צופן הדון הגדול: לזכרו של פרופ' בן ציון נתניהו
בן ציון נתניהו, שהלך השבוע לעולמו בשיבה טובה, היה מאותם אנשים נדירים שצלילות דעתם משביחה עם השנים. אולי דווקא על רקע הדיאגנוזה הזו יש מקום לעיון ביקורתי מחודש בתפיסתו ההיסטוריוסופית המדגישה את המשמעות של הקטסטרופות בתולדות ישראל
האיש, שנחשב לגדול המנהיגים היהודיים בשלהי ימי-הביניים, מסמן בתמהיל אישיותו צירוף ייחודי מדהים למדי של מדינאי חצרני רב קשרים וכלכלן בעל הון אדיר, הוגה-דעות מרשים, מחבר רב-לשוני, פרשן מקרא וידען בעל אוצר בלום. מבחינות מסוימות היה אברבנאל הדה-וינצ'י של יהדות תקופתו ובדומה לליאונארדו הקדים את זמנו, מטלטל במזוודותיו ידע רנסנסי סודי שהטרים את גורל העולם.
הוא כשל בניסיונו להסיר את חרב הגירוש, שכבר השמיעה את איוושתה מעל לראשה של יהדות ספרד השאננה והמתקשה להאמין, ושוב יצא לגלות בראש המגורשים היהודים המטולטלים בדרכי הים, נתונים בשיווי-משקל רופף לאימת הפיראטים והסערות של שנת 1492.
לפני שנים אחדות כאשר יצא במהדורה עברית ספרו של בן ציון נתניהו על האיש המופלא הזה, חשתי בעקבות עיון בספר מעין התחברות קדומה לחוויית הקריאה בזיכרונות לבית דוד שידעתי בנעוריי ובמיוחד לנוכח הדברים שהריץ יצחק אברבנאל לידידו - יחיאל מפיזה, (4.10.1482) כשבין השורות ניכרת כבר חרשת העננים המתקדרת על יהדות ספרד; "מיום שנהרסה עירנו, חרב מקדשנו וגלה עמנו, לא ידענו שלום ולא מנוחה. האומות שבתוכן אנו יושבים אינן פוסקות מלחרוש עלינו רעה ולחשב דרכים להתנפל עלינו ולהרע לנו… חיש מהר יבעתונו בשורות אימים". (47)
במקטעים הדראמטיים הללו, שבהם מתקשה הגיבור ההיסטורי לקלוט כי הגזירה כבר חתומה לגמרי והוא מנסה להטות בשנייה האחרונה את מהלך ההיסטוריה היהודית בשיחה נוקבת עם המלכה המרשעת איזבלה, ניתן לחוש בהזדהותו הנפשית היתרה של המחבר עם הנפש פועלת ראשית שלו. הפרופ' בן ציון מתגייס לכתוב בדיעבד המלצות בעבור אברבנאל; "כנצר לבית דוד וכבא כוחו של עם שלא נוצח ושאין לנצחו… כנביא קדמון דיבר אליה - בלשון נועזת". (76) אברבנאל התקשה להשיב את הגלגל, הגם שהקללה שהתווה מעל ראשה של איזבלה התגשמה.
נקודת החיבור המשפחתית שלי, לעלילת הדון הגדול, שבתיאור של נתניהו הוא כבר אורז מטלטלים, נוגעת להסדרת החובות האחרונה של אברבנאל טרם יציאתו "ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנחל" (79).
זה איש הכספים של החצר, אנוס מן הענף של משפחתי מצד אמי, לבית ג'יניאו, שגייס את ההון הנחוץ למסעו של בן גנואה, קולומבוס,
"כשנמוגו חופיה של ספרד באופק", כתב בן ציון בתנופה, "ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו".(81) על משפט כזה עלולה חוכמת ההיסטוריוגפיה המהוללה, מהסוגה שטופחה באקדמיה הישראלית, לפסול עבודת דוקטורט. אלא שבן ציון, פרופסור אמריטוס מקורנל יוניברסיטי, אינו מתיירא וכבר בפרק הבא הוא משווה את מראה פליטי הגירוש היהודיים, הנדמים ל"רוחות רפאים" - למראה השרידים היהודים של מחנות הריכוז. (84).
בטרם שהגיע למחצית ספרו סיכם המחבר את המאזן הביוגרפי של גיבורו כך; "הוא היה אז בן 58 שנה. הוא חש עצמו זקן חלוש ועזוב".(96). להבדיל מהדון העייף, נראה בן ציון, שכבר חצה מכבר את סף התשעים, כחדור כוחות נעורים באותה שעת בוקר שבה נפגשנו בביתו ברחוב הפורצים, לשיחה בעקבות ספרו, בעודו מנצח ביד רמה על שולחן עצום מידות, עמוס ניירת מחקרית, שממנו הוא משגר את סוכנת ביתו - להחליף עבורו ספרים.
מוקף בדיוקנאות בנו יוני, בכל כרכי אורי צבי ובאנציקלופדיה העברית אותה ערך בצוותא חדא משונה עם ישעיה ליבוביץ ("אני הייתי העורך הראשי, אתי הוא היה ילד טוב"). הוא התרוצץ אז במעונו הירושלמי המטופח, על גבול קטמון הישנה וקריית שמואל, שולף כרכים כבדים ממרומי ספרייתו ונועץ במראיין ובכתובים מבטים חדים להדהים.
יקשה היה שלא להתפעל מצלילותו בשעה שהיה מדקלם על-פה רשימות שמיות של אינקוויזיטורים עתיקים, מתפלמס בעוקצנות היסטוריוסופית עם הפרושים ("הם הזמינו את פומפאיוס שיבוא לכבוש את יהודה משום שהתנגדו לינאי… זה מזכיר את ימנו"), ונוזף בשנאת היהודים הגזעית של שונאי ישראל האינקוויזיטוריים, עד כי לרגעים חששתי שמא שליח סמוי מטעם המועצה העליונה של הכנסייה הרשעה בספרד - יגיח מהחצר ויבקש לגרור את המלומד החריף - אל מרתפי העינויים, בחשד כי מכוח הכפירה היהודית השטנית, הוא מצויד בשיקוי נעורים סמוי.
בן ציון סיפר לי על אביו חובב ציון הרב נתן מיליקובסקי, מי שכונה 'המטיף הידוע' שעל-אף מפעלותיו החלוציים נותר נטול הנצחה הולמת משום שהקפיד להישאר בלתי מפלגתי. מקטעים מסוימים בשיחה נשמעו כהערת שוליים לתסריט הידוע, שכן המרואיין לא שכח שחסכו ממנו את פרס ישראל על רקע "פעילותי הרעיונית והפוליטית כעורך עיתון הרוויזיוניסטים 'הירדן'".
בן ציון היה חדור התפעלות כפולה מדמותו של אברבנאל וממקומו של הרעיון המשיחי בהיסטוריה היהודית ובכתיבתו נדמה כי הוא מנסה לשדל את גיבורו ההיסטורי להפוך להרצל של המאה ה -15 ולהטות את המגורשים אל הארץ המובטחת שבה תוקם מחדש סוכת דוד הנופלת. ("דוד המלך... הגיע לממדים של אימפריה הוא הבין כי מבלי שהארץ הקטנה תהפוך לגדולה – היא לא תוכל להתקיים").
בתגובה לשאלה בדבר הלקח ההיסטורי המתבקש, השאננות היהודית ונטייתם לעיוורון כרוני נוכח סכנות קיומיות משמשות, השיב מחבר קורות העתים; "אני חושב שלעם היהודי יש חולשה נוראה. מצד אחד הישרדות, דבקות מעוררת התפעמות בחיים, ומן העבר השני היעדר תחושת הסכנה עד כדי חשש לאבדון. הנה למשל אני קם בבוקר, ניגש אל הכיור ובמקום שהמים יוצאים - מופיעה נמלה. וכי מדוע שאהרוג אותה? והיא חשה בזרימת המים ובהדף האוויר וממהרת להימלט במעלה הכיור. .. כך כל יצור חי - יש לו תחושת סכנה ואילו אצל עם ישראל היא פגומה והאחדות רפויה כל-כך".
בן ציון נזף אז בפזורה הרופסת ובהתנתקות של שרון ש"לא הפסיקה את הקאסמים, ואילו הם [הערבים] אינם סומכים על הקאסמים, אלא על איראן והיא מכינה את הפצצה. לא איכפת לה אם יהרגו כאן מהנפילה שני מיליוני ערבים, הם ירקדו על הגגות בכל מקרה, כמו שעשו כשסאדם שיגר טילים". לדבריו כשאביו הטיף לציונות, היו יריביו האידיאולוגיים מנסים להכותו בקוראם לעברית 'פאגערלוגאן' - שפת הפגר.
"אני בוכה על גורלנו ועל מה שעלול לקרות בהיעדר אחדות... וכי אינכם רואים את הסכנה החדשה בדמות האיסלאם הפנדמטנליסטי שיבקש לכבוש את העולם בטרור? עזה זה פסיק, פה ישלוט אל-קעידה והם ימשיכו בטרור... בתנופה מוגברת. מדובר בסכנה קיומית, סכנת מוות ממש. ..מה אתה חושב יקרה עם האיראנים… הם יחכו וישליכו בלילה פצצה, אנחנו אפילו לא נקום, נהיה לעפר ואפר אחרי הפצצה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם