אבי ולורה פרחן פותחים פרק חדש בקיבוץ נווה ים
אבי ולורה פרחן לא מכירים את המונח "בית קבע". היה להם אחד כזה בימית, עד שפונו ממנו. אחר כך הקימו בית נוסף באלי סיני, ופונו גם משם. כעת הם מקימים בית חדש בקיבוץ נווה ים, תוקפים את הממשלה שלטענתם הפקירה אותם וסוגרים חשבון עם צחי הנגבי: "הוא עשה הצגה בפינוי ימית"
מהבית לא נותרה לבנה אחת, ואת הדגל שומר פרחן בכספת בביתו הזמני שלחוף נווה ים שבין עתלית לחיפה. מאז אותו פינוי מפורסם, הספיקה משפחת פרחן להקים את אלי סיני, ולהתפנות משם במסגרת תוכנית ההתנתקות.
אחרי שנים של נדודים הם שוב מוצאים את עצמם כחלוצים, הפעם בקיבוץ נווה ים המתפורר. מכאן, הם מקווים, כבר לא יבואו לגרש אותם.
פרחן מוציא את הדגל המפורסם מהכספת. הדגל שמור במצב מצוין, דגל של פעם, כבד, מבד אמיתי. הוא אוחז אותו ביראה: "בדיוק בימים האלו לפני שלושים שנה, היינו במסע הרגלי מימית לירושלים. לורה, אני והבת הגדולה מיכל.
"ביום העצמאות בנבי סמואל הייתה עצרת של אלפים עם אנשי גוש עציון, ודוד בן דוד הביא לי את דגל גוש עציון. הוא היה מהשבויים של גוש עציון שנפלה ב-48', וזכה להניף את הדגל מחדש ב-67'. אני מקווה שאני אניף את הדגל הזה בחזרה בימית, ואם לא אני - אז הנכדים שלי".
אחרי ההתנתקות שיחזר פרחן, את מסע
"היום הכל חפיף. הייצור עבר לסין, המפעלים מפוזרים בכל העולם ואת החקלאות עושים ערבים, או תאילנדים. זה ההבדל בין מה שהיינו, למה שהיום. המסר שלי לאורך כל הדרך הוא לחזור לשורשים, לחזור למה שהיינו. מי שלא מכיר את עברו - אין לו עתיד".
את ימית פינו בזמנו תמורת שלום, המתיחות כיום בגבול המצרי מעלה שוב את השאלה האם זה היה שווה?
"עברו שלושים שנה, ולא למדו את לקחי ימית. מנחם בגין ז"ל יצר את התקדים של שטחים תמורת שלום, אבל זה לא מביא את השלום - זה רק מגביר את התיאבון של הערבים לכבוש אותנו.
"הערבים מסביבנו, כולל אלו שנמצאים כביכול בהסכמי שלום איתנו, רואים את מדינת ישראל כהתנחלות מיותרת במזרח התיכון, שצריך להשמיד אותה ולסלק אותה. זה מה שחושבים גם ערביי ישראל, ואת זה לצערי לא הפנמנו".
הזוג פרחן פותחים את ביתם ואת ליבם בנסיבות לא כל כך נעימות, כאשר הם יושבים שבעה על אביה של לורה. לורה מספרת על אביה, שהיה אסיר ציון בברית המועצות, ומי שהחדיר בה משהו מרוח הציונות:
"מדובר באבא, שאימץ אותי כשהייתי בת 10. החינוך הבסיסי זה הגיל הזה. הוא החליט בגיל מסוים שהוא נוסע עם אופניים לארץ ישראל, והשלטונות תפסו אותו. הוא שהה חמש שנים בבית סוהר, ועשר שנים בסיביר בעבודות פרך. הסיפורים שלו על התקופה הזו היו זוועתיים: המכות על פיסת לחם, ואיך שהוא היה מחביא ואוכל טיפין טיפין בשביל לשרוד.
"הנזק הכי גדול שנגרם לו היה, שהוא לא יכל להביא ילדים. הוא היה בטירוף של ארץ ישראל, ואמא שלי הייתה קומוניסטית בטירוף פטריוטית ואוהדת סטאלין. בהתחלה הייתה מטרה להגיע לארץ, אבל בגלל שהוא היה ברשימה השחורה - לא נתנו לו, וגם לא לנו. הם התחתנו, והוא אימץ אותי לבתו החוקית. אני זוכרת שהיה לנו בית מאוד קטן. אני ישנתי במטבח, וההורים בסלון.
"אבל עם כל הגודל הזה - הבית שלנו תמיד היה מלא בצעירים שבאו לשמוע ממנו, והוא היה מלמד אותם על מדינת ישראל. הוא תמיד היה אומר 'ארץ ישראל חלב ודבש'. אני זוכרת שהיה לנו רדיו חבוט כזה, ושמענו קול ישראל. הוא היה 'בגיניסט', ובגין בשבילו היה אלוהים".
ב-1967, בפרוץ מלחמת ששת הימים, הגיע האישור המיוחל לעלות לישראל: "חשבו שאולי נפחד לעלות, אז אישרו. תוך שבוע אספנו את כל הפקלאות, ועלינו לארץ". לורה הייתה כבר בת 20 כשהגיעה לארץ החדשה, והמשפחה השתקעה בתל אביב: "לא הבנתי איפה החלב ואיפה הדבש, ונורא התעצבנתי".
בארץ הכירה לורה את מי שלאחר מכן הפך לבעלה. "הייתי במסיבה בתל אביב, וניגשו אליי שני בחורים: אחד בלונדיני, ואחד שחרחר. אני אוהבת שחרחרים, אז התחלתי לדבר איתו למרות שבקושי ידעתי עברית. הוא אמר לי שאני נורא קופה. לא הבנתי, והייתי בטוחה שזו מחמאה. אחרי שחברות שלי תרגמו לי מאוד כעסתי, אבל זה קנה אותי. מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
ואיך התקבלה ההחלטה אצלכם להתיישב בימית?
"עלינו לימית בשנות העשרים שלי, והיינו בין הראשונים. לי לא הייתה שום אידיאולוגיה. אחרי שאבי השתחרר מצבא קבע - הוא נהיה עובד מדינה, והוצב באל עריש. הוא היה מגיע הביתה פעם בשבועיים, וכבר היו לנו שלוש בנות ורציתי שיהיה להן אבא. אני זוכרת שעד גיל עשר לא היה לי אבא, והיה לי קשה. יצא אז מכרז של משרד השיכון, והממשלה אז קראה לנו להיות ציונים ולבוא להתיישב בימית.
"עלינו ב-75', והרחובות עוד לא היו עם מדרכות. אני חושבת שימית היא עיר שלא הייתה, ולדעתי לא תהיה גם כמוה בארץ. מי שתכנן את העיר היה גאון. ילדים הלכו שם בלי פחד, החשמל היה מתחת לאדמה, הייתה איכות חיים. הכל היה קרוב ונגיש לכולם. אני זוכרת שהבן שלי, שנולד שם, כשהיה בן שנתיים, הלך לאיבוד והגיע לבד למכולת. אני לא דאגתי לרגע, ובאמת התקשרו אליי מהמכולת שאבוא לקחת אותו".
למה את הכי מתגעגעת?
"קשה לי להגיד שהיום אני מתגעגעת, אפשר לומר שאני כואבת, זה כן. אני באתי מתל אביב לימית. בתל אביב התלהבתי מאיכות החיים, וכשהגענו לימית התלהבתי יותר מאיכות החיים. הרי יכולתי ללכת לריקודי עם, ולהשאיר את הילדות בבית בלי חשש. הייתה חברה קטנה, וכמו בכל חברה קטנה יש ויכוחים ואינטריגות, אבל כל אחד עשה משהו, מבלי שהטילו עליו תפקיד. לכולם היה אכפת מהמקום".
ובסוף רצה הגורל, ואותו בגין שהיה נשוא הערצתו של אביך - חתם על צו הגירוש שלך מימית.
"התחילו להגיע השמועות שיכול להיות שיחזירו את סיני, אבל אז הגיע בגין והבטיח שיפצה ביד רחבה. אני קיבלתי מאבא שלי חינוך מאד ציוני, אותי חינכו שמדינת ישראל זו מדינה של יהודים.
"ברוסיה לא הרגשתי את עצמי נרדפת, אבל בבית כל הזמן דיברו על ישראל, ואני ספגתי את זה. כשבאתי לפה אמרתי 'זו המדינה שלי. אין לי מה לפחד, רק להתפתח'. אני חוזרת שוב - כשהגעתי לימית לא הייתי ציונית, אבל כנראה שמשהו מאבא שלי כן חדר אליי. המדינה קראה לי לשם להתיישב בשם הציונות, והנה היא זו שמפנה אותי".
כעסת?
"היו הרבה שכעסו, אבל דווקא על העובדה שהגיעו אנשים מגוש אמונים. גם אני כעסתי עליהם, אבל בגלל שלדעתי הם באו מאוחר מדי. אם הם היו מגיעים יותר מוקדם אז אולי, כמו במקרה של הערים הגדולות בשטחים, היה הרבה יותר קשה, ואולי אפילו בלתי אפשרי לפנות אותנו. מה שלמדתי מאחד הרבנים ועד היום מלווה אותי, זה שהאדמה היא לא שלנו - היא של סבא של סבא של סבא שלי, והיא של הנכד של הנכד של הנכד שלי. אני משתמשת בה, ואסור לי לתת אותה. היא לא שלי".
בשלב הזה לורה כבר לא יכולה להחזיק את הדמעות, והיא ממשיכה בקול חנוק: "אני מאוד כועסת שעשו טראומה ל-1,200 משפחות. היום הם יודעים מה הם הפסידו, גם אלו שרצו כסף. אני זוכרת שבקומזיץ האחרון ניסיתי לדבר עם האנשים, להגיד להם שחברה כזו כבר לא תהיה להם. אמרתי להם שעם כל הטוב והרע, אתם תרגישו את זה כשתהיו בחוץ. אבל הכסף מסנוור. היום הם מבינים על מה שדיברתי. אני גם כועסת על עצמי שעשיתי טראומה לילדים שלי, שהשארתי אותם שם עד הסוף.
"כשהתחילו להרוס את הבתים - הבת שלי הייתה בחוץ, הלכה לראות את הקירות הנופלים. היא ישבה לבד, וצעקה 'הצילו, אמא', ואני הייתי עם אבי באנדרטה לראות איך צחי הנגבי, סליחה שאני אומרת את זה, עושה הצגה. בשבילנו זו לא הייתה הצגה, אלו היו החיים וטראומה מאוד גדולה".
אבי מתערב ומוסיף: "הנגבי עשה הצגה על האנדרטה, הכל היה מתואם עם השב"כ והצבא. את זה אנחנו יודעים בדיעבד. אנחנו נאבקנו על הבית, אבל היו כאלו שבאו, ותפסו טרמפ על המאבק שלנו". לורה ממשיכה: "המאבק שלנו היה אמיתי, ולא בשביל המצלמות. הילדה שלי ישבה לבד בין כל האבק וההריסות, ולא ידעתי מה היא הרגישה. רק אחרי שלושים שנה, כשקראתי את היומנים שלה, הבנתי מה עבר עליה".
על הכסף שסנוור את התושבים, ממשיך אבי לדבר בכעס עצור: "המשבר התחיל בגן הירק, כשאחד התושבים מנאות סיני ניהל שם את המשא ומתן מול הממשלה על הפיצוי. הוא רצה סכום אסטרונומי שהממשלה סירבה לתת, ואז עשה תרגיל, ורתם את נאמני ארץ ישראל למאבק כאילו אידיאולוגי. היה שם מאבק קשה מאוד. הם התבצרו על הגגות, ואפילו היה שם אחד עם רימון בכוונה להתאבד.
כשהממשלה ראתה שזה מתפתח לכיוונים שהם לא ציפו להם - הגיע שר הביטחון עזר ויצמן, והיה את מחזה היריקה המפורסמת שהוא קיבל בפרצוף. בנוסף אליו הגיעו שר המשפטים, וממלא מקום ראש הממשלה. הם לקחו את התושב בשקט, אמרו לו שהוא יקבל מה שהוא רוצה, וחתמו איתו על ההסכמים. אז הוא אסף את כולם בגן הירק, ואמר 'זהו, אנחנו לא נאבקים יותר'.
"אני זוכר שחנן פורת, זכרונו לברכה, אמר לו 'אנחנו נלחמים על ארץ ישראל', ובתגובה הוא אמר לו 'חנן, אל תשכח שאתה פה אורח'. הוא עשה שם הצגה שלמה, עשה מסדר, נאם נאום חוצב להבות, 'התקווה'. הוא היה דמגוג, הוא ידע לדבר. מזה המדינה הבינה שבכסף אפשר לקנות שקט, ומשם הסכר נפרץ".
וזה אותו סרט שחזר על עצמו באלי סיני בהתנתקות?
"כל עוד נאבקתי על ביתי - לא ניהלתי משא ומתן על בית חלופי, ואני נאבקתי עד הרגע האחרון. אנחנו קיבלנו אישור להישאר אחרי כולם, אחרי שכל צפון גוש קטיף היה בלי אף מתיישב. צבי הנדל אז אמר לי, שהמשא ומתן שהוא ניהל זה כמו ביטוח חיים, ומי שעושה ביטוח - לא ממש מתכוון למות, אבל הוא דואג למשפחה שלו לכל מקרה שלא יהיה.
"אז אמרתי לו בתגובה, שהרי אנחנו מאוימים על ידי מדינות ערב. אז בשביל ביטוח חיים בוא ונכין אדמות בקנדה, קרקעות בארצות הברית, נעשה הסכמים עם חברות תעופה וחברות ספנות, שמא ישמידו אותנו - ואז לשארית הפליטה יהיה לאן ללכת".
מה דבר כזה עושה למשפחה?
לורה ממהרת לענות: "דבר כזה קודם כל מלכד את המשפחה, אבל לצערי גם הורס. ככל שאבי נהיה יותר פעיל - הבית שלנו נהיה יותר פתוח. היו אצלנו מלא עיתונאים, חברי כנסת. מצד שני זרקו את אבי מהעבודה, מכיוון שהוא יצא נגד המדינה, כך שנשארנו בלי פרנסה. אני זוכרת אפיזודה מאוד מאפיינת למשפחה שלי. אנחנו היינו עם המתנגדים, וימית כבר רובה הרוסה. היו עוד כמה כמונו שאמרו שלא מתפנים, אז כדי לשבור אותם הרסו את הבתים שסביבם. הכל היה הרוס סביב הבית שלנו.
"היינו באנדרטה, והגיעו לקרוא לנו כי החיילים עומדים מול הבית, והילדים שלנו לא נותנים להיכנס. עכשיו הילדים היו בני 12, 10, 8, ושנתיים. הגדולה שלי עד היום נוזפת בי, שבגלל הפעילות שלנו כל האחריות נפלה עליה, ויש המון בזה. באנו, וראינו אותם עומדים לפי הגודל עם ידיים שלובות מול הדלת. החיילים עומדים מולם, ולא מצליחים לעבור את ה-40 סנטימטר גובה של הגדר. ארבעת הילדים הקטנים הללו עצרו כיתה שלמה של חיילים".
"נפשית הם לא הצליחו לעבור", מבהיר אבי.
לורה מסכמת: "היה עימות גדול, ואז הם התחילו לפנות. את הרהיטים הם לא פירקו, הם פשוט תלשו עם הברגים וזרקו באיזה האנגר. נשארנו בלי כלום. אמרתי לאבי 'אני רוצה ללכת לבגין, אני רוצה שיסתכל לי בעיניים'. ואז אבי אמר 'יאללה, נלך'".
"כשיצאנו לא ידענו לאן אנחנו הולכים, ואמרתי שאני הולך להקים מחנה פליטים ליד מחסום ארז עד שאשוב לסיני". מספר אבי על תחילת הרעיון, ממנו החלה אלי סיני. שר הביטחון דאז, אריק שרון, ששמע על תוכניותיו, הציע לו להקים יישוב בצפון עזה, במקום מחנה הפליטים. יום לאחר שסיים את מסעו, התייצב פרחן בלשכת שר הביטחון.
"הציגו לי את המפה, והראו לי איפה אפשר להקים את היישוב. שבועיים אחרי הגירוש מימית הייתי כבר בשטח, עם נציגי משרד הביטחון. כשראיתי את השטח של אלי סיני אמרתי להם 'פה אני רוצה לחיות, מכיוון שזה מזכיר לי את ימית'. לקחתי את הנשים שפונו מימית, הכנסתי אותם למזכירות הממשלה עם פרחים, בזמן דיון של ועדת השרים להתיישבות. חילקנו פרח לכל שר, כדי שיזכור אותנו. אחרי ארבעה חודשים התקבל האישור, ועליתי עם משפחה נוספת לקרקע. בהתחלה גרנו באוטובוס ישן, ובאוהל".
לורה: "התחלנו שם שתי משפחות. לא היה חשמל, לא היה מים, ואת הצרכים עשינו בטבע. הלכנו שני קילומטר, רק בשביל להתקלח".
בין לבין חזרה משפחת פרחן לתל אביב: "היינו צריכים לתפוס מרחק מכל זה, להתאפס על עצמנו", מסבירה לורה. "רשמתי את הילדות מייד לבית ספר, ורציתי שנתחיל לחיות".
אז למה לא להישאר בביטחון של העיר הגדולה, למה להתחיל הכל מחדש?
"מכיוון שכשהיינו בתל אביב הייתי שבורה. הייתי חולה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, וזה נתן לי סיבה לחיות. היינו בעשייה, וזה כאילו לא נדבקנו במחלה, מכיוון שלא היה זמן להתעסק במה שעברנו. הבית נהרס, והנה אנחנו בונים אותו מחדש. יותר נפשית מאשר פיזית".
לורה אמנם מספרת על הליך הריפוי שבבניית אלי סיני, אך מודה שגם הצעד הזה הותיר את אותותיו בילדיה: "הקטן שלי, עופר, שהיה בן שנתיים בפינוי ימית, היה מתכנס ושם ידיים על האוזניים כשהוא שמע את הטרקטורים שבאו להרוס. באלי סיני, כשהטרקטורים בנו, הוא גם היה עושה את זה, וזה ליווה אותו הרבה זמן. זה לא היה קל לילדים, והם נקמו בנו נקמות קטנות וטרטרו אותנו הרבה".
משפחות נוספות הצטרפו, היישוב גדל והתפתח, ואחרי 6 שנים החלו להיבנות מבני הקבע. ואז, קצת יותר מעשרים שנה אחרי האוטובוס והאוהל, אותו אריק שרון חתם על צו הפינוי של אלי סיני כחלק מתוכנית ההתנתקות.
"בהתחלה חשבנו שיש תקווה, מכיוון שהיישוב לא נכלל בתכנית ההתנתקות המקורית, אבל אז החליטו ללכת על הכל. הצעירים פנו לאבי שיוביל אותם במאבק. הוא לא כל כך רצה, אבל הסכים בתנאי שלא דנים בפיצויים ונאבקים עד הסוף. לצערי למרות ההבטחות גם שם התחילו לחשוב על הכסף, ונשארנו רק קבוצה קטנה מאוד".
איך זה השפיע עליך?
"הכל חזר אליי בבום. כשבאנו לימית היינו שלושים משפחות, ובאלי סיני התחלנו שתי משפחות. בימים האחרונים לפני הפינוי באו אלינו קבוצה של צעירים, ודיברו איתנו על הקמה של יישוב חדש. אמרתי להם שאני עוד מעט בת שישים, ואני כבר לא יכולה ללדת. הרגשתי שאת ימית ילדתי וגידלתי, והרגו לי אותה. הרגשתי שאת אלי סיני ילדתי, הילד שלי כבר הגיע בוגר, וגם פה המדינה, אותו רוצח, הרגו. הרגשתי שאני לא יכולה יותר".
ובכל זאת מצאה עצמה לורה, בגיל 65, ממציאה עצמה מחדש, ובונה מחדש את המוניטין שלה במקום חדש. יכול להיות שראיתם אותה מוכרת מחפצי האומנות שלה בדוכן בקריון - זה רק חלק מהעסק, שפתחה באזור התעשייה של טירת הכרמל.
"אני לא בן אדם של אבל, ולא של מוות. נכון, עברתי הרבה, אבל אני בן אדם של חיים. אני תמיד ממשיכה, וכנראה תמיד אבנה, ומזה אני שואבת כוח. זה גם בעסק שלי, שהתחלתי אותו בימית, העברתי אותו לשדרות ועכשיו בטירת הכרמל. יש שם את עבודות היד שלי, ואני גם מלמדת, אבל גם הלבשה תחתונה ודברים אחרים. פה אני עוד פעם מתחילה מהתחלה. אני לא מרגישה את הגיל שלי, בגלל שאני כל הזמן בעשייה".
אבי מתקיף את הנושא מזווית אחרת: "עם כל הכעס שלי על בגין, שהוליד את הרעיון של שטחים תמורת שלום, הוא גם זה שדאג לשיקום מהיר למפוני חבל ימית. הממשלה אמרה שהיא למדה את לקחי ימית, אבל הם לא עשו דבר, אלא בדיוק ההיפך. עברנו חמש שנים מאוד קשות. דבר ראשון שתלמיד תיכון שלומד פסיכולוגיה יודע, זה שאם לוקחים עקור, ושמים אותו ליד ביתו - זה הצעד הראשון לשיקום.
"מה שאנחנו עברנו, הייתה התעללות וחוסר רגישות. בגין דאג להעתקות חברתיות לכל המפונים מסיני, ואמר שיש להקים ישובים בצורה מוסדרת גם מבחינת הערכים הכספיים. לכאורה הממשלה לא הייתה צריכה לחוקק חוק חדש, אלא רק לקחת את חוק פינוי סיני, להשוות את הערכים הכספיים למצב כיום ולהחיל אותו עלינו. בחוק, שאני קורא לו 'פינוי ביזוי', לא קיבלנו אפילו חצי ממה שמגיע למתיישב".
אז החלטתם לדאוג לעצמכם?
"מייד לאחר הפינוי הכרזנו על הקמת גרעין. כתבנו מגילת יסוד, ובה הצהרנו שמטרת הגרעין היא לאחד בין כתומים וכחולים, דתיים ושאינם דתיים, עולים וותיקים, ספרדים ואשכנזים, מתיישבי יש"ע עם מתיישבים מהקיבוץ והמושב, בני הנוער העובד והלומד עם נוער חובשי הכיפות הסרוגות. עדיין לא ידענו איפה נתיישב, רק גיבשנו קהילה.
