כך מופקרים עשרות אלפי ילדים בדרום לנזקים הנפשיים של ירי הטילים
הם מרטיבים בלילה, סובלים מנדודי שינה ומסרבים לצאת מהממ"ד גם הרבה אחרי שהסירנות משתתקות. תחקיר "סופשבוע" חושף את המימדים המבהילים של הנזק הנפשי: אחד מכל שלושה ילדים בערים וביישובים שחיים בצל איום הטילים מעזה סובל מפוסט טראומה. ואם זה לא מספיק, דווקא בערים הגדולות שמופגזות, עשרות אלפי ילדים נותרים בלי טיפול מתאים וללא תשומת הלב המתבקשת
"שלושה ימים הוא עשה איתה הכל. אכל איתה, שיחק, ישב לבוש בה בחדר שלו, לא היה מוכן להוריד אותה גם כשהוא הלך לישון". בכל מקום אחר בארץ בחירת התחפושות של שחר הייתה עשויה להיות טריוויאלית ואפילו מתבקשת בהתאם לאופנות החולפות בעולמם של הילדים, אבל במקרה שלו, הבחירה הזו מגיעה ממקום אחר לגמרי, מקום לדאגה גדולה.
זה ארבע שנים, מאז נחשף לפגיעת רקטת קסאם בקיבוצו, הנתון כבר 11 שנים לירי בלתי פוסק של פצצות מרגמה וקסאמים, שחר מוגדר כנפגע חרדה, סובל מטראומה מלאה, מתמשכת.
"בעצם, זה ארבע שנים בלי שינה. לא של שחר, לא של שני האחים הגדולים שלו, ולא שלי ושל בעלי. מאותו יום השתנו לנו החיים", אומרת אמו. "ארבע שנים שהוא מקבל תרופות שעוזרות לו להעביר את היום ומנסות לסייע לו להעביר את הלילה, ארבע שנים בלי לצאת מהבית ללא מלווה, ילד בן שמונה שלא מסוגל לשבת וללמוד, שלא יודע לקרוא ולכתוב".
בעקבות ההחמרה במצבו פנו הוריו של שחר לביטוח הלאומי, שם אבחנו את שחר כנפגע חרדה והודיעו להוריו כי הוא זכאי ל-30 אחוזי נכות. "אם לא מספיק
הדברים לא פשוטים גם כשמביטים קצת צפונה. זה תקופה ארוכה הוריהם של יותם ורותם (בני 11 ותשע, השמות בדויים), המתגוררים באחת השכונות הוותיקות באשדוד, יודעים שמשהו לא טוב עובר על הילדים. הסימפטומים שמצביעים בבירור על תופעות של טראומה ופוסט טראומה, שהחלו עוד בתקופת "עופרת יצוקה" ומטחי הטילים הראשונים שנחתו באשדוד, נעלמו כמעט לחלוטין עם סיום המבצע, אולם חזרו ובעוצמה חזקה הרבה יותר במהלך ההסלמות הביטחוניות האחרונות.
"התחלנו לראות שיותם לא מצליח לישון בשקט, ומדי פעם הוא מזיז את הרגליים מתוך שינה, כאילו הוא בועט במשהו", מספרת שרון, אמם של השניים. "אבל רק כשהוא התארח אצל אחותי במרכז בזמן ההסלמה האחרונה, היא קלטה שבזמן שהוא ישן ועושה את התנועות האלה ברגליים הוא ממלמל'אזעקה, אזעקה'. הבנו שהוא חולם שהוא רץ למקלט".
בשיחה עם "סופשבוע" סיפרה האם כי מאפייני הפוסט טראומה הופיעו במקביל אצל אחותו, שחזרה להרטיב בשנתה, וגם לאחר ששב השקט התופעה נמשכה, מה שאילץ את הוריה להשכיב אותה לישון עם טיטול מיוחד. "בהסלמה האחרונה שלחנו אותם לאחותי במרכז, שיירגעו קצת, והיא הסבירה להם ששם אין טילים והכל בסדר. בבוקר רותם התעוררה ואמרה שמזמן היא לא ישנה כל כך טוב".
לפני שבועיים נשמעה אזעקת שווא באשדוד. שרון: "הם היו שניהם לבד בבית לשעתיים, עד שבעלי יגיע. כששמעו את האזעקה, הם רצו לממ"ד. הסברנו להם שזה היה בטעות ואפשר לצאת, אבל כמה ימים אחרי זה הם המשיכו להגיד שהם שומעים פיצוצים ואזעקות מכל רעש שהיה ברחוב או מטוס שעבר, וכל פעם שיש משהו חריג בטלוויזיה הם רצים לממ"ד".
שחר, יותם ורותם לא לבד. אחת השיחות היותר קשות שהתקבלו במוקד הסיוע הנפשי של ער"ן בבאר שבע, דווקא לאחר שהפסקת האש האחרונה בדרום נכנסה לתוקף, הגיעה ממיכל (שם בדוי), נערה כבת 16 מאשקלון, שסיפרה כי מאז ההסלמה היא לא מוכנה לצאת מהממ"ד, מתקשה להירדם בלילה ואפילו מסרבת לעבור לסלון למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד בני משפחתה.
"המשפחה שלה עשתה הכל כדי לשכנע אותה לצאת ולחזור לחיים, לחברים, לבית הספר, אבל היא לא מוכנה לזוז מהממ"ד", מספרת ד"ר שולה פיורה, מנהלת עמותת ער"ן באזור באר שבע והדרום.
"שאלתי אותה אם הם פנו לרופא או פסיכיאטר, כי באשקלון, כמו בכל היישובים למעט בעוטף עזה, אין מרכזי חוסן שמתמחים בטיפול במצבי טראומה ופוסט טראומה, אז היא אמרה שאמא שלה פנתה לקופת חולים אבל יש שם המתנה ממושכת.
"אולי האווירה הציבורית בתום ההסלמה היא שזה נגמר ואפשר לחזור לשגרה, אבל ילד שהיה מבוהל אין אצלו בהכרח הבנה ש'עכשיו אפשר להירגע', ואנחנו רואים שוב ושוב תהליכים של רגרסיה בהתנהגות, חזרה להרטבה גם בגילאי שמונה-תשע, ילדים שלא מוכנים לישון בלי ההורים, שלא מוכנים לצאת מהבית לבד".
יותר ויותר מחקרים שבחנו את ההשלכות של חיים במצב מתח מתמיד ביישובי הדרום, גם אלו המרוחקים יותר כמו באר שבע, אשדוד, אשקלון, קריית מלאכי, ולמעשה כל היישובים בטווח 40 קילומטר מרצועת עזה שספגו מטחי רקטות וטילים במהלך השנים האחרונות, מצביעים על מאפיינים פוסט טראומטיים מלאים או חלקיים בקרב לא מעט ילדים ובני נוער.
מיקוד העניין הציבורי של אזרחי המדינה ומנהיגיה ביישובי הדרום ובאוכלוסייה המתגוררת בהם, המתגבר בעת ההסלמות הביטחוניות, ובהתאם כמובן גם הסיקור תקשורתי הנרחב בתקופות אלו, נעלמים כבמטה קסם עם החזרה לשגרה.
אבל עבור כעשרת אלפים ילדים בני יום אחד ועד 18 שנה ביישובי עוטף עזה וכ-220 אלף ילדים בערים וביישובים הממוקמים בטווח עד 40 ק"מ מרצועת עזה - המרחק שאליו הגיעו רקטות הגראד והקסאם עד היום - מדובר במצב בלתי נסבל של מתח וחרדה קבועים מהנפילה הבאה של הקסאם או הגראד. השגרה הזו, "טפטוף הקסאמים", כפי שמכנים אותה בתקשורת וגם במערכת הביטחון ובצבא, היא שגרה איומה, שגרת חירום, ואת ההשלכות הקשות שלה על התפתחותם של הילדים ועל המצב הנפשי של כלל האוכלוסייה בדרום ניתן לראות כבר היום.
על פי מחקר שנערך ב-2010 בקרב כאלף ילדים ובני נוער מבתי ספר יסודיים בשדרות ובקיבוצים הסמוכים לה, וממצאיו מפורסמים כאן לראשונה, למעלה מ-13 אחוז מהילדים שנבדקו אובחנו כסובלים מפוסט טראומה מלאה, וכ-30 אחוז מכלל הילדים אובחנו כסובלים מפוסט טראומה חלקית.
"13 אחוז זה אמנם מספר לא מבוטל, אבל גם מראה שרוב הילדים מתמודדים בהצלחה מלאה או חלקית עם המצב. עם זאת, הילדים האלו נמצאו במצב של מצוקה גבוהה, כל רעש מקפיץ אותם, הם נזכרו באירועים שהותירו בהם טראומה גם כשנמצאו במצבים אחרים לגמרי, וראינו אצלם ירידה בהישגים הלימודיים והאקדמיים", אומרת פרופ' אורית גוטמן-שוורץ, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר, שערכה את המחקר יחד עם ד"ר תמר לביא.
"לעומת זאת, את המאפיינים לפוסט טראומה חלקית, שבניגוד לטראומה מלאה אינה מגיעה למצב של תחלואת נפש, אבל עדיין צריכה להדאיג כי היא בהחלט מפריעה לקיום שגרה, מצאנו בשיעור גבוה יותר של 30 אחוז מהילדים", ממשיכה פרופ' גוטמן-שוורץ. "צריך להבין, אלו ילדים שלא ילכו למכולת הקרובה כי שם נפל הקסאם בפעם האחרונה, או ילדים שלא ירצו לצאת החוצה במקרים מסוימים".
ממצאים נוספים העולים מהמחקר מעלים כי ההבדלים בהשפעות הירי על היישובים בין ילדי הקיבוצים באזורים אלו לעומת בני גילם משדרות אינם דרמטיים, זאת לעומת הדעה הרווחת באשר לאופי ההתמודדות, לפחות בכל הקשור לאוכלוסיות הבוגרות ביישובים אלו.
גוטמן-שוורץ: "המחקר זיהה אוכלוסיות שונות שהיו פגיעות יותר לעומת אחרות, למשל בנות יותר פגיעות לעומת בנים, ציבור מסורתי יותר מזה הדתי או החילוני, תלמידי תיכון יותר מתלמידי יסודי. בנוסף, מצאנו קשר ברור בין נערים שחוו אלימות שאינה קשורה למצב הביטחוני לנפגעות יתרה כתוצאה מהמצב הביטחוני, לעומת נערים אחרים. עם זאת, המחקר מלמד שמרבית האנשים והילדים מתמודדים בהצלחה עם המצב הזה. ברור שיש כאן אוכלוסייה פגועה והיא בפירוש חייבת לקבל מעטפת הגנה שתסייע לה לא לפתח תחלואה גבוהה יותר".
אולי כדאי להתעכב על הטרמינולוגיה שבה משתמשת פרופ' גוטמן-שוורץ, כמו גם חוקרים בכירים אחרים העוקבים בדאגה אחר מצב הילדים בדרום הארץ מאז החל ירי הטילים לעבר יישוביהם. תחלואה, עיכובים התפתחותיים, פגיעה נפשית וחרדה מתמדת הם מושגים החוזרים בכל אחד מהמחקרים הללו.
מתחקיר "סופשבוע" עולה כי בניגוד למעטפת המיגון, תרתי משמע, שמעניקות הרשויות המקומיות בעוטף עזה בכלל והמועצה האזורית אשכול בפרט - הפועלת זה שנים על פי מודל משולש של מיגון פיזי, חוסן נפשי עם דגש על הקהילה ויצירת אמון מלא במערכת - ביישובים המרוחקים יותר ובעיקר בערים הגדולות הסיפור שונה לגמרי.
החוקרים מתריעים כי העובדה שערים כמו אשדוד ובאר שבע סופגות את מטחי הרקטות בתדירות נמוכה יחסית ליישובי עוטף עזה, מביאה את קברניטיהן וגם את מקבלי ההחלטות במדינה להעניק חשיבות נמוכה לטיפול בטראומה ולסיוע נפשי מקצועי לילדים ומבוגרים, שייתכן שמצויים במצבים פוסט טראומטיים.
"אנחנו מתמודדים עם זה כל יום, כל שעה, כל דקה. כששומעים בחדשות ש'קסאם נפל בדרום, אין נפגעים למעט מספר נפגעי חרדה', רוב האנשים במדינה לא מבינים בכלל מה זה אומר, אבל כשיש ילד נפגע חרדה וכשזה לא עובר לו, אז כל הבית נפגע", אומרת אמו של שחר.
"אם זה האחים הגדולים, שבכל פעם ששחר מתעורר באמצע הלילה גם הם מתעוררים, או בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו. אני לא זוכרת מתי יצאתי עם בעלי לכוס קפה, לסרט, מתי היה לנו קצת זמן לעצמנו.
"את שחר אי אפשר להשאיר לבד, וגם כשיוצאים איתו לחברים או למשפחה, קודם כל נראה לו איפה יש שם מרחב מוגן, כי אחרת הוא לא יהיה מוכן להירגע. בקיץ האחרון עשינו משהו חריג ולקחנו את הילדים ליוון. את הטיול אני פחות זוכרת אבל את התקפי החרדה שלו ואת השאלות החוזרות, למה אין ממ"ד במלון, לא אשכח".
מי שמכירה היטב את תופעות החרדה והטראומה המאפיינות את ילדי ותושבי היישובים החיים בצל איום הטילים היא רוני ליאור. היא מרכזת את פרויקט חמשת מרכזי החוסן שהוקמו ביישובי עוטף עזה על ידי הקואליציה הישראלית לטראומה, שיתוף פעולה ייחודי בין רשויות מקומיות, משרדי הממשלה ועשרות עמותות וארגונים פרטיים, המספקים שורה ארוכה של מענים לתושבים: החל ממענה חירום ראשוני והרגעה בסיסית ועד לטיפולים ממושכים ליחיד ולקהילה, המסייעים להם להתמודד עם המתחים הבלתי פוסקים.
מרכזי החוסן, שנחשבים לאחד העוגנים המשמעותיים ביותר בחייהם של תושבי עוטף עזה וילדיהם, נכנסו לפעולה לאחר שמחלקות הרווחה ביישובים הבינו שאין ביכולתן להתמודד עם המספרים הגבוהים של מקרי החרדה והפוסט טראומה שהתווספו מאז 2001 לעבודה השוטפת של העובדים הסוציאליים.
"הקושי הנפוץ ביותר אצל ילדים באזורים האלו הוא בשינה. אנחנו רואים ילדים בני עשר שמוכנים לישון רק עם הוריהם במיטה, בטח בתקופת ההסלמה, או נער בן 17 שנמצא במקום אחר לגמרי מאחותו בת החמש, אבל נשאר לישון לידה גם תקופות ארוכות אחרי שחוזרת'השגרה'", אומרת ליאור.
"המקום שבו ילד הולך לישון מסמן עבורו מקום בטוח גם מבחינה פנימית, וכשזה לא קורה, אתה רואה את החרדה שלא נותנת לו להירדם, וזה מוביל לעייפות, לחוסר ריכוז בבית הספר ובמקרים מסוימים גם למעורבות באלימות. אנחנו שומעים יותר ויותר ממורים דיווחים על עצבנות גבוהה אצל ילדים, על קשיים להתרכז בלימודים. מאפיינים ברורים לחוסר השקט שעוטף את הילדים כל הזמן".
אחד המאפיינים הבולטים של החרדה המתמדת בקרב לא מעט מילדי הדרום היא דריכות יתר. ליאור: "כשאתה נמצא בתל אביב ושומע רעש של אוטובוס אתה לא תתרגש, אבל למי שבא מאזור עוטף עזה זה עשוי להישמע כמו רעש של שיגור קסאם, שלא לדבר על ניידת שעוברת ברחוב או אפילו דפיקה על הדלת. לא מעט פעמים ראינו התקפי חרדה אצל ילדים ומבוגרים שיצאו ליום בילוי באחת הערים הגדולות והסתובבו בקניון. התברר שהרחש שנשמע מהרמקולים בקניון לפני שמכריזים על מבצע לנעליים או למזון מהיר, מאוד דומה לרחש שנשמע ממערכות ההתרעה בשנייה שלפני התרעת'צבע אדום' ביישובים שלהם".
"ילד קטן שחי במצב קבוע של חרדה, ובוודאי כשהוא נמצא בפוסט טראומה כתוצאה מאירוע קשה שחווה בעבר, זהה במצבו לילד שעבר התעללות ממושכת בביתו ואינו חש מוגן בכל העת", אומר פרופ' יאיר בן-חיים מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, החוקר חרדה והתמודדות עם לחץ נפשי ופוסט טראומה.
