ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

על סף קריסה: למה מתעלמים משחקני הקט-רגל החירשים?

עיריית נתניה לא מוכנה לתמוך בהם, הממסד לא מכיר בהם והקופה שלהם ריקה. כל זה לא מונע משחקני יהלומי נתניה, המשחקים בליגת הקט-רגל לחירשים, לעלות למגרש ולשחק כמו גדולים. "הכדורגל עבורנו הוא שמחת חיים והוא מפחית את הבדידות"

כשהם מבקיעים שער הם לא שומעים את עידוד האוהדים. גם את שריקות השופט ואת הוראות המאמן הם לא יכולים לשמוע. זה לא מונע מקבוצת הקט-רגל "יהלומי נתניה", המשחקת בליגה לחירשים, לשחק ולנצח.

"כאן במועדון כולנו נמצאים תחת אותה סירה וההבנה בין השחקנים היא עיוורת", אומר מאמן הקבוצה אחמד סלמי, אף הוא חירש מלידה.

רק יחסו של הממסד, ובעיקר של העירייה, מעכיר את מצב רוחם של השחקנים. על תקציב כמו של מכבי נתניה הם רק יכולים לחלום. הם היו מסתפקים אפילו בתמיכה סמלית. "כנראה שנוח לאנשים להתעלם מאיתנו בעקבות המגבלה שלנו", אומר חלוץ הקבוצה, אלכסיי שפיגלמן.

◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

תחשבו על חיים בדממה. שקט עוטף אתכם מכל הכיוונים כמו בקבר. אנשים הולכים מולכם, מדברים אליכם, מכוניות צופרות – ואתם לא שומעים כלום. זה גורלם החירשים. גם גורלם של יהלומי נתניה לא שפר עליהם, אך במקום לבכות הם החליטו למצוא מפלט מהבדידות והניתוק.

למרות שקבוצתם, שהוקמה ב-2001 על ידי אס"ח (ארגון ספורט חירשים), לא ממש מפגינה הישגים העונה (הקבוצה ממוקמת במקום האחרון בטבלה), הניצחון הגדול ביותר עבור השחקנים הוא עצם המשחק. "העולם של חירש טומן בחובו לא מעט בדידות. העובדה שאתה מנותק משמיעת הסביבה גורמת לך הרגשה לא פשוטה", אומר השוער אמיר נגוסה (32), שאיבד את שמיעתו ממחלה בגיל שנתיים. "לשמחתי, הכדורגל הצליח להפחית את התופעה הזו. כשאני משחק אני נמצא בעולם אחר, רחוק מכל המגבלות והצרות".

"בעבר אימנתי בליגה מקצוענית קבוצות כדורגל ששילבו גם אנשים שומעים", אומר סלמי. "העולם של השומעים הוא אחר לגמרי משלנו. בינינו לבין השומעים יש לא פעם חוסר תקשורת וזה גורם לאי הבנות, אבל בין השחקנים יש הבנה עיוורת. זה אולי לא ממש בא לידי ביטוי

בתוצאות כרגע, אבל גם זה עוד יגיע".

החירשות אינה מבדילה בין בני אדם. לוקים בה יהודים וערבים, ילידי הארץ ועולים ממדינות שונות. מסיבה זו קבוצת יהלומי נתניה מגוונת מבחינת ההרכב של שחקניה.

סיפורם של שניים מהם – השוער נגוסה והקשר/חלוץ אונגדאו פלקה (21) שהוא חירש מלידה, שניהם ילידי אתיופיה – מעניין במיוחד.

"בגיל שנתיים חליתי באתיופיה במחלה שהעלתה לי את החום בצורה דראסטית", מספר נגוסה. "החום פגע לי בצורה קשה בעצב השמיעה ומאז אני לא מסוגל לשמוע. אולי אם הייתי נולד בארץ, ניתן היה לטפל בי ולהציל את השמיעה שלי, אבל באתיופיה הטיפול הרפואי מסתכם ברופא בודד חסר אמצעים שמטפל בעשרות חולים בתוך אוהל באמצע שום מקום".

גם פלקה לא מתגעגע למולדתו. "אין ספק שמבחינת תנאים אין להשוות בין שתי המדינות", הוא אומר. "מדובר במדינת עולם שלישי. בלילה יש חשש מחיות טרף שמסתובבות חופשיות, יש מצבים של רעב כבד בעקבות בצורת. בארץ אנחנו רגילים להיכנס לשפע של הסופר מרקט. שם כשהייתי רעב הסתכלתי פשוט על האדמה בתקווה שתניב יבול איכותי".

עד כמה משפיעה החירשות על אורח החיים שלכם?
פלקה: "זה לא סוד שהתקשורת עם אנשים שומעים רגילים קשה מאוד. הבעיה מבחינתנו היא שאין יותר מדי חירשים. זו אוכלוסייה יחסית קטנה בחברה ואנשים לא נוטים לפגוש אותה ביום-ום".

לא קל היה לראיין את השחקנים. הראיון עמם, שנערך במרכז הסיוע לחירשים בשכונת רמת חן, התנהל באמצעות המתורגמן עלי נאטור, שתרגם את דבריי לשפת הסימנים.

"הכדורגל בשבילנו הוא שמחת חיים אמיתית", מספר שפיגלמן (16), שבניגוד לחבריו מוגדר לקוי שמיעה, ומשמש מתורגמן הקבוצה לעת מצוא. "הבדידות היא חלק מהעולם שלנו, אבל דווקא הכדורגל מצליח לתת לנו אפילו לכמה שעות את התחושות של אדם נורמטיבי מן המניין. הרי כדורגל בסופו של דבר זו שפה בינלאומית, כך שאין סיבה שגם אנחנו החירשים לא נהיה חלק ממנה".

"הכדורגל הוא ההוכחה לכך שאפשר להשתלב בו מכל קשתות החברה", מצטרף ותיק שחקני הקבוצה, באסם מנסור (49, חירש מלידה) להסברים על הענף ששינה את חייו. "לצערי, מאז הקמתה הקבוצה לא שמרה על יציבות מקצועית וניהולית והתפרקה מספר פעמים. גם כיום אנחנו מצויים במצב קשה ביותר מכל הבחינות, כאשר פרט למקום האחרון בליגה, מבחינה כלכלית אנחנו על סף קריסה והתפרקות פעם נוספת".

המצב כל כך קשה?
סלמי: "אנחנו מתמודדים עם סיטואציה קשה מאוד. בשנה האחרונה לא נכנס לקופה שלנו אפילו שקל אחד. ההשלכות בעייתיות מאוד מבחינתנו. אין לנו תקציב לנסיעות למשחקים רחוקים כמו בבאר שבע או בחיפה, לא לכל השחקנים יש תלבושת אחידה, אנחנו נאלצים לוותר על מתורגמן ומשתמשים באלכסיי שימלא את התפקיד. תסכים איתי שככה לא צריך להתנהל מועדון כדורגל, לא בליגת העל וגם לא בליגת קט-רגל החירשים".

שפיגלמן: "התחושה שלנו היא של אזרחים סוג ב'. פנינו לעזרה להמון אנשים ומוסדות, בהם גם למועדון הכדורגל של מכבי נתניה שהבטיח לתת תשובה. עד עכשיו אנחנו רודפים אחריהם. אנחנו מנסים להסתדר לבד, אבל אם המצב ימשיך כך לא תהיה ברירה וניאלץ להתפרק. עצוב לי שאין מודעות לענף הזה. כנראה שנוח לאנשים להתעלם מאיתנו בעקבות המגבלה שלנו".

ומה עם העירייה, היא תומכת בכם?
נגוסה: "העירייה לא נותנת ולו שקל אחד. פנינו אל מחזיק תיק הספורט בעירייה, יואל רזבוזוב, שהבטיח להגיע אלינו, אבל גם זה לא קרה עד עכשיו. מה שעצוב הוא שאנחנו קבוצה שמייצגת את העיר נתניה בדיוק כמו מכבי נתניה או ברק נתניה ועדיין אף אחד לא מתייחס אלינו. זה לא הוגן שמפלים אותנו לרעה בגלל שאנחנו לא מסוגלים לצעוק ולמחות בקול".

סלמי: "אני רוצה שבעירייה יבינו שאנחנו אנשים רגילים כמו כולם, כאלו שרוצים פשוט להבקיע שערים ולנצח, למרות המגבלה שלנו. שם המשחק כיום הוא כסף ועד שלא נצליח לגייס תרומה או שנקבל סיוע מגורם עירוני, היהלומים בנתניה ייאלצו בצער גדול להפסיק שוב את פעילותם".

במהלך השבוע מבצעים "היהלומים" אימון בודד באחד מאולמות הספורט בעיר, בעוד יתר קבוצות הליגה עורכות שניים-שלושה אימונים בשבוע. זאת לצד העובדה כי גם מאמן אין באפשרותם להחזיק. גם כאן הסיבה כמובן כלכלית.

"זה המצב כרגע ואיתו נצטרך להסתדר", אומר מנסור. "אנחנו יודעים שכל הסיכויים נגדנו ואנחנו האנדרדוג בכל משחק, אבל עדיין יש לנו גם כדורגל בקבוצה".

איך מתבצע התיאום ביניכם על המגרש?
פלקה: "יש בינינו הבנה עיוורת. בגלל חוסר היכולת לשמוע, קשר העין שלנו אחד עם השני מאוד מפותח. אנחנו כל הזמן מסתכלים על אחמד שמסמן לנו בתנועות ידיים של שפת הסימנים שינויים טקטיים ומוראליים. בכלל הידיים משחקות תפקיד משמעותי בעולם שלנו. הם אלו שמחליפות את הפה בעצם".

שפיגלמן: "אנחנו מנסים להיות הברצלונה של הקט-רגל חירשים בארץ, אבל לצערי זה לא ממש הולך כרגע. אולי זה בגלל שאני מעריץ את כריסטיאנו רונאלדו וריאל מדריד".

איזה מסר הייתם מעבירים לחירשים או בעלי מגבלות נוספים?
סלמי: "הדבר החשוב ביותר הוא עצם ההבנה של יותר ויותר חירשים שאין סיבה להתבייש או לחשוש מפעילות ספורטיבית או מהשתלבות בחברה, גם אם זה כרוך בחיכוך עם אוכלוסייה שומעת. אנחנו לא מצטערים לרגע על העובדה שאנחנו חירשים. זה מה שנגזר עלינו מלמעלה. אנחנו מנסים בכל יום שעובר ללמוד להתמודד עם המצב הזה בצורה טובה עוד יותר. הכדורגל הוא עוד דרך להתמודד".

מנסור: "לא פשוט להיות חירש בארץ, מבחינת מציאת עבודה ובילויים חברתיים. אנחנו מנסים לשנות את התדמית, אבל זה מאוד קשה. אם נצליח לעשות שינוי בעניין זה יהיה מבחינתנו כמו לקחת אליפות".

יואל רזבוזוב, מחזיק תיק הספורט בעירייה, מסר בתגובה: "לפני כשנה התנהלתי מול מאמן הקבוצה, שעזב מאז. הוא ביקש ממני סיוע בתלבושות ובשעות אולם עבור המועדון. במחלקת הספורט התחילו לגייס ספונסרים עבור הקבוצה, אבל בעקבות עזיבת המאמן הכול הוקפא. עיריית נתניה ואני מעודדים ספורט, במיוחד עבור אוכלוסיות מוגבלות. ברגע שיפנו אליי לעזרה, אני מבטיח לתת את כל כולי למענם. נתניה לא מפקירה את המוגבלים".

ממכבי נתניה נמסר בתגובה: "אנחנו לא מכירים את הנושא".

מעיריית נתניה נמסר בתגובה: "כמענה לפניית האגודה למחלקת הספורט בעירייה, קיבלה קבוצת הקט רגל סיוע באיתור מגרש לאימונים ומימון הסעות למשחקים למשך שנה. אם ישנו צורך בהמשך הסיוע, האגודה מוזמנת להגיש בקשה לועדת תמיכות עירונית - על פי הנוהל המקובל.

"באשר לדרכי הגישה למקום: בקרבת מקום פועל קו אוטובוס הנוסע ממרכז העיר לכוון מזרח ובחזרה, וכן תחנות בצומת הרחובות הקליר והאר"י. בנוסף, הסדירה באחרונה העירייה שביל להולכי רגל המחבר בין רחוב הקליר ורחוב אלחריזי למבנה הנדון. נשמח לקדם פתרון לבקשות תחבורה נוספות מטעם חברי המועדון, לשם כך עליהם להעביר אלינו את דרישות התחבורה באופן מפורט כדי שידונו בוועדת התחבורה".

"לצערי, אין התייחסות רצינית לבעיות של החירשים בנתניה", מספרת צביה כץ, עובדת סוציאלית המלווה את מועדון החירשים בשכונת רמת חן שבעיר בשנה האחרונה. "אנשים מסתכלים עליהם לעיתים כאילו הם זן מיוחד ונחות וזה ממש לא המצב. מדובר על אנשים כמוני כמוך שמלבד המגבלה הפיזית שלהם משרתים בצבא, משתתפים בשוק העבודה ותורמים לקהילה. אסור לאפשר מצב שבו המגבלה שלהם, שגם כך מקשה על חייהם תפגע בהם גם בתחומים אחרים".

אחד הקשיים הגדולים ביותר איתם נאלצים להתמודד החירשים בנתניה בפרט וברחבי הארץ בכלל הוא מציאת עבודה. "המעסיקים מגיעים עם דעות קדומות על החירשים", אומרת כץ. "יש כאלה שרואים בהם מפגרים, או כמי שאינם מסוגלים לתקשר בצורה נאותה עם הסביבה וזה פשוט עושה להם עוול אחד גדול. למרות שיש ביניהם אנשי עבודה חרוצים ושקדנים שמצטיינים בתחומם, הרי שהסטיגמות והעדפת המעסיקים לצרף למפעל או לבית העסק שלהם אנשים 'נורמליים' גורמת לכך שהם מודרים מהחברה. במצב שנוצר החירשים נאלצים לעבוד בעבודות מזדמנות ובסיסיות, כמו ניקיון, שהשכר בהן מינימאלי ולפעמים גם מתחת לכך. האם זו הדוגמא שמדינת ישראל רוצה לתת לטיפול בחלש?".

סוגיה נוספת שמעסיקה את החירשים בעיר היא חוסר היכולת של לנוע ממקום למקום, בדגש על דרכי ההגעה למועדון החירשים הממוקם בשכונת רמת חן. כיום אין קווי אוטובוסים שמגיעים עד לפתח המועדון או אפילו סמוך אליו. התחנה הקרובה ביותר נמצאת ברחוב פתח תקווה, שמרוחק כשני קילומטרים מהמועדון.

"זו סיטואציה לא נעימה בכלל", מספרים חברי אגודת החירשים המקומית שבחרו להישאר בעילום שם. "זה אבסורד שאנחנו צריכים ללכת כברת דרך כל כך ארוכה על מנת להגיע למועדון. זה מרחק לא פשוט. לא כולם יכולים ללכת מרחק כזה ברגל, במיוחד לא בשעות החשיכה שבהן די מפחיד להסתובב לבד. במה חטאו הקשישים? לא מספיק שהם לא שומעים, גם צריך להכביד עליהם במסע לעבר המועדון?".

מצבו הפיננסי של מועדון החירשים בנתניה הפועל מטעם אגודת אח"א (ארגון החרשים בישראל) ואס"ח (ארגון ספורט חירשים) נמצא בתקופה האחרונה בשפל חסר תקדים. "אין לנו כסף כמעט לשום פעילות", מספרת כץ בפרצוף חמוץ.

"אנחנו מצליחים להישאר מעל פני המים רק בזכות תורמים, אבל גם הכמות שלהם הולכת ופוחתת. אנשים כבר לא מוכנים להכניס יד לכיס ולעזור. אין לנו כסף לפעילויות העשרה, טיולים, גיבושים חברתיים. עצוב שזה המצב שחירשים מגיעים אליו בעיר כמו נתניה".

מעיריית נתניה נמסר בתגובה: "אנו רואים חשיבות רבה בשיפור איכות החיים של כל תושבי העיר, ובפרט אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. במסגרת זו נערכות מגוון פעילויות למען ציבור לקויי השמיעה. בתוך כך, כדי לאפשר ללקוי השמיעה מקום מפגש ראוי, מרווח ומכבד, מאפשרת העירייה להפעיל מועדון חברתי במבנה עירוני שברחוב אברבנאל, ובאחרונה, בסיוע המוסד לביטוח לאומי, השלימה במקום עבודות שיפוץ וכן רכשה ציוד. כידוע, מועדון החרשים מופעל על ידי אגודת החרשים (אח"א) המקבלת ממשרד הרווחה תקציב להפעלת המועדון ואמורה להבטיח את פעילות כלל החוגים".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...