"לפני שהגענו נווה ים כלל 47 חברים, חלקם תשושי נפש. מנהל מקרקעי ישראל בכלל עמד לכבוש את המקום ולפרק אותו, מכיוון שמתחת ל-50 חברים זה קיבוץ לפירוק. יצא שבדיוק מה שהכרזנו התממש. באנו הכתומים, חברנו לכחולים חובשי כיפות עם כאלו שלא, ואנחנו מקימים את נווה ים בעצם מהתחלה. עברנו הליכים בירוקרטיים קשים מאוד, ולמעשה אנחנו עדיין פליטים בארצנו. רוב חפצינו עדיין בקונטיינרים. אבל כשראיתי שהממשלה לא עושה - לקחתי קבוצת חלוץ של הגרעין, ומכספנו הפרטי, מאותו מעט שהוכנס לחשבונות שלנו, קנינו את המבנים האלו. חשוב לי לציין שזה לא זול. כל מבנה עולה 300 אלף שקלים ויותר.
"שמנו כל אחד 30 אלף שקלים לתשתיות, והתחלנו את השיקום הנפשי לפחות ובעזרת השם גם הכלכלי. עם כל הביקורת שלי על בגין שגירש אותי מימית, ייאמר לזכות ממשלתו, וזה כולל גם את אריק שרון, ששישה חודשים אחרי כבר הייתי על הקרקע באלי סיני. אמנם בדיור זמני, אבל כבר הייתי בקרקע שבה אני הולך לבנות את הבית שלי. פה אני שבע שנים, ועוד לא התחילו את התשתיות לבניית בתי הקבע. זה אומר דרשני. אני קורא לראש הממשלה אישית להיכנס לעובי הקורה, לדפוק על מכסה המנוע, לכופף את מי שצריך בהליכים הבירוקרטים, ולהתחיל לבנות את בתי הקבע שלנו. מדובר על 48 בתי אב. 24 משפחות שנעקרו פיזית, כמו הבנות שלי שאין להן בית, ודור ההמשך כמו הבן הצעיר שלי".
שכונת הקרווילות בנווה ים, נראית כמו היישוב הזמני הכי קבוע שתראו. ככה זה כשמדובר באנשים, שהמומחיות הכי גדולה שלהם זה אריזה מהירה והתיישבות מחדש. על מה שהיה פעם כפר הנופש של נווה ים, מנסה פרחן לאסוף את השברים של משפחתו המצומצמת, וזו הרחבה, והוא מאמין שעם קצת עזרה גם כאן יפריחו את השממה:
"נחזיר את הפעילויות המשותפות, ואת החיים הקהילתיים בדיוק כמו שהיו פעם, בקיבוצים, וכמו שהיה לנו בגוש קטיף. תהיה טיילת, מוקדי תיירות וספורט, נופש וקמפינג, ובעיקר יהיו חיים והילדים יחזרו להתרוצץ בשבילי הקיבוץ. זה תלוי מאוד גם בוותיקים - קיבוץ מתחדש. יש עוד קרוב ל-140 יחידות שהמנהל משווק, ואני מקווה שהוא ישכיל לקלוט אנשים שבאים לבנות גם קהילה, ולא רק בית".
לורה מהנהנת ומסכמת: "אני לא רציתי לחשוב שוב על הקמת יישוב, מכיוון שלא רציתי שוב את הטראומה הזו. רציתי רק בית משלי, ליד הים. אבל הבעל שלי כתוב עליו, שהוא חייב עוד פעם לבנות יישוב. אני יודעת שזה החיים שלו, זו ההבראה שלו מהמכות שהוא קיבל. אז למרות שהמשפחה סובלת - אני אוהבת אותו ותומכת בו, מכיוון שאני יודעת שאם ניקח לו את זה - הוא ימות".
צחי הנגבי מסר בתגובה: "את אבי פרחן, סמל המאבק להצלת יישובי סיני, אני אוהב ומעריך מאוד. לפיכך, איני מתכוון להתווכח עם פרשנותו לאירועי ימית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם