נערת הקסמים: כתבתנו החליפה את יאנה יוסף כשוליית הקוסם
תומר דודאי היה אלוף ישראל בקוסמות. לאחר שגילינו כי יאנה מהאח הגדול שימשה שוליה שלו, שלחנו אליו את רביטל פרקר בשמלה קרקסית על מנת שיבתר אותה לשלושה חלקים ולא ימהר להרכיב מחדש. במשך בוקר שלם הוא הקסים אותה, ולשמחתנו היא חזרה בחתיכה אחת
תומר דודאי, הקוסם המוכשר והאיש האמון על שלומי בשעתיים הקרובות, מתאר לי מהי הפוזיציה המוצלחת ביותר על מנת לשרוד את הקסם הזה: "תיכנסי ממש פנימה, קודם עם הישבן ואחר כך עם הרגליים, תרדי עוד למטה, תתקפלי, הראש הצידה, יד אחת פה והשנייה שם, עוד טיפה, ולהתכווץ".
להתכווץ עאלק. בורכתי בכל מיני מעלות, הוריי אוהבים להתרברב, אך מסה זעירה אינה אחת מהן. גמישות דווקא לא חסר, אולם נסו אתם להתחפש למשולש שווה צלעות כשהקניידלך מפסח מצאו נחלה על המותניים וגם החרוסת עשתה דרכה לבטן התחתונה ומשכינה שם שלום עם הפסטה מאתמול.
מספר ניסיונות נוספים להצטמצם, ולו על מנת להוכיח לספקנים כי קיפול אוריגמי אינו שמור רק לנערות גומי סיניות לא מפותחות, עלו בתוהו. מאוכזבת מעט, אם כי לא נטולת מודעות עצמית, צלחתי את דרכי אל מחוץ למתקן מעורר החרדה.
"אנחנו בונים את המתקנים האלו ממש קטנים בשביל שהאשליה תהיה מרשימה יותר", ממלמל דודאי הנבוך קמעה ומנסה להשיב לי טיפת כבוד עצמי: "לפני שאני בוחר אסיסטנטיות, אני בודק אם הן נכנסות למתקנים, הן צריכות להיות ממש רזות וגמישות".
על מנת להמחיש לכם, הקוראים, כי דודאי מתכוון לכל מילה, נספר כי במחצית השנה שקדמה לכליאתה מרצון תחת עינו הבוחנת של האח, שימשה יאנה יוסף כשוליה שלו במופעיו באילת. נו, עם כל הקנאה, ויש הרבה קנאה, לא אתיימר להידמות ליוסף. איני לוקה באשליות. חיוך נמתח על שפתיי ואני מבהירה לו, בפעם השלישית השבוע, שהייתה זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש, אבל מה לעשות, הבוסים שלי מתים לשפד אותי.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
לכבוד פסטיבל הקוסמים הישראלי השנתי שייערך מחר ומחרתיים (2-3 במאי) בתיאטרון חולון, נפלה החלטה מערכתית כי מרתק ומשעשע יהיה אם אתנסה בתפקיד שוליה של קוסם. בבוקרו של יום שישי שעבר, בעוד מרבית מכריי מנמנמים לאחר בילוי לילי, חלקם רובצים בים ואחרים מתאזנים בשיעור יוגה, אני עושה דרכי לתיאטרון חולון. מוקצבות לי שם שלוש שעות להיכנס לנעליה של שוליה לצד הקוסם תומר דודאי ועוזרו האישי, יוני עזיז.
עיני העוברים והשבים משתהות על תלבושתי החריגה הכוללת שמלה אדומה מנוקדת, יש יאמרו מעט קרקסית, גרביון שחור, נעלי עקב, אודם בוהק וכל זאת לפני השעה 9.00 לפנות בוקר. בדרך אני חולפת על פני הירקן השכונתי המזהה בי זיק מבוכה וממהר להפטיר ברשעות: "לילה קשה?". אל דאגה, אני מסננת בלחש, אולי דודאי ילמד אותי איך לכשף לך את הקישואים לכדי ערימת ריקבון.
דודאי (30), תושב ראשון לציון, אשר נרתם בשמחה למשימת המרת אדם רופס, לאה וממורמר שכמותי לכדי כדור של אושר, חינניות וחיוניות, הוא מנהלה האמנותי של אגודת הקוסמים הישראלית זה שבע שנים וזכה שלוש פעמים באליפות ישראל לקוסמים. הוא עוסק בכל סוגי הקסמים – קסמי ילדים, מנטאליזם ואילוזיות, האחרונים נחשבים למורכבים, למסוכנים ולמרשימים ביותר. המשפחה, כצפוי, לא תמיד הריעה לבחירתו המקצועית.
"בשנת 2003 עליתי לתחרות באגודת הקוסמים בפעם הראשונה והזמנתי את כל המשפחה", הוא מספר. "הייתי כמעט אחרון ובהפסקה, לפני שהופעתי, אבא שלי שהתנגד עד אז לעיסוק שלי, אמר לי שהרמה מאוד גבוהה ויש לאנשים כישרון מיוחד. אני חשבתי בלב שהרמה לא כזו גבוהה. כשעליתי נתתי שואו מטורף עם דברים שאני המצאתי והשופטים אפילו עמדו ומחאו לי כפיים וזכיתי באליפות ישראל".
מה אמרו ההורים כשזכית?
"אבא שלי בא ואמר לי שגדולתו של אדם להודות בטעות שלו ומהרגע הזה בכל מה שאני אצטרך ממנו הוא יתמוך בי. מאז זכיתי פעמיים נוספות בתואר אלוף הארץ לקוסמים ואז כבר שכללתי את המופעים ונסעתי להביא מתקנים מלאס וגאס. היום אני לא מתחרה כי אני עובד עם הקוסמים באגודה ושופט בתחרויות".
דודאי התוודע לעולם הכשפים הרבה לפני שפתח בית הספר הוגוורטס את שעריו למען הארי פוטר וחבריו להרפתקאות. ערכות המג'יק התמימות שקיבלנו, בני הדור הקודם, כמתנה בילדותנו, פתחו לדודאי, כמו לרבים מעמיתיו למקצוע, את הצוהר לעולם המופלא. את חייו כילד ונער העביר דודאי בניכוס כל קלפי הכדורגל של חבריו לכיסו הפרטי - ולא כי התמזל מזלו, ובהדגמת זריזות ידיים אשר הפכה לשמו השני.
בחירתו להפוך את התחביב למקצוע, מסתבר, השתלמה לו אלפי מונים מהשאיפה המפוהקת שלי להתפרנס מאורח חיים יושבני ככתבת, שכן האיש, הצעיר ממני בשנה, כבר מחזיק בבית נאה בראשון לציון, בו הוא מתגורר עם רעייתו ושני בניהם הקטנים, ובציוד קסמים בשווי עשרות אלפי דולרים.
"כשהייתי בן 17 עבדתי בפיצרייה של דוד שלי ועשיתי 4,500 שקלים לחודש, אבל בזבזתי כל חודש 6,000 שקלים על קסמים בחנות 'מרכז הקסמים' שהייתה באלנבי", נזכר דודאי בחיוך. "אבא שלי כל כך כעס עליי, הוא אפילו בא לחנות ואיים על המוכר שיפסיק למכור לי דברים, אבל הוא מכר לי בסתר".
"תעשה לי קסמים", אני מתחננת כמו ילדה עם חסך, נהנית מהזכות שנפלה בחלקי להיות אחת מיני ארבעה ברי מזל שיחיו הבוקר באשליות, לצד עזיז, שגיא הצלם וג'ניה, אחראית האולם מטעם התאטרון. אני מגייסת חדות חושים עילאית מתוך תקווה לתפוס את הקוסם בקלקלתו. הוא מדגים עליי קסמי קלפים בצורה כה מושלמת, שאפילו הקרבה הפיזית בה אנו יושבים לא מאפשרת לי להיכנס לעובי הקורה ולעלות על הטריק
אני מתבקשת לספור קומץ קלפים באיטיות, משל הייתי תיירת שאינה יודעת לספור בעברית לאחר ליל הילולים עם הטיפה המרה. הממצאים - בידי עשרה קלפים. בספירה חוזרת, העשרה כבר הפכו ל-12. לא ברור מתי מצמצתי ואפשרתי לו להשחיל שני קלפים נוספים לחפיסה. אני בוחנת אותו בעיניים נוקבות ושואלת "מה, לא תטעה בשביל הג'סטה?".
דודאי מחייך בנימוס ובטון בוטח מורה לי לחלק את הקלפים ההפוכים שבידו לקבוצה של אדומים ולקבוצה של שחורים, אחד אחד. ניחושים לא מושכלים בכלל שעשיתי הביאו לחלוקה מושלמת של קלפים אדומים ושחורים. אני מחשידה מבט אל עזיז, אולי הוא בכלל תרם להצלחת הטריק הזה על ידי שיקוף הקלפים באמצעות מראה קטנה שנמצאת ברשותו. לא, הנ"ל עסוק ככל הנראה בפענוח אפליקציית ה-drow something באייפון שלו. משם לא תבוא הישועה.
אני מתחילה להבין שמחשבתו של דודאי חדה כתער ואפילו שעת הבוקר המוקדמת לא מחרבשת לו את הביצועים. בניסיון אחרון להכשילו אני מבקשת ממנו שידגים עלי קסם מתחום המנטאליזם – קריאת המחשבות. מה הסיכוי שזה יצליח לו? אני מרוצה מעצמי על שהשכלתי לדרוש דרישה כה מוגזמת, אני בקושי עוקבת אחרי המחשבות של עצמי, אז שהוא יצליח לעלות עליהן? האיש נענה לבקשתי וטורח להזכיר שנוכח השעה המוקדמת יש קושי מסוים לבצע קסם מנטאליזם בהצלחה ובקיצור, נקווה לטוב. נהדר, אני חוככת את ידי בסיפוק, אולי הפעם אצליח להערים עליו או לפחות לעלות על השטיקים שלו.
"תכתבי על הפתק הזה שם, אני יוצא מהאולם, לא רוצה לראות מה רשמת, תקפלי את הפתק ותשמרי אותו אצלך", מורה דודאי ברשמיות ופונה לכיוון הדלת. אני רושמת שם של מישהו מעברי, מקפלת את הפתק וממתינה לבאות. דודאי מגדיל ומבקש שאחזיק את הפתק אצלי לכל אורך הקסם. זחיחות מציפה אותי - אין סיכוי שהוא ראה מה רשמתי בפתק התמים הזה. זהו, עכשיו נראה אותו מתמודד.
אנחנו מתחילים בקסם: אני מתבקשת להביט לדודאי בעיניים ולהימנע מלסמן לו אם ניחש נכונה או שמא טעה. "אני אנחש קודם אם זה גבר או אישה", הוא מתמהמה ומבטו חודר את עיני. חיוך של מבוכה מתפשט על פניי ואני נתקעת עם הפרצוף המטופש הזה במהלך הדקות הקרובות. לאחר משחק מצמוצים בן כדקה בינינו דודאי קובע בהחלטיות "זה גבר". אני שומרת על זוויות הפה המתוחות לכדי חיוך מגוחך על מנת שלא לרמוז, חלילה, דבר.
"זה מישהו מהעבר, מלפני שנים", הוא ממשיך לפרום בקלילות את קליפות נשמתי ולחשוף כל נקודה פגיעה, "יש לו הרבה אותיות אהו"י בשם. יש גם א'. מי זה יואב?", הוא יורה. החיוך הופך לצחקוק ואני מודה מיד שגם הפעם הוא קלע בול פגיעה. "אהבה ישנה", אני פולטת. תשובתי הכנה מפתיעה אפילו אותי ודודאי ממהר להפגין שביעות רצון מהצלחותיו הגורפות. "אהבה ישנה", הוא מזמרר ומיד מתמלא חמלה קלה כלפיי. "איך עשית את זה?", אני תובעת בקוצר רוח. "את יודעת לשמור סוד?", שואל דודאי. "כן, כן", אני ממהרת להגיב וממתינה לגלות אילו עיוותים הציגו פניי בדקות האחרונות שהסגירו לדודאי את השם הארור הזה. "גם אני" הוא פוסק.
בשלב זה נהיר לכל הנוכחים באולם כי בשעה החולפת הפכתי מאדם חד מחשבה ליצור מבולבל וסתור רגשות. "הפסקת יין?", הוא שואל. אני מתרצה בקלות להזמנה למשקה והוא יוצא לרכבו ושב חיש מהר ובידו בקבוק יין וכוס. אך אין מנוחה לרשעים, גם פעולת המזיגה הפשוטה, כשהיא מבוצעת תחת ידו של הקוסם, אל לה ללקות בבנאליות השמורה לסומלייה. דודאי מוזג יין מהבקבוק היישר אל הכוס המרחפת תחתיו באוויר, בעוד ג'ניה, שמבטה המשועמם התחלף בהבעה עצבנית נוסח "כל הזמן עובדים עליי", שגיא ואנוכי משפשפים עינינו בתדהמה. שתיתי כבר? אני חושבת לעצמי, אני שיכורה?.
