לוחמה בשטח מקוון: מיהו קצין צה"ל הפופולרי ביותר ברשת?
עם 4,000 עוקבים בטוויטר ועוד כ-2,000 מעריצים בפייסבוק, סרן ברק רז הוא האיש הכי פופולארי של צה"ל באינטרנט. הילד שנולד בקווינס מספר על תלאות העלייה, שברי המאמץ ואיך התגלגל לתפקיד המאתגר והרגיש של דובר צה"ל ביהודה ושומרון
בשנתיים האחרונות נהפך רז לפנים המוכרות ביותר של צה"ל במדיה החברתית. רק שש שנים לאחר שעלה בגפו לישראל, מכהן רז כדובר האוגדה המאתגרת ביותר מבחינה תקשורתית בצבא כיום. הוא נהפך לכתובת הבלעדית עבור אין-ספור צעירים, בלוגרים משפיעים וגולשים מקצוות העולם, שמשגרים לעברו מדי יום עשרות שאלות, ביקורות והערות בטוויטר ובפייסבוק. הוא מקפיד להשיב להם, אחד-אחד.
הילד מקווינס, שלא חלם שיום אחד יישא באחריות כזו לגבי תדמיתה של ישראל בעולם, מספר שבכלל תכנן להיות טייס. היום הוא מדברר חיכוכים ומעצרים מדי יום, ומדגיש: "אני מחכה לעידן ללא אלימות".
רז נולד וגדל בקווינס בניו יורק, להורים שירדו מהארץ. אמו - מובילת פרויקט לשימור שפת החקתיה (לשון יהודית-ספרדית שהייתה נהוגה בצפון מרוקו) - נולדה במרוקו ועלתה לארץ עם משפחתה בגיל צעיר, ואביו - העוסק בפיתוח נדל"ן ציבורי - נולד בתל אביב. הם הכירו במהלך השירות הצבאי, ועברו לארצות הברית לאחר לידת אחיו הבכור. "הם חשבו שהם עוברים רק לכמה שנים, ובסוף נתקעו שם", מספר רז. "תמיד הייתה להם מזוודה ארוזה כדי לחזור לפה אבל בסוף אנחנו, הבנים, לקחנו את המזוודה והגענו לישראל".
את שנותיו בניו יורק העביר בין בתי ספר ציבוריים. הוא היה פעיל במועצת התלמידים והיה מעורב, לסירוגין, בפעילות הקהילה היהודית באזור מגוריו. המשפחה נהגה להגיע לישראל מדי פעם לביקור מולדת וקרובי משפחה, וכך הכיר רז את הארץ. כשהיה בכיתה ד' ניסו ההורים לחזור לארץ והעבירו את המשפחה לתל אביב. המעבר לא צלח, ורז בילה בארץ רק שנה אחת לפני שחזר לניו יורק. אבל שנה אחת הספיקה, והשהייה והלימודים בתל אביב הותירו עליו את חותמם. "בדיעבד, זה ממש עיצב את תפיסת ישראל מבחינתי. זה הפך אותה לסוג של בית עבורי", הוא אומר. "זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי פה חברים של ממש ולא רק הגעתי לזמן קצר כדי לפגוש משפחה".
עם סיום לימודיו התיכוניים החל רז תואר ראשון במדע המדינה, יחסים בין-לאומיים ולימודי יהדות באוניברסיטת בינגהמטון בניו יורק. בדצמבר 2001, כשהיה סטודנט צעיר, הצטרף לקבוצה מטעם פרויקט "תגלית" ונשלח לישראל למסע קצר בן עשרה ימים. "תגלית", שכיכבה בשנה האחרונה בסדרת מערכונים ב"ארץ נהדרת", הוקמה כדי למנוע התבוללות בקרב יהודי התפוצות והייתה אז רק בתחילת דרכה.
"זו הייתה השנה השנייה של הפרויקט. לא היה ברור אם יש לזה עתיד, כי התקשו מאוד לגייס סטודנטים שיבואו לישראל באותן שנים. ההורים פשוט לא רצו לשלוח את הילדים שלהם לארץ באותה תקופה", נזכר רז. כיום, כידוע, זוכה הפרויקט לפופולריות מדהימה. "בנקודת הזמן שהייתי בה אז, של בחור צעיר שמנסה להבין מי הוא ולאן החיים שלו הולכים, זה סידר לי את הראש. זו הייתה הפעם הראשונה שסיירתי בישראל ולמדתי על המקום הזה. המציאות בישראל באותה נקודת זמן גם השפיעה מאוד על החוויה כולה; הרגשתי משהו אחר. השמחה של הישראלים כלפינו, כתיירים שבאו לבקר פה, הפכה את הטיול למשהו שאי אפשר לשכפל אותו".
לדבריו, כל החברים שיצאו עמו למסע הושפעו באופן דומה; "זה היה מדהים לראות איך זה השפיע על החברים שלי. פתאום הבנו את החשיבות של ישראל לעם היהודי, ולהיפך". "תגלית", מסביר רז, הייתה אמנם אירוע מעצב משמעותי, אך היא לא הייתה הגורם היחיד בשיקוליו אם לעלות ארצה.
בשנה השלישית באוניברסיטה החליט רז להגיע לארץ לסמסטר, שנהפך לשנה שלמה שבילה באוניברסיטת תל אביב. באותו שלב כבר היה לו ברור שמקומו כאן. "כשחזרתי לארצות הברית הודעתי למשפחה שבאתי רק כדי לסיים את הלימודים, ושאני חוזר לישראל". ואכן, כמה חודשים לאחר שהשלים את התואר, בגיל 23, עשה רז עלייה.
את רגעי ההגעה לארץ הוא מתאר בפירוט, כאילו לא עברו מאז שש שנים: "עליתי לישראל ב-21 בפברואר 2006. אני זוכר את הדמעות בטיסה. נזכרתי בכל אותם שלבים שעברתי – בחוויות בכיתה ד', במסע של 'תגלית' ובתקופה שלמדתי פה. אני זוכר שהמטוס נחת, ושנים של תכנון התרכזו לרגע אחד". למחרת התייצב במשרד הפנים והוציא תעודת זהות. יום לאחר מכן הגיע על דעת עצמו לבקו"ם, והודיע שבכוונתו להתגייס.
"היה לי ברור שכשאגיע לארץ אתגייס, אבל לא ידעתי בדיוק איזה כיוון מעניין אותי. כמה חודשים לפני שעליתי נפגשתי עם נציגי צה"ל בחו"ל. כבר אז אמרתי להם שלא מספיק לי לעשות את החצי שנה שאני מחויב לה על פי חוק ושאני רוצה לעשות שירות מלא ומשמעותי, אולי אפילו להיות קצין", הוא מספר. "רציתי להגיע ליחידה מובחרת. חלום הילדות שלי היה בכלל להיות טייס". הנציג שפגש בחו"ל, סגן מפקד לשכת הגיוס, שכנע אותו לשרת באחד הפלס"רים. הוא כתב לו מכתב המלצה והסביר בו כי כשיגיע רז לארץ יש לגייס אותו לחטיבת חי"ר.
"יומיים אחרי העלייה הגעתי לבקו"ם, בלי צו. אמרתי להם: 'יש לכם פה תיק עם השם שלי, וכתוב שם שאני אתגייס לחי"ר'", מספר רז. "הם מצאו את התיק עם המכתב, שהנחה להעביר אותי תהליך גיוס מזורז. שבוע לאחר מכן כבר הגעתי ליום מבדקים ומיונים".
להפתעתו, לאחר שעבר את כלל המבדקים ביום המיון, הודיעו לו חיילי הבקו"ם כי הוא יישלח למחווה אלון (בסיס חיל החינוך להכשרת חיילים מאוכלוסיות שונות ועולים חדשים – ג"נ). "אמרתי להם שזה לא יכול להיות ושיש פה איזושהי טעות. כל הסיפור קרה בפברואר, ואני הייתי אמור להתגייס לחי"ר כבר במרס".
הנחישות של רז לא אפשרה לו לוותר, והוא סירב לקבל את הגזירה. יום שלם הסתובב בין משרדי המפקדים בבסיס המיון, נשלח ממפקד למפקד, עד שהגיע למפקד לשכת הגיוס. "הכל קרה באותו יום. לקראת הערב, כשכבר כמעט לא נשארו חיילים במקום, המפקד קיבל אותי", הוא מספר על התלאות שעבר. "הוא אמר שקרא את קורות החיים שלי והתרשם, וסיפרתי לו קצת על עצמי. אמרתי לו שבאתי במטרה להתגייס לקרבי ושאני שואף להיות קצין. המפקד הציג לי את הנתונים מהמבדקים שעשיתי באותו בוקר, ואמר שיש לי את מה שנדרש כדי להגיע לגיבוש טייס. אני, שגדלתי על 'טופ גאן', זה היה החלום שלי. נורא רציתי, אבל לא הייתי מוכן לחכות שנה שלמה בשביל כל המיונים. הוא הבטיח שיזרזו לי את התהליך ושאוכל לעשות גיבוש באפריל, ואם אעבור אותו אתגייס כבר בחודש יולי".
בחודשים שלאחר מכן עבר רז מבחני צוות אוויר, בדיקות רפואיות ומבדקים, עד שהגיע לגיבוש המיוחל וצלח אותו. לבסוף התגייס העולה החדש לקורס טייס ביולי 2006, אבל זו – כך התברר מאוחר יותר – הייתה רק התחלת הסיפור. "הגעתי לגיבוש עם הרבה ביטחון, אבל כנראה שלא הייתי בכושר טוב כמו שחשבתי. זה היה קשוח", מודה רז. הוא שרד בקורס זמן מה, ולבסוף נפל מהמסלול ונדרש לבחון מחדש את כיוונו בצה"ל. "כשנפלתי התחלתי להתראיין לכל מיני יחידות. היה לי הכי חשוב לעבור למקום אחר מהר, כדי לא לבזבז עוד זמן".
בפני רז עמדו כמה אפשרויות, אבל ההחלטה העיקרית הייתה אם להישאר בצבא או להשתחרר מהשירות. רז המדוכדך הודיע למפקדו שברצונו להשתחרר. עד שהתהליך יוסדר, נשלח החייל לשמש בתפקיד משרדי באגף המבצעים של היחידה ההנדסית. "לקראת הקיץ, כשעוד הייתי באגף המבצעים, התחילו לדבר על פרויקט 'תגלית'. ידעתי שבתור מי שממתין לשחרור אני לא זכאי לצאת לפרויקט, אבל בכל זאת שלחתי מכתב לקצין האחראי וביקשתי שיאשר לי לצאת באופן חריג. הסברתי לו עד כמה חשוב לי להשתתף ב'תגלית' בתור חייל על מדים, ושמדובר בשליחות אמיתית מבחינתי. האמת היא שעד אותה נקודה לא הרגשתי שתרמתי למדינה כלל, כי כל פעם עברתי מקורס אחד לאחר. בתור בוגר 'תגלית', הרגשתי שזה המקום שאוכל לתת מעצמי".
הקצין התרגש מהמכתב, ואישר את יציאתו של רז למסע באופן מיידי. המכתב אף מצא את דרכו למשרדי הנהלת הפרויקט, שם החליטו ליצור במהרה קשר עם רז ולהזמין אותו להרצות בכנס הכנה לחיילים.
"הגעתי ליום העיון והרציתי במשך חצי שעה. היה לי חשוב שהחיילים יבינו כמה השפעה יש להם, ושלא ייקחו את זה כמובן מאליו", הוא מספר. "סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי, והדגשתי עד כמה משמעותי התפקיד של הישראלים ב'תגלית'". בסוף ההרצאה ניגשו אליו עשרות חיילים, שהתפעלו מהמסלול הארוך שעבר. הם תפסו את רז הנרגש לגמרי לא מוכן; "בסך הכול סיפרתי את הסיפור האישי שלי, ואנשים הגיבו בצורה שחיזקה אותי מאוד. אמרו לי שאני חייב לנסות להגיע לחיל חינוך או לדובר צה"ל, ולעסוק בהסברה".
באותו שבוע הגיע לארץ אביו של רז, והזכיר לו מדוע החליט להתגייס מלכתחילה. "נזכרתי שמה שחשוב באמת זה לתרום לישראל, ולא בהכרח בדרך אחת או אחרת. אני לא חייב להיות דווקא טייס או לוחם". עם קבלת ההחלטה להישאר בצבא, החל רז לחפש תפקיד שיהלום את כישוריו. הוא שלח קורות חיים לכל מקום אפשרי, וצירוף מקרים ומעט מזל הובילו עותק אחד לידיה של סגן אלוף אביטל לייבוביץ', ראש תחום תקשורת בין-לאומית בחטיבת דובר צה"ל, שזימנה את רז לראיון והתרשמה ממנו.
"ברגע שהתראיינתי לדובר צה"ל הבנתי שלכאן אני צריך להגיע, אבל זה לא היה כל כך פשוט", הוא מעיד. הביורוקרטיה הצה"לית סירבה לשחרר אותו מיחידת יהלום, ורק התערבות אישית של האלוף אלעזר שטרן - ראש אגף משאבי אנוש דאז – עזרה לו להשיג את מבוקשו. "שוב ושוב סירבו לאשר את המעבר שלי לדובר צה"ל", נזכר רז. "למזלי, אחד המכתבים שלי הגיע ללשכת האלוף. יום אחד התקשר אליי ראש הלשכה ושאל אותי אם כל הפרטים שציינתי נכונים. הוא אמר שאם הדברים יאומתו ובדובר צה"ל אכן מעוניינים בי, הלשכה תטפל במעבר".
למחרת קיבל רז אישור לעבור לדובר צה"ל, היחידה שהוא משרת בה עד היום. מאז הגיע לחטיבת הדובר מילא רז שורה של תפקידי הסברה. הוא שירת כחייל בדסק צפון אמריקה, יצא לקורס קצינים, פיקד על קורס מש"קי דוברות, הקים תא לניתוב ובקרה אחר פרסומים בתקשורת הזרה במסגרת תפקידו כקצין מטה בתחום התקשורת הבין-לאומית, כיהן כראש דסק צפון אמריקה ולבסוף הגיע לתפקיד הנוכחי והמאתגר - דובר אוגדת יהודה ושומרון.
הנסיקה המטאורית של רז בעולם המדיה החברתית והפיכתו לדובר הכי פופולרי של צה"ל בקרב צעירים בעולם המערבי התגלגלו במקרה – בדומה לכל מהלך שירותו הצבאי. במהלך מבצע עופרת יצוקה, בעודו עסוק בהסברת הפגזות צה"ל בעזה לכלי תקשורת בין-לאומיים, התבקש רז מקברניטי דובר צה"ל להופיע בסרטון הסברה, שיופץ לאמצעי התקשורת ולציבור באמצעות אתרי מדיה חברתית.
תחילה ניהלו החיילים האמונים על התחום חשבונות יו-טיוב וטוויטר, והפעילו בלוג. בהמשך הוחלט להדביק לדוברות האמורפית גם שם ופנים. הסרטון המוצלח שצילם רז, גילו הצעיר והאנגלית מהבית הפכו אותו למועמד הטבעי לתפקיד, אך הפרויקט - שהיה נחוץ לצה"ל אז ונחוץ לו גם היום - נגנז עוד לפני שקם. למרות זאת, רז התחיל להבין את הפוטנציאל ההסברתי הטמון בתחום. זרם של הצעות חברות הפציץ את חשבון הפייסבוק האישי שלו בעקבות פרסום הסרטון, והוא החליט לאמץ את הפרויקט הגנוז ולהפעיל חשבונות אישיים-מקצועיים למטרות הסברה באתרי מדיה חברתית.
היום, עם קרוב ל-4,000 עוקבים בטוויטר וכ-2,000 מעריצים בפייסבוק, קשה להתווכח עם הצלחת המודל שיזם רז והפך אותו לסופר-סטאר מקוון ולפנים של צה"ל בעיני אלפי צעירים ברחבי העולם. "אני מאמין שהמדיה החברתית צריכה באמת להיות חברתית, ולכן אני משתדל לנהל דו-שיח על המצב בישראל עם האנשים שמתקשרים איתי", הוא מסביר את האסטרטגיה שלו. "מאז שאני באוגדת יהודה ושומרון זה בולט מאוד, כי חלק גדול מהסכסוך הערבי-ישראלי - ובעיקר הישראלי-פלסטיני - מתרכז שם. האו"ם, המשא ומתן וההתיישבות המעורבת יוצרים שדה מוקשים פוליטי שלי, כאיש צבא, אסור להיכנס אליו, מה שהופך את המשימה למאתגרת במיוחד".
בין שלל העוקבים של רז ניתן למצוא פעילי שמאל קיצוניים - שמפנים אליו שוב ושוב טענות על התנהלות חיילי צה"ל בשטח, בלוגרים מובילים בעלי מיליוני קוראים שמקבלים ממנו מידע, אנשי ימין, צעירים ומבוגרים מכל קצוות העולם ואפילו קרובת משפחה של מרוואן ברגותי. "ההתנהלות במדיה החברתית היא דיונים של שאלות ותשובות. בדרך כלל אני לא נכנס לוויכוחים והמטרה היא לא לנצח או להפסיד. זה לא שיחת טלפון שבה כל אחד מציג את הטענות שלו, אלא שיחה בפורום ציבורי. כל אחד מוזמן להצטרף לשיחה, בין אם הוא תומך, מתנגד או פשוט מבקש הבהרות".
השימוש בניו-מדיה בצה"ל התרחב בינתיים למספר לא מבוטל של קצינים. נפתחו כמה חשבונות רשמיים ונולדה רשת רחבה של דוברים מקוונים, אך צורת ההתבטאות העממית של רז, השימוש הנרחב שהוא עושה בסלנג אמריקאי והגישה הייחודית שלו מצליחים לבלוט בין שלל בעלי הישות האינטרנטית. אותה מנטאליות שמנחה אותו בעבודת ההסברה המקוונת היא כנראה גם הסיבה לכך שמספר העוקבים שלו גבוה בהרבה מזה של מרבית הקצינים, בהם גם מפקדיו ומפקדי מפקדיו.
כיום, בעידן הגלובלי שהמגמות והמהפכות בו מוכתבות על ידי האינטרנט, קשה להאמין שבצה"ל אימצו את עולם המדיה החברתית רק בשנים האחרונות. היתרון, מסביר רז, ברור: "עד שאנחנו כקצינים נכנסנו לאינטרנט והתחלנו להפיץ מידע באופן אישי, כל ההסברה הגיעה לעיתונאים, לפוליטיקאים ולעמותות - שבין כה וכה תומכות בישראל. באמצעות המדיה שאנחנו נעזרים בה היום אנחנו יכולים לתת את אותם חומרים לכולם. אנחנו מזמינים אותם לצטט אותנו ולעשות שימוש במידע – לטוב ולרע".
לנדס, החיילת המייסדת של התחום בצה"ל, הגדירה את המעבר לרשת כ"דמוקרטיזציה של האינפורמציה"; התהליך מאפשר לקחת מידע שיועד בעבר רק לקבוצה מסוימת, ולהעביר אותו לכולם.
עם זאת, הגישה הפתוחה לכאורה והגוון האישי שנוסף לתהליך ההסברה, סיפקו לקצינים גם לא מעט בעיות בספירה האינטרנטית.
בעיה כזו התעוררה בחודש דצמבר האחרון, כשמוסטפה תמימי - מפגין פלסטיני שיידה אבנים לעבר כוחות צה"ל בנבי סלאח - נהרג מפגיעת רימון גז בגזרתו של רז. קציני הדוברות באוגדה ובפיקוד נעזרו במדיה החברתית כדי להסביר את ההתרחשויות, וספגו ביקורת קשה מכלי תקשורת ממוסדים ומעוקביהם ברחבי הרשת, שטענו שעיקר דאגתם הייתה לחוקיות הירי ולא להרוג הפלסטיני.
רז, שהיה בין המותקפים בפרשה, זוכר את התקרית היטב. "בסיפור הזה הפכו אותנו לתת-אנושיים. נוצר נרטיב לפיו נהרג אדם תמים. כשאנחנו הגענו, רצינו להבהיר את התמונה. לא הייתה לנו שום כוונה להצדיק את המוות או להגיד שזה בסדר, אבל לא מדובר באדם תמים אלא במפר סדר אלים. הסיפור יצא מפרופורציות, וכל ההתנהלות לא מצאה חן בעיני", הוא משחזר.
רז, שלקח את הביקורת הקשה של מעריציו האינטרנטיים באופן אישי, פרסם מונולוג אישי באמצעות רשתות הטוויטר והפייסבוק. בטקסט הוא שיתף את העוקבים בתחושותיו לאור גל הביקורת הקשה והתגלגלות האירועים. בתגובה צלצל אליו עורך בכיר באחד העיתונים היומיים, וציין בפניו כי כבר שנים לא ראה דובר שיוצא בצורה כה אמיצה משבלונת ההסברה המקובלת.
"באופן אישי", מתוודה רז, "אני מחכה לעידן ללא אלימות. אני בן אדם, ואף שאני מאמין בצה"ל ובמשימה של הצבא שלנו, אני גאה בייחוד שלנו: הפנים שלנו מופנות לשלום – וזו לא אמירה פוליטית בשום מובן. כל ישראלי רוצה לחזור הביתה בסוף היום שלם ובריא. כולנו רוצים לראות סוף לטרור ביהודה ושומרון, לטילים בדרום ולהתחממות בצפון, שמרימה ראש מדי פעם".
לאן מועדות פניו של הקצין הצעיר? נראה שאפילו הוא עוד לא ממש יודע. "אני לא יודע מה אעשה בעתיד, אבל בטוח אהיה בישראל", הוא מצהיר. "לפני חמש שנים לא היה לי מושג שזה מה שאעשה, ושאהיה עדיין בצבא. אני מאמין שאמשיך לעשות את מה שאני עושה כל עוד ארגיש תחושת שליחות, לצד חיבור למשימה ואתגר. אם לא אשאר בצבא, אמצא דרך אחרת לשרת את עם ישראל. זה העיקר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם