פליטים בדרום ת"א: מפחדים מתקיפות נוספות
אוסקר מקווה שישחררו את החשוד בזריקת בקבוקי תבערה על בתי פליטים כדי לשבת איתו ולפתור את הבעיות. ובלסינג, הגננת בגן שהוצת, מפחדת שדבר כזה יקרה שוב. התחושות, החששות והתסכול בקרב קהילת הפליטים בדרום תל אביב ביום שאחרי

אוליבייה, פליט מקונגו, גר בתל אביב כבר שנים רבות עם בתו ולאחרונה קיבל תעודת תושב זמני במסגרת מהלך של משרד הפנים להסדרת מעמדם של ילדים והורים זרים החיים בארץ. הוא דובר עברית שוטפת, מעורב בפעילות חברתית בשכונה ובבית הספר ביאליק-רוגוזין, ובקיץ האחרון היה אחד משני נציגי מאהל לוינסקי באספה הארצית של המאהלים.
בלסינג אקצ'וקו יכולה להתחיל את הריאיון בזמן. לאחר שחצר גן הילדים שהיא מפעילה הוצתה בשישי שעבר לפנות בוקר במתקפת בקבוקי התבערה, קיבלה אקצ'וקו בשבוע האחרון עזרה וארגזים שלמים של צעצועים
בעוד הפעוטות משחקים באוצר שהתגלגל לידיהם, אקצ'וקו יכולה לדבר. היא ברחה מניגריה לפני שנתיים, לאחר שארגון הטרור האסלאמי "בוקו הראם" הרג כמה מקרובי משפחתה וגבה גם את עינו של בעלה.
עכשיו היא חיה עם בעלה ושני ילדיה בדירה קטנה בשפירא ועובדת מבוקר עד ערב, ולפעמים גם בלילה, בשמירה על ילדיהם של מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה. יחד מנסים השניים לצייר תמונה עדכנית של הרגשות והתחושות בקרב קהילות הפליטים בעקבות אירועי האלימות הקשים בשכונה, שנחשפו לראשונה ב-nrg מקומי.

"שני הצדדים בדרום העיר הם קורבנות, שלצד הבעיות האחרות שלהם סובלים מחוסר אמון, חוסר הבנה ופחד", אומר אוליבייה. "מצד אחד יש את הישראלים, שחלקם בעצמם היגרו לכאן בשנות ה-90 ולא היה להם קל להשתלב בארץ, ויש כאן הרבה בעיות של אבטלה ועוני ומשפחות חד-הוריות.
"זה גורם לתסכול שמכוון קודם כול לממשלה ולפוליטיקאים, אבל הפוליטיקאים לא גרים פה והפליטים כן אז התסכול יוצא לכיוון הלא נכון, על הבן אדם הכי חלש. מה שנראה כמו גזענות הוא בעצם כעס לגיטימי שרק יוצא בכיוון לא לגיטימי.
"גם הצעיר הזה שאומרים שזרק את בקבוקי התבערה הוא קורבן, כמו כולנו, שפוליטיקאים ציירו לו ציור ואמרו לו כאילו מי אשם בבעיות שלו והוא פעל לפי זה. אם זה תלוי בי הייתי מבקש שישחררו אותו, שנשב יחד ונמצא פתרונות לבעיות".
תושבים רבים בשכונה מסבירים שהם לא גזענים ומספרים שבעוד שעם עובדים זרים וערבים לא היו בעיות, מבקשי המקלט יוצרים בעיה של אלימות וגניבות. "חלק מזה נכון וחלק לא. החלק הנכון קשור לעובדה שבעבר כל מי שהיה בא לפה בא כדי לעבוד, ומי שעובד יש לו עתיד ותוכניות והוא לא שוקע בשתייה. אבל בן אדם שמגיע כפליט, שלא יודע את השפה, שאסור לו לעבוד ואין לו תקווה, שצריך לשלם חובות גדולים על המסע ולפעמים צריך לחלץ קרובי משפחה שנחטפים בסיני וללוות עשרות אלפי דולרים - בן אדם כזה שוקע בתסכול ובשתייה וזה מוביל לאלימות ולגניבות.
"החלק הלא נכון הוא שמייחסים את זה לכל הפליטים. מתוך 20 אלף איש בעיר לא תראה אפילו 100 שיכורים, אבל בשביל תושב, גם בשבילי, מספיק שיש ארבעה שיכורים ברחוב בשביל שיפחד ואז קל להשליך על כל השאר".
"אני לא יודעת להגיד הרבה על האלימות של הפליטים, ויכולה להעיד רק על עצמי שאני ברחתי מאלימות לא כדי לייצר אלימות חדשה", אומרת אקצ'וקו. "אבל גם אם יש אלימות, זה לא מצדיק את מה שקרה פה ובטוח שלא את ההתקפה על ילדים. בלילה שבו הציתו את החצר שלי הייתי בבית עם ארבעה ילדים ששמרתי עליהם, חוץ מהשניים שלי - אז מה הקשר בין אלימות שאולי מתרחשת ברחובות לבינם?"
יש עכשיו יותר תחושה של פחד?
"בהחלט. אני מפחדת והילדים מפחדים וההורים שלהם גם. אני יודעת שעצרו מישהו, אבל לדעתי היו עוד אנשים ואני מפחדת שזה עשוי לקרות שוב. אני רוצה לעבור למקום חדש בשביל הגן, ויום אחרי מה שקרה בכיתי כל היום ואפילו חשבתי לחזור הביתה, אבל שם עדיין יותר מסוכן מאשר פה".
"האנשים בדירות שהתקיפו והחברים והמשפחה שלהם מאוד מפחדים, אבל יש גם הרבה שלא שמעו על מה שקרה", מוסיף אוליבייה. "אני אישית הלכתי לרוגוזין לשאול איך הם יגנו על הילדים אם יקרה משהו כזה שם. אז כן, זה מפחיד".
מה יכול לשנות את המצב?
אקצ'וקו: "מבחינתי הכי חשוב שיעצרו את כל מי שעשה את זה ושישראלים יכירו בזה שמסוכן לנו לחזור, שיש מלחמות ורעב וסכנות רבות בארצות שמהן באנו ושיאפשרו לנו לחיות כאן לתקופה מסוימת בשלום, בכבוד, עם עבודה, לפחות עד שנוכל למצוא מדינה אחרת לעבור אליה".
"אני חושב שאת הצעד הראשון צריכים לעשות עכשיו הזרים, האורחים, שצריכים להתחיל להבין יותר טוב ולכבד את התרבות, הדת והחוק של החברה שבתוכה הם חיים", אומר אוליבייה. "כאמור, הרבה מהבעיות קשורות לאי הבנות. כמו שבשנים קודמות היו עושים מנגלים ביום כיפור, אבל אחרי שהשנה דאגנו לעשות הסברה מראש היה פרפקט ויום כיפור שקט.
"אם הפליטים יכבדו את המקום, והישראלים יגלו קצת יותר סובלנות והממשלה תדאג לאישורי עבודה - המצב יהיה הרבה יותר טוב. מצד שני, בכל מקום שבני אדם חיים תמיד יהיו בעיות. המקום היחיד שבו תושבים חיים ביחד בלי בעיות זה בית קברות".