דודאי, שכנראה חש בספקות העצמיים הגוברים בי, מצביע בדיסקרטיות לעבר הטריק שמאפשר את המזיגה האלגנטית. אתם, הקוראים, תאלצו להסתפק בניחושים, אך האמינו לי, כמה פשוט ככה מוצלח.
"תגידו, יש לכם שטר כסף?", הוא שואל פתאום. על אף מצבי הכלכלי המביש, אני מיד שולפת את הארנק, מה שנקרא – חיה בסרט. נכון לאותו בוקר הוא תפוח מכרטיסי ביקור של אנשי מקצוע לא שמישים בעליל ומתעודות מרופטות מקורס הצלילה שעשיתי ב-2003 .
בליבי מעוררת תקווה קלושה שאולי הוא הקסים לי לשם איזו מאייה. בעודי מפשפשת אחר מזומנים שאין, שגיא מלווה לקוסם שטר של עשרים, תוך קריאות הבהרה כי הוא מצפה שכספו ישוב אליו. אני מביטה נוכחה ומגלה כי גם את השטר של שגיא הצליח דודאי להרחיף בין ידיו. חשמל סטטי? אני שואלת. לא ממש. לא רוצה לגלות, לא צריך.
יין וכסף מתעופפים זה טוב ויפה, אבל אני טיפוס מפקפק, ומבחינתי הגיע הזמן להעביר הילוך: "אותי אתה תצליח להרחיף?" אני שואלת מיד, מחכה לתגובה שלילית ממרום משקלי. "ודאי, חכי כאן" הוא מורה. אני שותקת. מאז שהייתי ילדה קטנה מאוד, לא הצליחו להרים אותי על הידיים, פעם אחת אפילו נשברה תחתיי נדנדה (אם כי אני טוענת בתוקף בפני כל מי שמוכן להאזין כי היא לא הייתה מי יודע מה תקינה מלכתחילה), ועכשיו האדם ממוצע המימדים הזה יצליח לגרום לי לשייט באוויר? לא נראה לי.
דודאי ועזיז שבים אל הבמה עם קופסת קרטון פשוטה המעוטרת בכיתוב "שביר". זה נראה לי יופי, לפה אני בטוח נכנסת! צהלתי. "בהתחלה הכל נראה טוב", מנסה דודאי לסכל את שמחתי המוקדמת. אני מתבקשת להיכנס פנימה ולהוציא את ראשי מלמעלה על מנת להבטיח לשלושת היושבים בקהל על מנת שייווכחו במו עיניהם כי עודני שם.
"שבי ישיבה מזרחית, או אפילו על הברכיים, איך שנוח לך, בלי לחשוש", אומר דודאי בקול בוטח. אני מבצעת. קשה להסביר את שעובר במוחו של אדם הגובל במשקל עודף, כמוני, כשהוא מתכנס לקופסא בה הניחו את ישבנן החטוב מיני בנות מתקתקות סטייל יאנה יוסף. התחושה של התאמת הגוף למרחב המוקצב לו, זאת ועוד - הותרת שאריות חלל בהן ניתן להתרווח, היא עילאית. האושר ניכר על פרצופי המבצבץ ממרום הארגז ומתחלף בתמיהה לאור הפלאשים ממצלמתו של שגיא. "מה קורה?", אני מבררת. "מרחפים", עונה דודאי בפשטות. וואלה, מרחפים, נפלא! לא להאמין שצלחתי את תרגיל הקסמים הראשון שלי כשוליה!".
פסטיבל הקוסמים חוגג השנה 30 שנים לאגודת הקוסמים הישראלית, בנשיאות דליה פלד. השנה יופיעו בפסטיבל מיטב הקוסמים מישראל והעולם, ביניהם: יו הו ג'ין - אלוף אסיה בקסמים; אנדרו וויין - מהמובילים בקוסמי ארצות הברית המייעץ לדיויד בליין, דיוויד קופרפילד ופן וטלר; יאן בארדי – המנטאליסט הנחשב ביותר באירופה; נמרוד הראל; אמיר לוסטיג; ליאור מנור; וכמובן אלופי ישראל בעבר ובהווה: תומר דודאי; צחי וויט; גיא זלוטניק ועוד רבים אחרים.
המופעים יתקיימו בימים רביעי וחמישי (2-3 במאי), בתיאטרון חולון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם