תעלומה באשקלון: למה נסגרה המכללה באמצע שנה"ל?
"מכללת העיר" נתנה מענה לעשרות תלמידים באשקלון והעסיקה עשרות מורים. אבל ביום בהיר אחד, כל מי שהגיע למקום גילה שערים נעולים. המנהל משה מרזם הסביר לפונים שהסגירה היא זמנית כיוון שהוא חולה, אבל מאז כבר עברו שלושה חודשים. עכשיו התלמידים מרגישים שננטשו והמורים דורשים את כספם
לפני כארבע שנים החליט משה מרזם, קצין צה"ל בעברו, לפתוח את מכללת העיר. במשך שנים קודם לכן הוא ניהל את "תיכון תל אביב", ורצה לשדרג את המודל. המטרה שלו הייתה לטפל בתלמידים שהלימודים בתיכונים המקוריים שלהם לא התאימו להם. הוא ניסה לגייס אותם אליו ולהוליך אותם לתעודת בגרות, בניגוד לכל הסיכויים.
לצורך העניין הוא הקדיש את כל כולו. הוא יצא בעצמו לרחובות אשקלון וחיפש בני עשרה שמסתובבים בחוסר מעש. לאחר מכן, דיבר עם הוריהם, והסביר להם את גישת הלימוד שלו. הוא הבטיח להם שאצלו, הילדים שלהם יצליחו להשתלב היטב, למרות שלא הצליחו במוסדות הקודמים בהם למדו. מרזם האמין בכל לבו בשיטת החינוך שבה בחר. כשפתח את מכללת העיר, לא חשב על רווחיות ועל כסף, אלא על תחושת הסיפוק שתהיה לו כשהתלמידים יצליחו בלימודיהם.
◄בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
במשך שלוש שנים, המכללה (אין, כמובן, שום קשר למכללה האקדמית אשקלון) תפקדה כתיכון בוקר אקסטרני, עבור תלמידי כיתות י"א-י"ב. בשעות הערב היא שימשה כבית ספר לקורסי העשרה לאוכלוסייה בוגרת יותר. לפחות מעל פני השטח, הכל התנהל כשורה במכללת העיר: מספר הנרשמים היה גדול, השיעורים התנהלו למופת וההצלחה באה לידי ביטוי גם בציונים. מכללת העיר של מרזם הייתה הצלחה גדולה, עד שהמקום נסגר, ביום בהיר אחד.
מרזם חלה, וכל המפעל שלו התמוטט בבת
רבים מהנוגעים בדבר טוענים כי מרזם עצמו תרם לחרושת השמועות, בכך שלא סיפק תשובות שמניחות את הדעת לאיש מביניהם. "הוא פשוט אמר לנו שהוא חולה, ושכשיבריא – הוא יחזור", אמר גורם במכללה. "הוא לא נתן שום תאריך יעד או סדר גודל של מתי להערכתו הוא יהיה כאן שוב".
רבים מבין התלמידים נותרו זועמים על ההתנהלות של המנהל. הם, שהצליחו לחזור למסגרת לימודים תוך מאמצים אדירים מצדם, הרגישו נטושים. חלק מהם חיכו שיחזור, אחרים העדיפו שלא להמתין ומצאו לעצמם בית חדש, במוסד חינוכי אחר.
בכל מקרה, רבים מהתלמידים כועסים גם היום, שלושה חודשים מאוחר יותר. הכעס מופנה לאו דווקא אל מרזם עצמו – שהרי לא הזמין את מחלתו – אלא יותר אל ההתנהלות. "כיצד ייתכן שאדם אחד, מנהל בית ספר שלם, עם עשרות תלמידים ועשרות עובדים, וברגע שהוא חולה הכל נסגר?", תהה אחד התלמידים ממכללת העיר.
"משהו פה לא נראה לי בסדר. כמובן שאני לא מטיל ספק בזה שהוא חולה ומאושפז, למרות שראיתי כמה פעמים בחודשים האחרונים. אני בטוח שהוא לא מרגיש טוב, אבל זו לא הנקודה. העניין הוא שאנחנו בנינו על המוסד הזה, שנקרא מכללת העיר, והתכוונו ללכת איתו עד הסוף לבגרות. איזה מין מקום זה, שקורס לחלוטין ברגע שהמנהל לא יכול להגיע אל העבודה, מסיבות כאלה ואחרות? דבר כזה לא יכול לקרות, ואנחנו הקורבנות של כל הבלאגן הזה".
רבים מבין התלמידים, שמרזם ראה בהם נפשות תועות וביקש להחזיר אל מסלול הלימודים, נאלצו להתמודד עם טלטלה גדולה מאוד מבחינתם. חלקם הקטן אף איבד אמון במערכת החינוך והחליט שלא ילמד יותר. "רובנו הלכנו ללמוד בתיכון תל אביב, כי לא הייתה לנו ברירה", סיפרה אחת התלמידות.
"לא יכולנו לחכות לו יותר מדי עד שיחזור. ההורים שלנו התבאסו, כי הם שילמו כסף בשביל הלימודים שלנו, וגם אנחנו התבאסנו, כי אנחנו חייבים את תעודת הבגרות שלנו. אבל מה יכולנו לעשות? נתקענו בדרך ללא מוצא, והפיתרון היחיד היה למצוא מקום אחר ללמוד בו".
רבים מבין האנשים עמם שוחחנו הביעו סימפטיה למצבו העדין של מרזם. כיתות מכללת העיר נמצאות בבניין בית גור, במדרחוב העירוני. באותה הקומה משכירים משרדים גם בעלי עסקים פרטיים רבים.
אחד מהם אמר: "אני מכיר את משה טוב מאוד, ויודע מה עובר עליו. את כל מה שהוא עשה בבית הספר הזה – הוא עשה ממקום טוב. הוא רצה שלתלמידים האלה תהיה תעודת בגרות והוא סייע להורים, כלכלית עד כמה שהוא היה יכול. לפעמים הוא אפילו יצא קצת פראייר, אבל זה לא מה שעמד לנגד עיניו. הוא פשוט רצה שלכל הורה יהיה נוח לשלם עבור הלימודים של הילד.
"בסופו של דבר, הדברים האלה פגעו גם בו. הוא היה יותר מדי נדיב. הוא פנה להמון גופים שיעזרו לו, אבל לא הייתה היענות גדולה, וחבל. משה בסך הכל רצה לעזור לנוער קשה יום, ואחרי תקופה כל כך יפה, הכל ירד לטמיון. אני מקווה שהוא עוד ישוב לאיתנו, מבחינה רפואית, ויבריא את העסק הזה, כי זה עסק חשוב. לא דיברתי איתו בשבועות האחרונים, אבל אני יכול להבין אם הוא מדוכא, או מרגיש רע. הוא נפל למשכב, ואחריו נסגר העסק שבנה בעשר אצבעותיו".
לא רק התלמידים כועסים ומתוסכלים. גם המורים שעבדו אצל מרזם, חלק בעלי תואר שני ודוקטורט, מצאו את עצמם מול שוקת שבורה. הם טוענים כי לא קיבלו את השכר שלהם עבור החודשים האחרונים שבהם עבדו.
"אני עזבתי את עבודתי במכללה עוד חודשיים לפני שהיא נסגרה, כי הבנתי שלמשה אין כסף לשלם לי את המשכורת שלי", סיפר השבוע אחד המורים השבוע, שלימד קורס העשרה בערבים. "לא היה לי נעים לעזוב את המקום, אבל עם כל הרצון הטוב – אני בטח לא יכול לעבוד בחינם. כמה זמן אפשר לחכות למשכורת?".
לעומתו, דודי כהן, מורה למתמטיקה במכללת העיר, החליט להישאר ולחכות, למרות שהמשכורות שלו איחרו להגיע. כהן לימד תלמידים לבגרות במתמטיקה, והרגיש כי למרות העיכוב בשכר – אסור לו לעזוב את המשימה באמצע.
"במשך חודשיים שלמים עבדתי ולימדתי את התלמידים, בלי לקבל משכורת", סיפר כהן השבוע. "ידעתי שהמשכורות שלו מאחרות בשבועיים, אז חיכיתי בסבלנות. אבל כשעברו השבועיים, והוא עדיין לא שילם, זה כבר היה מוגזם. הוא לא יכול לצפות ממני להמשיך לעבוד כשאני לא מקבל משכורת".
דיברת איתו? הוא הסביר לך מה קורה ולמה התשלום מתעכב?
"כן. פניתי למשה בנושא, והוא אמר לי בכל פעם מחדש שהמשכורת עומדת להיכנס לי לחשבון. הוא אמר לי שזה יקרה בעוד יום, בעוד יומיים, בעוד שבוע וכך הלאה.
"הוא חייב לי כסף. ולא רק לי: יש עוד מורים שהוא חייב להם. אנשים כאן עבדו, קרעו את עצמם ולימדו את התלמידים. אז מה, איך זה שבסוף הם לא מקבלים שקל על העבודה שלהם? זו חוצפה. אם היו אומרים לנו מראש שאין כסף לשלם לנו, אז היינו נפרדים כידידים, וזהו".
ומה החלטת לעשות בנדון?
"החלטתי לפנות לעורך דין. עורך הדין שלי אמר לי שעד שלא מוכרזת פשיטת רגל, לא נוכל לקבל את הכסף שלנו. זה מתסכל. משה אומר שהוא חולה. יכול להיות. אולי הוא באמת חולה, אבל זה לא מצדיק עיכוב כזה במשכורות".
גם ציפי גאוי, שהגיעה ללמד שיעורי תנ"ך במכללת העיר פעמיים בשבוע, לא קיבלה את המשכורות האחרונות שלה. היא עבדה במכללת העיר מחודש ספטמבר שעבר ועד לחודש ינואר האחרון, אז נסגר המקום.
היא מספרת כי המשכורת היחידה שהיא קיבלה הייתה באוקטובר, כמה מאות שקלים בסך הכל. את שאר הכסף היא הייתה אמורה לקבל בחודש שלאחר מכן, אך הוא לא הגיע. "לא חשבתי לרגע שיכול להיות שיש איזושהי בעיה לשלם לי", אומרת גאוי. "באמת שלא תיארתי לעצמי דבר כזה. הכל היה נראה כרגיל. לא ניסיתי לחקור יותר מדי מה קורה, עד שיום אחד הגענו למכללה וראינו שהכל סגור".
ומה עשית כשראית את זה?
"הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר למשה. דיברתי איתו בטלפון, ואז הוא הוא אמר לי שהוא נמצא בבית החולים. בהתחלה קיבלתי את זה, אבל עד היום הוא ממשיך להגיד לנו שהוא מאושפז בבית החולים. עוד הרבה מורים מחכים למשכורות שלהם. היו כאן מורים לאנגלית, לשון, היסטוריה, אזרחות, מורי ערב למבוגרים, עובדים כלליים.
"הם לא קיבלו משכורות עבור החודשים האחרונים. אני מתכוונת ללכת לבית דין לעבודה, אני לא יודעת אם שווה לי לחכות לתזוזה מצדו. אני יודעת שיש מורים ועובדים שהחליטו להרים ידיים, לוותר על הכסף שחייבים להם. פשוט אין להם כוח להתעסק עם זה, למרות שחייבים להם כסף. אני, לעומתם, מתכוונת להילחם בזה עד הסוף".
היום, אין מישהו שיכול לתת תשובה לשאלה: מתי תיפתח מכללת העיר מחדש, אם בכלל? שמועות תמיד קיימות, כמו לאחר סגירה של כל בית עסק, אבל איש אינו יכול לאשר אותם חוץ מאשר מרזם עצמו.
הוא, מן הסתם, מודע למחול השדים שנוצר סביבו, מאז חלה ועזב את מכללת העיר. הוא מקבל פניות רבות בנוגע למכללה, ולא מסנן אף שיחה. לכל הפונים הוא מסביר כי בשל מחלתו, ולא משום סיבה אחרת, נפסקה פעילות המכללה.
בשבוע שעבר פנינו אליו גם אנחנו, על מנת לקבל תגובה לטענות נגדו, כולל זו לפיה העסק עומד לפשוט רגל. "אני עדיין מאושפז", אמר לנו, וסירב להרחיב בנושא. "אני נמצא בבית החולים מאז חודש ינואר. אני יכול להגיד לך שהמכללה נסגרה אך ורק בגלל שאושפזתי".
ואין מישהו אחר שיטפל בעניינים?
"לא. אני היחידי שמפעיל שם את הדברים. כשאסיים את הטיפולים שלי ואצא מבית החולים נראה מה יהיה. כרגע אני עדיין מאושפז".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם