם שיפתח בדצמבר. רחוב ז'בוטינסקי שבתור ילד, לא לפני מאות שנים, הייתי הולך דרכו לשחק כדורגל בהפועל ראשון. שביל עפר מלא בקוצים ועצי קיקיון והיום זה כביש שעוברות בו מאות אלפי מכוניות".
אתה לא מתגעגע לפעם?
"מה אגיד שאני נלחם בקדמה? קצת כואב לי שנחלת יהודה, שבה אני גר ובה נולדתי, הייתה פעם מושב, איבדה מהייחודיות ונהייתה חלק מהעיר, אבל אתה יודע איך אומרים באנגלית, אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם".
אני מאלה ששרדו את המעבר לראשון. הצלחתי להסתתר מציפורני המתווכים והמודעות מאירות העיניים על אופציה לשדרוג התא המשפחתי ונשארתי בתל אביב. ראשון הייתה ונשארה הסיוט ובסיור קצר במערב העיר הבנתי גם למה.
שדרות משה דיין יכולות להבהיל כל מושבניק מהבקעה שרגיל לריח של חיטה קצורה וחבורת פרות באחו. הכל שם גדול, ענק. אתה יוצא לקנות חלב, חוזר עם מקרר. בסט ביי, מחסני חשמל, עוד מחסני חשמל, חצי חינם, שופרסל, סינמה סיטי עם פסלים של דינוזאורים בגודל טבעי בכניסה. אני, התל-אביבי, שכחתי איפה שמתי את האוטו. מי יכול לזכור עם חניות בגודל של חוות גז בטקסס?
מסתבר שאני לא לבד. אפילו בראשון יש אנשים שחושבים כמוני, הם פשוט גרים מצידו המזרחי של כביש 4 שמוביל בבטחה לדרום הארץ. חיים בעיר הישנה שעדיין מנסה לשמור על צביון של פעם.
"אני לא משתגע על הצד המערבי של העיר", מדווח הסופר אופיר טושה גפלה. "אני גר בצד הישן ואלה שתי ערים שונות לחלוטין. האיזור ההוא נראה לי חד גוני. מרכזי הקניות האלה שלוכדים אותך. לאן הולכים היום בני נוער? לשם. כל החוויות בכרטיס אחד, כמו לונה פארק".
אופיר, שספרו הראשון "עולם הסוף" זכה בפרס גפן והפך לרב מכר, ניסה פעם את לונדון, מתחבר יותר לתל אביב, בטח מבחינה תרבותית, אבל עדיין גר בחממה של ראשון. "אנשים מופתעים", הוא צוחק. "תמיד עולה השאלה 'למה?' אני עונה 'כי זה מקום'.
בשביל התל-אביבי ראשון נחשבת פריפריה. קרה לא אחת שהייתי באירועים ושאלו 'באת כל הדרך מראשון?'. עניתי שכן. לקחתי את התחתית, אחרי זה את הצוללת ובסוף נחתי עם מעבורת החלל. זה לא עניין גיאוגרפי, אלא עניין מנטאלי. מדינת תל אביב. יש בתל אביב משהו שמאוד בולע אותך וראשון זה להימלט מאותו מקום".
בצד המזרחי אפשר להבחין בראשל"צ התמימה. פתאום מול בית העירייה מתנוסס יקב "כרמל מזרחי" שהוקם לקראת סוף המאה ה-19 בחסותו ובדחיפתו של הברון רוטשילד. מבנה נפלא שמזכיר שפעם במקום קניונים העיר הזו כונתה "עיר היין" עם השיר הישן שנוגן ברקע.
"כשנמות יקברו אותנו
ביקבי ראשון לציון.
שם ישנן בחורות
המגישות כוסות
מלאות יין אדום אדום".
עיר של חקלאים, עובדי אדמה. בשכונת נווה ציון עדיין יושב לו שלום עיראקי-הכהן ומנסה לשמר במעט את מה שהחל סבו, שהגיע מתימן לפני מאה שנה והמשיך אביו. אבל בימים אלה של פריחת צמח הנדל"ן מי יכול להתרפק על ריחות ישנים.
"פעם ראשון הייתה חלום, עכשיו היא כבר לא", מודה שלום, בן ה-69. "צפוף מדי. אין אפילו מקום להחנות את הרכב. אין שדות. היה לנו פרדס, חיטה, אבטיחים. היום עומדים באותו מקום וילות. אז כשהיית רוצה לאכול ארוחת בוקר, היית יוצא לחצר, לוקח ביצים מהתרנגולת, קוטף ירקות מהגינה. היום אתה הולך לסופר שממול".
שלום, פנסיונר של אגד, מחזיק מאה כוורות ומכין דבש למכירה. זה לא הכסף כמו התעסוקה. כשיש לחץ בא הבן, לפעמים הנכד, אבל גם הוא אומר. "החקלאות כאן מתה. מעדיפים לבנות במקומה".
העיר הזו לא מפסיקה לייצר עבודה. בכל מקום בונים, משפצים, מרחיבים. אי אפשר להימלט מהשיבושים בכביש. יום חג לקבלנים ואם יש מישהו שמחייך בסיפוק זהו סם אולפינר. אולפינר משמש היום כנשיא הכבוד של התאחדות בוני הארץ. יליד העיר, ארבעים שנה הוא כבר בונה כאן. כמעט לכל מקום שתלכו תראו סימני דרך שהשאירה חברת "נאות-דברת".
"פעם זה היה המיקום שמשך", אולפינר משוכנע. "מחירי הדירות והקרקעות היו שפויים וזה איפשר להרבה זוגות לרכוש דירה. מה שהיה יקר ברמת גן ותל אביב, בראשון היה אטרקטיבי ותראה האוכלוסיה כאן היא הכי צעירה בארץ. ואתה יודע מי מוציא כסף ודוחף כלכלה? לא אנשים בגילי, אלא בגילך. יש פה הכי הרבה מחשבים פר משפחה והכי הרבה מכוניות ומכונות כביסה".
למה דווקא כאן?
"אני בונה גם ברמת השרון ומכיר את ההבדלים במחיר. כמעט כפול. הבדלים מפחידים. כל ראשי הערים ברמת השרון אמרו 'אנחנו נשארים מושבה'. אז יש להם אדמות חקלאיות בלי סוף ומה זה נותן? נוצר ביקוש אדיר עם מחיר לא נורמאלי ואין סיבה שברמת השרון המחירים יהיו הרבה יותר גבוהים מכאן. הרי מה יש שם? כלום".
בראשון יש עדיין ביקוש?
"פעם נווה-שאנן היה רחוב הנעליים. היו בערך חמישים חנויות ובגלל הריכוז הן חיו. כולם רצו לקנות שם נעליים. מה שטוב בראשון שמרכזי הקניות האלה הם על כביש איילון ועכשיו יש גם תחנת רכבת. אטרקציה. אתה לא יכול לעצור התפתחות של מקום באופן מלאכותי. בעיר בת רבע מיליון תושבים יש צורך בכל דבר, כולל דירות, בשביל תושבי המקום שרוצים להמשיך לגור כאן".
ראשון הקטנה אפילו מאיימת על תל אביב מבחינת חיי הלילה. לא עלי, אבל יש כל מיני טיפוסים מהמרכז שמעדיפים לבלות בה במקום בעיר ללא הפסקה. לכו לסינמה סיטי ולמרכזי הקניות ושלא לדבר על תופעת הסוהו.
מסעדת סוהו נמצאת במקום שאם נשתמש במילים עדינות לא הייתם נוגעים בו גם עם מקל. איזור תעשיה במזרח העיר עם בתי עסק זעירים ומוסכים מפויחים. אלוהים שמור אותנו רחוק משם.
לפני 11 שנה שלושה בחורים צעירים נכנסו לשממה והפכו את המסעדה למקום עליה לרגל. אנחנו מדברים על סלבס סוג א', ספורטאים מפורסמים, פוליטיקאים מלוקקים. 250 מקומות שבדרך כלל סולד אאוט. עכשיו העירייה משקיעה באיזור חמישים מליון שקל בכדי ליפות את המראה הלא אטרקטיבי.
"לא תכננו שזה יגיע לדרגה כזו", מודה בנצי בן-שמחון, אחד השותפים במסעדה. "ראינו מטרה מול העיניים להיות הכי טובים במה שאנחנו עושים והיום חמישים אחוז מהקהל שמגיע, הוא לא מהעיר. אנחנו מספקים את האלטרנטיבה לתל אביב וזו עבודה קשה. אני בא לכאן בשמונה בבוקר ויוצא בשתיים בלילה וזו אחת הסיבות שאני לא נשוי ואין לי ילדים. אני נשוי לעבודה".
שאלתי את בן-שמחון, הנמרץ, אם האלטרנטיבה הזו בסוף תבלע את העיר הסמוכה והוא ענה. "תל אביב שונה. היא עיר של צעירים, סטודנטים, שכירויות. ראשון היא יותר עיר של משפחות. או.קיי התחתנתי עכשיו אני לא רוצה לגור בתל אביב. אני חייב למצוא מקום. ראשון מתאימה בול".
אם כן בן-שמחון אושש את הפתיח שלי. אחרי החתונה עוצרים בראשון. המונים, הבעיה שיחד איתם הגיעה גם הגירה שלילית שרצתה לשדרג את איכות חייה. אנחנו מתכוונים לטיפוסים האלה שאף פעם אין להם אויבים, אבל משום מה הכדורים של האקדח ממשיכים לרדוף אחריהם.
ראשון מערב הפכה בשנים האחרונות לזירה מבוקשת בין אצולת העבריינות. רק לפני כשנה רמי אמירה, פנים מוכרות במסדרונות המטה הארצי, הגיע לפינת הרחובות התקומה ומשה דיין ונורה למוות.
לפני חודשיים היו אלה דניאל סמרה ואוהד פרנקו שנורו בתוך מכונית מאזדה ברחוב איריס וערימת המקרים רק הלכה וגדלה עד שראש העיר, דב צור, כתב למפקד מחוז מרכז במשטרה שלא ייתכן שרבע מיליון תושבים יחיו עם כזו הפרה בוטה של שלוותם.
"מה לעשות אנחנו לא קיבוץ או מושב שיש לו ועדת קבלה", הסביר לי ספי ריבלין את הנושא. "זה לא הולך ככה. אבל בניתי עכשיו איזה בניין והגיעו אנשים יוצאים מהכלל. יש אולי טיפוסים שהייתי מעדיפים לראות בערים אחרות, אבל נתנהג יפה רק אם תהיה כאן מדינה בעלת חוקים נורמאליים כמו ארצות הברית. אתה רואה שם את אלה ששומרים על חוקי התנועה, לא בגלל שהם אוהבים, אלא בגלל שהם מפחדים. אם רשויות החינוך והחוק יפעלו כמו שצריך, אז גם אלה שנראים פחות סימפטיים, ייראו לנו אחרת".
יש לי חברים שגרים בראשון. כמה מהם כבר אמרו. "תמכור את הדירה שלך בתל אביב ואתה קונה כאן ארמון". "גן עדן לילדים". "יש פה הכל, כולל בסט-ביי". אני עונה להם. "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון. שם ישנן בחורות המגישות כוסות מלאות יין אדום אדום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם