הולכים לבחירות: אולי תחדשו לנו משהו?
בסיבוב הזה צריך משהו שעוד לא שמענו. משהו כמו פרס "יחלק את ירושלים" או "ביבי טוב ליהודים". כי איפה הכסף - עמוק בתחת של אנשים מאוד עשירים - אנחנו יודעים. וגם: המסע של גיא ואורלי לילד, פרק 11
והנה חידה: כשמופז אומר שגם הוא מאוד מאוד-מאוד רוצה בחירות עכשיו, האם הוא משקר, מבלף או מתבלבל? הפתרון בסוף הטור.
אז מה היה לנו בינתיים? פרומפטר מקסים של לפיד, דמעה צנועה של לבני ומיליוני שקלים לטובת יום הבוחר שיגיע לפני יום הכיפור ודקה אחרי יום המיחזור. והמדינה צוהלת, כפי שאמר פעם פואד. ויש אפילו 57 ורסיות לחוק טל חדש, 68 הצעות לחינוך חינם לכולנו ודירה לכל סטודנט כמובן. הלוואי.
בינתיים שלי יחימוביץ' כמרקחה (אמרה בנאום חג הפועלים 42 פעמים סוציאל-דמוקרט), מופז במזרקה (השפריץ 19 פעמים הבטחות לגיוס כללי), וזהבה גלאון
ואם לא זה, אז לפחות ביבי טוב ליהודים? כי איפה הכסף - עמוק בתחת של אנשים מאוד עשירים - אנחנו יודעים, תודה.
בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
תקציר הפרקים הקודמים:
החלטנו לעשות ילד והתברר שלמרות שלושת ילדיי הבגירים, במקום מיליוני הזרעים שצריך כדי לנפק עולל - יש לי בערך 15. נכנסנו לטיפולי הפריה שבהם האישה כמובן היא זו שמטופלת, סופגת, מוזרקת (ומושפלת) למרות שהבעיה אצלי.
הניסיון הראשון נכשל, אנחנו נמצאים בעיצומו של הסיבוב השני בו הוחזרו לרחם של אורלי שלוש ביציות מופרות ומשובחות שאפילו נקלטו להתחלה של היריון. אנחנו בתחילתו של אושר, מספרים לכמה חברים קרובים, ומתכוננים להיריון מוצלח וללידה שתתרחש באוקטובר. כך לפחות חשבנו. הנה הפרק ה-11:
בשבוע השביעי, אני כמעט בטוח, הלכנו לאולטרהסאונד ראשון כדי לראות פרופיל, להקשיב לדופק ולחזות בפעם הראשונה בפאר היצירה. לרחמה של אורלי הוחזרו כזכור שלושה עוברים, ואנחנו די מפנטזים על תאומים כבר כמעט חודש. נכון, אם ייקלטו תאומים זה אומר שנצטרך לעבור דירה ואולי גם לעיירת פריפריה (בתל אביב או במרכז לא נוכל להרשות לעצמנו דירה לכל כך הרבה ילדים), וגם (פתאום אני קולט) אני אהיה אבא לחמישה ילדים! זה משהו שמתרחש רק בש"ס אני חושב, פחד מוות.
אבל אנחנו רוצים תאומים באופן ברור, זה מסעיר, זה גומר את הסיפור לגמרי, זה מביא משפטים מקסימים כמו "אז אני אאסוף את התאומים מהג'ודו ואת תשלמי את חשבון החשמל בינתיים"... בקיצור, עתיד ורוד!
אנחנו מגיעים לרופא, נרגשים, אורלי על המכונה, אני על המוניטור, מתחילים לחפש דופק.
אני זוכר את הרגעים האלה מכל ההריונות של שלושת ילדיי הבגירים. רגעי אימה, נטולי נשימה, נטולי זוהר, זוועות שקשה לתאר. הרי בטח תהיה בעיה, ברור שלא יהיה דופק, לא יכול להיות שהכול יהיה תקין במקום כל כך מסתורי כמו רחם, ועוד לא רחם שלי. אבל יש דופק!
כן, אין תאומים. יש דופק אחד. צלול בהיר, חזק מלא און, יהודי גאה, כזה שלא יחלק את ירושלים וימצא איפה הכסף. הזדקנתי שוב בעשר שנים אבל אני נרגע באחת. יש לנו ילד יהודי, יפה, חכם ודופק. עשינו את זה. לא לבד, לא בקלות, אבל הגדלנו את העם היהודי.
ביקשנו כמובן צילום והרופא ביקש ללבוש את הז'קט. הסברנו לו שאנחנו מעדיפים צילום רק של העובר הפעם והוא נעלב קצת, אבל הבין. חזרנו הביתה עם הצילום (עובר בגודל חצי מילימטר) אבל לבנו התרחב בדונם שלם. חבל רק שהשמחה החזיקה כל כך מעט זמן.
הרפורמה בבריאות הנפש אושרה השבוע בקבינט הכלכלי חברתי וזה אומר שהפסיכולוגיה סוף-סוף נוחתת גם בקופות החולים.
זו רפורמה שהייתה אמורה להתבצע לפני יותר מעשר שנים! לא עשרה ימים, לא עשרה חודשים, שנים. למה????
כלב: בחירות, אה? למה אתם לא רצים?
אני: כי זה לא פשוט לעזוב את העבודה שלנו שאנחנו כל כך אוהבים.
כלב: זאת הבעיה? וזה שהסיכוי שלכם שואף לאפס, זה בסדר?
אני: למה אתה מעליב? למה שואף לאפס?
כלב: כי אתם שמאלנים זבלה, תוקעי סכין בגב האומה ולא מכירים באלוהותו של נתניהו.
אני: אתה באמת חושב שהוא ראש ממשלה טוב?
כלב: ברור! רק נתניהו יביא שלום, רק נתניהו יביא רווחה כלכלית, רק נתניהו יביא לי בונזו! זוז, אתה מסתיר לי את יאיר לפיד מתחבק עם הפרומפטר.
פתרון לחידה: לא זאת השאלה. השאלה מתי מופז יצטרף לממשלת נתניהו בתפקיד שר לכלום החדש.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם