ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

בעקבות האם: שלוש האחיות הפכו לדיילות

שלוש האחיות למשפחת רוזנברג מכפר סבא החליטו ללכת בעקבות אמן ובחרו בקריירה של דיילות. מאז הן נפגשות בעיקר בניו יורק ומכירות כל פינה על הגלובוס. "בבית כמעט לא יוצא לנו להיפגש, כי בכל פעם מישהי אחרת נמצאת באוויר"

אם צריך לתאר את משפחת רוזנברג מכפר סבא בקצרה נראה כי התיאור המתאים ביותר הוא "המשפחה המעופפת". ככה זה כששלוש מארבע בנות המשפחה הן דיילות שהלכו בדרכה של אימן, יוני. בכל רגע נתון אחת מהאחיות נמצאת בחו"ל. אז מה הפלא שהמשפחה מתקשה להיפגש בהרכב מלא?

◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

"העבודה אמנם קשה, אבל היא בלתי שגרתית ושכרה בצדה", אומרת סיון, 23. "אני נהנית מהטיסות ומהאפשרויות להכיר חברים בכל העולם וכמובן הכי כיף לבלות עם אחת האחיות שלי. אנחנו מארגנות לנו חופשה בין הטיסות בניו יורק, בלוס אנג'לס או בפריז.

"אנחנו מבקרות במוזיאונים, נפגשות בבתי קפה ומספרות חוויות מדליקות מהטיסות. בבית כמעט לא יוצא לנו להיפגש, כי בכל פעם מישהי אחרת נמצאת באוויר. אנחנו תמיד צוחקות שקל יותר לתפוס אותנו יחד בניו יורק. גם כשנפגשים לארוחות משפחתיות בשבת החוויות הן סביב סיפורי הטיסות".

מי שהחלה ראשונה לעבוד כדיילת היא יוני, אם המשפחה. יוני, שלמדה הוראה בסמינר בנהלל והשלימה תואר באוניברסיטת באר שבע, ומנהלת כיום את בית הספר היסודי באלפי מנשה, החלה לעבוד באל על לפני 30 שנה. "עבדתי במשך שנתיים כמורה והחלטתי להירשם לקורס הדיילות באל על, כי באותה תקופה כל הנושא של טיסות לחו"ל היה מסקרן ומרתק והזדמנות פז לראות עולם", היא מספרת.

איך הייתה העבודה?
"תקופת הדיילות זכורה לי כמלאת חוויות. היא פתחה בפניי אופקים ואפשרה לי להכיר ארצות רחוקות ותרבויות שונות. טיילתי באירופה, בארצות הברית ובמזרח הרחוק, יכולתי לערוך קניות בבתי הכל-בו הגדולים שטרם נראו כאן. הועסקתי אז בחוזה אישי במשך כתשעה חודשים שאחריו יצאתי לחופשה של כחודשיים וכך זכיתי לעבוד במשך כמה עונות, כשאני משלבת עבודה וחופשות בחו"ל. את בעלי מוטי, ששירת בקבע, הכרתי באמצעות חברה דיילת שהכירה בינינו".

איזו חוויה זכורה לך מאותה תקופה?
"ללא ספק טיסות עולים הן טיסות בלתי נשכחות, כי הדיילים מהווים את הפנים הישראליות והקשר הראשוני לארץ. אחת הטיסות המרגשות ביותר שבהן השתתפתי הביאה עולים מאתיופיה לארץ. העולים ישבו בשקט, מפוחדים, תשושים ורעבים.

"הם אפילו לא ידעו כיצד לאכול את האוכל שהוגש להם במגשיות והחזירו אותן שלמות בתום הארוחה. טיסה נוספת שנחרטה בזיכרוני הייתה כשהשר יוסף בורג ז"ל הזמין אותי לשבת לצדו. כשסיפרתי לו שהייתי מורה במערכת החינוך הוא השביע אותי לחזור להוראה כי בחינוך זקוקים לאנשים טובים וכך באמת קרה".

כיצד יכולת לשלב בין קריירה כדיילת ואשת צבא-קבע קרבי עם גידולן של הבנות?
"לאחר שבתי הבכורה מור נולדה (היחידה שנמצאת על הקרקע ועובדת כמנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק), חזרתי לטיסות באל על והתקופה זכורה לי כלא קלה. היו שבועות שבהן נפגשתי עם בעלי, ששירת בתפקיד בכיר בצנחנים, רק בסופי שבוע. הגעתי להחלטה שאם רוצים לטפח משפחה וללדת ילדים נוספים, חייבים לוותר על קריירת הדיילות.

"כשעברנו להתגורר בקיבוץ גבולות שבדרום חזרתי

לחינוך, לימדתי בבית הספר המקומי ושם גם נולדו יתר הבנות. היה לי ברור שעבודת הדיילות היא עבודה זמנית ולא קריירה. מצד שני, אני שמחה שהבנות הלכו למקצוע שמפתח אותן עצמאית ומאפשר להן לשלב  קריירה ולימודים. מרגע שהן החליטו על קריירה של דיילות תמכתי בהן. היה חשוב לי להעביר להן את המסר שהן הולכות לשרת את הציבור ושעליהן לעשות זאת בחיוך ומכל הלב".

החלוצה מבין האחיות הדיילות שהמשיכה את המסורת המשפחתית של האם יוני הייתה נועם (25) שעובדת כבר שנתיים כדיילת באל על ולומדת משפטים באוניברסיטת תל אביב. "שירתי בצבא כפקחית טיסה בחיל האוויר ונבחרתי למצטיינת נשיא", מספרת נועם.

"בתום השירות החלטתי להירשם לקורס הדיילות. עברתי את שלב המיון הראשוני של בחינת השפות בקלות, כי כשהתגוררנו עם המשפחה בסינגפור במסגרת שליחותו של אבי שם, למדנו אנגלית בבית ספר פרטי בינלאומי, בכיתות קטנות לילדים, כשכל ילד שם הגיע מארץ אחרת".

סיון בת ה-23 המשיכה לקורס דיילות בעקבות נועם, וליאור בת ה-27 הצטרפה אף היא למשפחת הדיילות בחודש יולי אשתקד. "המסלול לדיילות היה מהלך טבעי עבורנו", אומרת סיון. "כשהייתי בחו"ל נרשמתי ללימודי משחק בבית צבי וכשחזרתי לארץ נועם כבר עבדה כדיילת. זה קסם לי מאוד והחלטתי לדחות את הלימודים לטובת הקורס. זה אמנם לא משהו שחלמתי עליו מגיל צעיר וגם אמי לא דרבנה אותנו לכך, אבל זו בהחלט חוויה". 

ליאור: "אחרי שסיימתי את לימודי במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ראיתי שסיון ונועם מאד נהנות מהטיסות והחלטתי להצטרף אליהן. התקבלתי בקלות לקורס שנמשך כחודשיים והדגש בו היה על בטיחות ותפקוד במצבי חירום ואש בטיסות". 

ויוני מסכמת: "כשאני מצטרפת לטיסות שלהן, הבנות תופסות פיקוד והופכות להיות המדריכות שלי. הן מפנקות אותי, מגלות לי פינות חדשות שטרם ביקרתי בהן וכמובן מהזווית הצעירה שלהן ואני זורמת איתן ונהנית. לאחרונה הצטרפתי לסיון לטיסה ליוהנסבורג לארבעה ימים, שכרנו מדריך מקומי שלקח אותנו לאזורי הסווטו ולמוזיאון האפרטהייד".

לדבריה, טיול כזה הוא יותר מכל שיעור גיאוגרפיה והיסטוריה ביחד. "נוכחנו לדעת שרק בשנת 1994 הסתיים האפרטהייד באפריקה ולשמוע מקרוב כל את הסיפורים המצמררים על גזענות שטרם נמוגה. כך שהטיסות בשבילנו הן שילוב מרתק של עבודה, טיול ולימוד בלתי נלאה על העולם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...