"באזורים הנמצאים בטווח הטילים, וביתר שאת כמובן ביישובי עוטף עזה שחוטפים את מרבית הירי במשך השנים, מדובר במצב של איום מתמיד, שיש בו סכנת חיים אמיתית, לכן ברור שזהו מצב ריאלי של סכנה ושל לחץ קבוע, מה שמושך ויוצר אחוזים גבוהים של פוסט טראומה אצל מבוגרים כמו גם אצל ילדים. שיעור הילדים הסובלים מטראומה כתוצאה מאירועים אלו כאשר הם מופיעים בצורה כרונית יכול לנוע ל-15 עד 25 אחוז מהאוכלוסייה. במקרה שבו הטראומה מתמשכת ונחשבת כרונית במושגים מחקריים, קיים דמיון מובהק לטראומה שחווה ילד שעובר התעללות ממושכת".
לדברי פרופ' בן-חיים, "המחקרים מראים כי במרבית המקרים אם חיית עד גיל 30 ללא טראומות, אז כבר התגבשה אצלך איזו אישיות שלא קשורה לטראומה, ואז, גם אם קורה המקרה, אפילו מקרה בדיד במונחים מחקריים, יכול להיות ואפילו סביר שתיווצר אצלך פוסט טראומה, אבל ההתפתחות של אותו אדם עדיין תוגדר תקינה.
"לעומת זאת, כשאתה ילד צעיר ובוודאי בגן ובבית הספר, ונמצא בסביבה פוגענית, אם כלכלית או אלימה או חסרת ביטחון כמו זו ביישובים הסופגים בקביעות ירי טילים, זה מתעצב לתוך התפתחות האישיות של הילד. במיוחד במצבים של טראומה מתמשכת וכשאירועים טראומטיים חוזרים, הבעיות מושרשות לתוך האישיות של הילד".
בחמשת מרכזי החוסן טופלו בשנים 2011-2008 שליש מאוכלוסיית עוטף עזה. כ-16,200 השתתפו בטיפולים קבוצתיים וסדנאות להתמודדות עם הטראומה, כ-3,200 ילדים ו-3,000 מבוגרים קיבלו טיפולים נקודתיים כדי לסייע בהתמודדות עם החרדות שהתעוררו אצלם. "אחת הדאגות שיותר מטרידות אותי זו תופעה של עיכובים התפתחותיים אצל בני שלוש-חמש שראינו כתוצאה מהמצב הביטחוני", אומרת ליאור.
"הם כמעט לא מבלים בחוץ, לא רצים, לא משחקים בכדור, וכשילד מעביר תקופות ממושכות בבית זה בסוף משפיע עליו, למשל בתפיסת המרחק שנפגמת. תראה, מורה בעוטף עזה הוא זה לא רק מורה, כל אחד מאנשי החינוך שמקבלים בבוקר את הילדים קודם כל מנסה לאתר מאפיינים לפוסט טראומה אצל התלמידים". ע ם זאת, יש גם חוקרים שחושבים אחרת.
מחקר שערכה פרופ' שפרה שגיא, ובו נבחנה התמודדות בני הנוער עם ירי הטילים לעבר שדרות ויישובי עוטף עזה בשנים 2009-2006, קבע כי ההתמודדות של רוב בני הנוער עם ירי הטילים הייתה טובה, על אף מצב הלחץ המתמשך שבו היו חשופים לנפילת טילים בלתי פוסקת.
"רוב האוכלוסייה, לרבות בני נוער, מצליחה להתמודד עם המציאות הזו", אומרת פרופ' שפרה שגיא, חברת סגל בכירה באוניברסיטת בן גוריון, שעבודת התזה שלה, שהוגשה לפני 30 שנה, בדקה את ההשפעות של פינוי סיני על בני הנוער שהתגוררו שם. "בתקופה של ההתנתקות חזרנו אל אלו שבאותן שנים היו בני נוער, רובם ככולם השתקמו. הזיכרון נשאר ואין ספק שהוא דרמטי, אבל הם המשיכו בחייהם".
לדברי פרופ' שגיא, הפינוי מסיני, כמו גם ההתנתקות או מלחמת לבנון השנייה, הם אירועים שבשיאם גרמו אמנם לטראומה בקרב לא מעט בני נוער וילדים, אולם מאחר שמדובר במצב אקוטי ונקודתי, אותן חרדות שאפיינו את האוכלוסיות הללו שככו די מהר. לא כך מצב הדברים במצב חרדתי כרוני, המאפיין את תחושות ילדי ותושבי הדרום בכלל ותושבי עוטף עזה בפרט זה למעלה מעשר שנים.
מצב כאוטי כזה עלול לעורר סימני שאלה רבים בנוגע להתפתחות התקינה של בני הנוער, מסבירה שגיא. "במצב כרוני ההשפעה יותר קשה. יש הבדל בין מלחמה, כשכולם באותו מצב אקוטי מגיבים בחרדה בצורה דומה אבל חוזרים לתפקוד רגיל כשהמצב הזה מסתיים, לבין מצב שבו ילדים ובני נוער נחשפים במהלך מספר שנים לירי קסאמים, לעתים כמה פעמים בשבוע, מבלי יכולת לצפות מתי ואיפה ייפול הטיל הבא".
אחד המחקרים של פרופ' שגיא שבוצע באוניברסיטת בן גוריון עסק בהשוואה בין ילדי הצפון בעת מלחמת לבנון השנייה לבין ילדי שדרות ועוטף עזה במהלך עופרת יצוקה. לפי המחקר, רמות החרדה היו גבוהות יותר בקרב ילדים שנלקחו על ידי משפחותיהם למרכז הארץ בעת ההסלמות, לעומת אלו שנשארו ביישוביהם והקפידו לשמור על שגרת החיים גם בתקופות הקשות.
במילים אחרות, אם בעבר עודדו הרשויות את הוצאת הילדים מבתיהם והעברתם לקרובי משפחה או למלונות ברחבי הארץ במטרה להקל עליהם, המחקרים בתחום מצביעים על מהלך זה דווקא ככזה שיגביר את החרדה בקרב רבים מהם.
"אחד המדדים החשובים ביותר להצלחה בהתמודדות עם החרדה והטראומה הוא המשאבים שיש לכל אחד מאיתנו ובוודאי של הקהילה בה אנחנו חיים. דווקא ביישובי עוטף עזה, שם פותחו נהלים להתמודדות עם מצבים טראומתיים בגלל אותה 'שגרת חירום'. למשל בקיבוצים ובמועצות האזוריות אשכול ושער הנגב, רמת החרדה נמוכה יותר כי יש תחושה שהקהילה מתמודדת, יש נהלים ברורים של מה עושים בגן, שלא הכל נופל עליך כהורה.
לעומת זאת, בערים הגדולות, גם אם עד היום הן ספגו מטחי טילים במקרים יחסית נדירים, הקהילה פחות מפותחת ובהתאם גם ההתמודדות שלה עם המצבים האלו. לדעתי, יש להציע תוכניות התערבות וחיזוק המשאבים האנושיים במשפחות ובקהילות גם בערים האלו על מנת לתת מענה למתבגרים ולילדים בעת הצורך", מסכמת פרופ' שגיא.
"כשנפל גראד בקריה החרדית באשדוד באחת ההסלמות מיד פנו אלינו וביקשו שנבוא לעזור לתושבים שם להתמודד עם המצב הזה, כי פשוט לא היה מי שידע איך לגשת לזה", אומרת רוני ליאור. "המצב הזה קיים כיום ברוב הערים והיישובים היותר מרוחקים, יש היערכות של הרשויות לחירום, ואפילו טובה, אבל ברובן אין שום אספקט טיפולי או מניעתי.
"אחרי ההסלמה האחרונה קיבלנו המון פניות מתושבי אשקלון שפונים למרכזי החוסן, אבל אין לנו מנדט לסייע להם. אנחנו מפנים אותם למרכזי טיפול ביישובים שלהם, כמו השירות הפסיכולוגי, רק ששם המתנה עלולה לקחת גם חצי שנה. למבוגר, ובטח לילד שחווה טראומה, זה בטח לא בריא".
ההסלמה האחרונה חידדה עבור תושבי הדרום יותר מתמיד את ההבדלים בינם לבין שאר תושבי המדינה, ולא בהכרח לטובה. בעוד מדינה שלמה התפעלה מהיעילות העצומה של מערכת "כיפת ברזל", לחברי הקיבוצים והמושבים שגובלים ברצועה היה ברור שתמיד יגיע הסיבוב הנוסף, כמו בכל תקופת רגיעה בעשור האחרון. "עשור של 'תכנון מסלול מחדש'", קוראת לו תושבת באחד הקיבוצים באזור, "רק בלי ג' י-פי-אס, אלא לפי המרחבים המוגנים שאתה הכי קרוב אליהם".
"כשהירי לעברנו התחיל הייתי אמא, היום אני כבר סבתא לתאומים, ולצערי כבר ראיתי את האימה", מספרת דינה ברנשטיין מקיבוץ מגן. "ראית איך זה נראה כשאין לך לאן לברוח, והבנתי איך הבת שלי מרגישה עם שני תינוקות בבית כשיש 'צבע אדום' ויש לך, כאמא, 15 שניות לקחת את הילדים לאזור מוגן - שאצלנו בקיבוץ כמעט לא קיים, אלא אם עשית את זה על חשבונך.
"אבל גם אם היה קיים, מי יכול לעשות את זה ב-15 שניות? אז הבת שלי שוכבת עליהם ומגוננת עליהם בגופה. זה נשמע כמו פתרון להגנה בהפצצות בסראייבו, אבל הנה, זה קיים גם בישראל 2012".
ב-11 השנים האחרונות משמשת ברנשטיין כחברה בצוות החירום היישובי וכדוברת הקיבוץ, המשתייך לקבוצת היישובים שמצבם הוא ככל הנראה הגרוע ביותר מבין אלו בטווח הטילים. קיבוץ מגן ממוקם 4.7 ק "מ מרצועת עזה, 200 מטר מעבר לקו אותו הגדירה הממשלה, שבגבולו תממן את מיגון בתי התושבים. ברצועה הצרה, 2.5 ק "מ, מתגוררות 1,600 משפחות וכ-8,000 תושבים , שהדבר הכי קרוב לכיפת ברזל שהם יכולים לחוות הוא הרעש האדיר שמייצרת המערכת כשהיא משגרת טיל בניסיון ליירט רקטות שנורות לעבר אשדוד, אשקלון או באר שבע.
מיד עם תום ההסלמה האחרונה, העלתה ברנשטיין עצומה לאינטרנט שכותרתה "ביתנו הוא מבצרכם? פנייה לאחראים על ביטחון אזרחי המדינה", שבה קראה בשם 1,600 המשפחות ב"שטח ההפקר", כלשונה , לאזרחי המדינה להתגייס למען זכותן להגנה. "מאז הפסקת האש נפלו בשטחנו 13 קסאמים ופצמ"רים (מאז הועלתה העצומה לאינטרנט עלה מספר הנפילות בשטח יישובי עוטף עזה מאז הפסקת האש ללמעלה מ-25, י "ג).
"עבור רוב תושבי המדינה זהו רק דיווח קצר באתרי האינטרנט, אך עבורנו המשמעות היא אחת - שנים של חיים תחת אימת אזעקות ופיצוצים, ילדים שפוחדים לישון בבית שאינו ממוגן וסובלים מתופעות לוואי לחרדה מתמשכת, ומבוגרים חסרי אונים", נכתב .
"לפני שחזרנו למושב מרילוקיישן של כמה שנים בארצות הברית, ישבתי עם בעלי באיזה דיינר, ואמרתי לו שב'צבע אדום' הראשון' אתה תראה את הגב שלי ושל הבנות'. אז אמרתי", מספרת תמרה כהן, שנישאה לאילן ועברה לגור עמו במושב עין הבשור עם בנותיהם מיקה (8) וליה (5).
למרות ההצהרה החד משמעית, אחרי מאות רקטות שנורו לעבר אזור מגוריהם, הם עדיין שם, וככל הנראה גם לא יעזבו בזמן הקרוב. גם עין הבשור נקלע להגדרת ה-4.57 ק "מ, התחום הלא ממוגן על ידי המדינה והלא מוגן על ידי כיפת ברזל. "יום אחד, בשבע בבוקר, הייתי במקלחת כשהחלה אזעקה, רצתי לכיוון הבנות שבדיוק צחצחו שיניים. חצי שנה אחרי זה הן לא הסכימו להיכנס לאמבטיה לבד", מספרת כהן.
"חשוב להבין משהו, ולא נראה לי שרוב המדינה מבינה את זה - אצלנו אין הסלמות, אלה החיים שלנו. אחרי מה שהיה בפעם האחרונה הוצאתי את הבנות מהממ"ד, אמרתי להן שעכשיו הכל בסדר ויותר רגוע ולא צריך לישון שם. למחרת מיקה חוזרת ומספרת שהיה 'צבע אדום'. אתה יכול לנחש איפה היא עשתה את הלילה?". באחד הלילות שלאחר ההסלמה האחרונה התעוררה כהן בחמש בבוקר והתיישבה לכתוב מכתב לראש הממשלה. זה לקח לה, היא מספרת, אולי חמש דקות.
"איני מבינה לאן נעלמת. רוצה לזעוק לך: התעורר זה 11 שנה ש'נופלים עלינו דברים'. אפילו החליטו בממשלה להשקיע בשבילנו בכיפת ברזל לצערי, איפשהו בדרך הפכו שכנינו ואחינו מהערים הגדולות לחשובים יותר. שלא יהיה ספק, הם אכן חשובים (בלי ציניות) וראויים למלוא ההגנה והתמיכה. אלא שגם אנו חשובים גם לנו מגיעה הגנה אם בחרתם שלא להציב פה את כיפת ברזל, לפחות תנו לנו מיגון מלא".
"האם מישהו בכלל יודע איך מתמודד הורה עם ילד שמסרב לחזור מבית ספר, שאותו מיגנו, לבית הוריו, כי אין בו ממ"ד?", שואלת ברנשטיין. "אתה יודע, הלינה המשותפת בקיבוצים כבר מזמן חלפה מהעולם, וטוב שכך, אבל במגן חזרנו 20 שנה אחורה. בתי הילדים הם בין היחידים שממוגנים בצורה מלאה, אז בהסלמות ההורים רצים לשם וישנים עם הילדים, כמו פעם.
"זה אבסורד. כשילד מתחיל להרגיש בטוח רק כשהוא מגיע לבית הספר, או כשהוא עוזב את הבית, איך אתה יכול לחנך ולגדל אותו כשכל העולם יותר בטוח מהבית שלו? ההשלכות הפסיכולוגיות של מצב כזה, שהורים לא יכולים לשדר לילד שלהם שהבית הוא בטוח, בטח לא ישפיעו על הילדים האלה לטובה ".
מהביטוח הלאומי נמסר: "החלטת הוועדה להפחית אחוזי נכות לשחר נובעת מההתרשמות כי במהלך השנתיים שחלפו מאז הפיגוע חלה הטבה במצבו בתחום הפוסט טראומה בלבד. בימים הקרובים אמור שחר לעמוד בפני ועדה רפואית נוספת שתבדוק מחדש את מצבו בעקבות פיגוע האיבה".
מעיריית באר שבע נמסר: "מערכת החינוך בעיר נערכה בשנים האחרונות באופן יסודי לטיפול בתלמידים הנמצאים במצב טראומה ופוסט טראומה. הצוות המקצועי בשירות הפסיכולוגי החינוכי עבר מסגרות הכשרה וקיבל כלים מקצועיים להתמודדות בעת חירום. בנוסף, לפני כשלוש שנים הפעילה העירייה תוכנית של חוסן בחינוך, שבמסגרתה הוכשרו היועצים הבית ספריים ובאמצעותם גם המנהלים והמחנכים".
מעיריית אשדוד נמסר: "ריכזנו את רשימת הילדים הזקוקים לטיפול שדווחו לנו על ידי בתי הספר. מענה חלקי ניתן על ידי פסיכולוג ביה"ס, ולמענה רחב יותר אנו מנסים להתארגן על ידי השירות הפסיכולוגי המשלים. הכתובת המרכזית למתן מענה טיפולי הינה הביטוח הלאומי".
ממשרד ראש הממשלה נמסר: "מיגון בתי מגורים הנמצאים בטווח של עד 4.5 ק"מ מגבול רצועת עזה, ומענים אחרים בטווחים רחוקים יותר, הוכחו עד היום כמדיניות הנותנת פתרון מתאים לאתגרים הביטחוניים מאזור רצועת עזה. צורכי הביטחון באזור נבחנים כל העת, וראש הממשלה מביא במסגרת כלל השיקולים הנוגעים בדבר גם את עמדת התושבים באזור, שמפגינים כבר למעלה מעשור חוסן אזרחי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם